פסגת ברטון-וודז: מוסדותיה והתפיסה הכלכלית-חברתית שהיתה בבסיסה

מכינה קדם אקדמאית
האוניברסיטה העברית ירושלים

עבודה סמינריונית מורחבת בנושא:
פסגת ברטון-וודז:
מוסדותיה והתפיסה הכלכלית-חברתית שהיתה בבסיסה

שם המנחה: ד"ר יואש מייזלר
שם החוג: הגות מדינית

תאריך הגשה: 4 מאי, 2008 (כ"ט בניסן תשס"ח)



"Common carriers exercise a sort of public office, and have duties to perform in which the public is interested.... Their business is, therefore, 'affected with a public interest.'"-- (From the majority opinion of Chief Justice Waite.)


"So there's these two rabbits, mother rabbit and a father rabbit out in the woods one day, munchin' on stuff like rabbits like to do and the wind kicked up a little bit.So off on the wind there comes the sound of dogs off in the distance. The wind was swirlin'round so the rabbits couldn't tell were the sound of the dogs was comin' from, so they just went back to munchin', 'cept now they were nervous. Now they were payin' attention."After a while the wind died down and the rabbits could tell that the sound of the dogs was comin' clearly through those trees up on the hill or somthin'. So they stood up and looked and through the trees was this bunch of dogs jumpin' up and down and by some cosmic coincidence the dogs jumped and looked and saw the rabbits lookin' at them from below. And the dogs got happy. Their faces started smilin', their feet started runnin', their tails goin', eyes was smilin' these laughin', smilin',happy' yelpin' runnin' dogs."So when the rabbits saw these dogs comin' they started runnin'.Goin' this way and that way through the shrubs, and through the trees and over rocks but no matter were they went, no matter how quick they was, the dogs just kept getting closer and closer until the dogs were just about on top of the rabbits and the rabbits started getting tired, but just as the dogs were almost right on ' em the rabbits ducked into the hollow of one of the logs."So in the next instant the dogs were all over the logs and started makin' a racket coz they couldnt get in and deep in the hollow of the logs above all the noise outside, the mother rabbit turned to the father rabbit and said'Y'know I don't think were goin' to get out of this alive'and the father rabbit just smiled and said'Thats allright. We'll just stay here. Till we outnumber 'em'."
Till We Outnumber 'Em, By Woody Guthrie

מבוא
"המשולש הבלתי מקודש" של שנות הארבעים הוא כינוי גנאי שקיבלו מוסדות ברטון-וודז: הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומי וארגון הסחר העולמי. מוסדות אלו נתפסים בעיני רבים כהמוסדות הראשונים של הכלכלה העולמית הליבראלית. אך כפי שנראה בעבודה זו, המוסדות המוניטרים של ברטון-וודז, קרי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי, החלו את דרכם דוקא כמוסדות שחיפשו להעצים את שליטת המדינה בכלכלה. ארגון הסחר העולמי מאידך, שאת שורשיו נמצא בהסכם הכללי לתעריפים ולסחר, הגיח לעולם מאוחר יותר מאשר שתי המוסדות הראשונים שציינו ולמעשה היינו חלק מתפיסת עולם שונה מהם – תפיסה כלכלית ליבראלית.
מטרת עבודה זו להבין את תפקידם של מוסדות ברטון-וודז ואת הצורך לשמן הוקמו. על מנת להגשים את מטרה זו, אתחיל בהתחקות אחר השינויים שחלו במוסדות ברטון-וודז וגיבושן לכדי צורתן היום. מטרה נוספת של עבודה זו היא להראות את השתלשלותן של שני רעיונות כלכלים שונים ואת עלייתן המחודש כל פעם בתקופות שונות במדיניות שנוקטות מדינות וארגונים. שני רעיונות אלו הן הרעיון הקיינסיאני של התערבות מדינית בכלכלה במידת הצורך על מנת להגשים יעדים שלטוניים והרעיון השני הוא של האסכולה הכלכלית הליבראלית הדוחה את התערבות השלטון בכלכלה ורואה את תפקידו של השלטון רק כשוטר המסדיר את התנהגותם של השחקנים.
הרלוונטיות של עבודה זו נובעת מהיותה עוקבת אחר תהליך הגלובליזציה הפיננסית כמעט מראשיתה[1], כמו גם התפתחותה של הפוליטיקה העולמית המודרנית, בעבודה זו אנו עוברים תקופה הכוללת חמש מלחמות: מלחמה"ע הראשונה, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה, מלחמת קוראה (שאיננו באמת מזכירים אך היא ביטוי חם למלחמה הקרה) ומלחמת וייטנאם. מלחמה"ע הראשונה נלחמה בין אימפריות מרכנטליסטיות. מלחמה"ע השנייה בין כוחות דמוקרטים ואיפריליסטים לבין פשיסטים וקומוניסטים. מלחמות קוראה ווייטנאם שהן חלק מאותה מלחמה קרה בין ארה"ב לבין ברה"מ- הינם גם ביטוי למלחמה של רעיונות בין שני אעיונות כלכלים ושל ספירות של השפעה.
עבודה זו מחולקת לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון מתחיל ברקע הרעיוני מאחורי ייסוד מוסדות ברטון-וודז והשיטה המוניטרית שלה, אך ברובו חלק זה הינו סקירה יבשה של המוסדות – הקמתם ותפקודם היום. החלק השני של העבודה הוא מבחינה רעיונית החלק הארי שלה. החלק השני בוחן את ההשתלשלות ההיסטורית מהתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה עד לימינו. בסקירה ההיסטורית של עבודה זו נתייחס למעבר מהגמוניה כלכלית בריטית להגמוניה כלכלית אמריקנית, התפתחות התפיסה של ארה"ב את עצמה ככוח הגמוני בעל תפקיד בכלכלת העולם ועיצוב מוסדות ברטון-וודז על בסיס שינוי תפיסתי זה. לאחר מכן נסקור את מדיניות החוץ האמריקנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה על מנת להתחקות אחר עליית קרנה של התפיסה הליבראלית בכלכלת ארה"ב והעולם. נסיים את העבודה בהצגת השאלה, האם אנו עדים להיחלשותה של המדינה בתהליך הגלובליזציה.

ראשי פרקים לעבודה סמינריונית



מבוא
תוכן עניינים
רשימת תרשימים
רשימת קיצורים

חלק I- תיאורן של מוסדות ברטון-וודז
1. התפיסה הכלכלית שעמדה בבסיס הקמתם של הארגונים
2. תיאור הארגונים כפי שנהגו על-ידי מקימיהם והתעצבותם לצורתם היום
1.2 מבוא
2.2 ההתרחקות ממהמסורת הליבראלית לאחר 1931 ותיאור הכלכלה העולמית בתקופה שבין מלחמות העולם
3.2 קרן המטבע הבינלאומי
4.2 הבנק העולמי
5.2 ארגון הסחר העולמי


חלק I- תיאורן של מוסדות ברטון-וודז

1. התפיסה הכלכלית שעמדה בבסיס הקמתם של מוסדות ברטון-וודז

בשנת 1944 נתכנסו נציגיהם של ארבעים וארבע מדינות במלון "מאונט וושינגטון", שבברטון-וודז ניו-המפשייר, על מנת לדון ב"סדר העולמי החדש" שיבוא עם תום מלחמת העולם ה-II. מדינות אלו, בהנהגתה של ארה"ב, שבשלהי מלחמה"ע ה-II הייתה מעצמה בלתי-מעורערת בתחום הצבאי, הפוליטי והכלכלי, הסכימו על הקמתם של שלושה ארגונים בינלאומיים שיסדירו את הכלכלה העולמית: הראשון, קרן המטבע העולמי (IMF: International Monetary Fund), שנועד לשמור על יציבותם של ערכי המטבע של המדינות החברות ולהסדיר את שער החליפין[2] בין המטבעות על-ידי הצמדתם לדולר האמריקאי, שיהיה צמוד לזהב. השני, הבנק העולמי לשיקום ופיתוח ( International Bank for Reconstruction and Development:IBRD), שנוסד במטרה לשקם את מדינות אירופה מנזקי המלחמה ולייצב במהירות האפשרית את כלכלת אירופה, פן תיגררנה שנית לאידאולוגיות קיצוניות אנטי-דמוקרטיות, כפי שאירע לאחר מלחמת העולם ה-[3]I או לחלופין שתגרר במעין "מירוץ לתחתית" למדיניות הכלכלית שהונהגה ע"י מנהיגי אירופה בין שתי המלחמות שכונתה- [4]"beggar thy neighbor". הארגון השלישי שהוצע בברטון-וודז היה ארגון הסחר הבינלאומי (ITO: International Trade Organization), שהיה מרחיק לכת בסמכויות שנקבעו לו: בסמכותו של ארגון זה היה להתערב במדיניות הפנים של מדינות אחרות ולהפעיל סנקציות על אי-שיתוף פעולה. ארגון ה- ITO מעולם לא הוקם במתכונת המקורית שהוצגה בפסגת ברטון-וודז, אלא במהלך סדרת מפגשים בינלאומיים אחרים בג'נבה (1944-47) עם סמכויות מצומצמות יותר, תחת השם ההסכם הכללי לתעריפים ולסחר (GATT)[5].
שלושת הארגונים האלו נועדו לעבוד בשיתוף פעולה מתמיד, על מנת ליצור ולהסדיר מדיניות כלכלית עולמית אחידה, שהיא כלכלת עולם ולקדמה. אך התוצר הסופי שיצא מפסגת ברטון-וודז, היה רחוק במקצת ממה שקיוו הוגיו הראשיים, ושונה מאוד מהמוסדות שהתפתחו מארגונים אלו בימינו אנו.

2. תיאור הארגונים כפי שנהגו על-ידי מקימיהם והתעצבותם לצורתם היום

1.2 מבוא

In the misty crystal glitter of that wild and wind ward spray,Men have fought the pounding waters and met a watery grave,Well, she tore their boats to splinters but she gave men dreams to dreamOf the day the Coulee Dam would cross that wild and wasted stream.Uncle Sam took up the challenge in the year of 'thrity-three,For the farmer and the factory and all of you and me,He said, "Roll along, Columbia, you can ramble to the sea,But river, while you're rambling, you can do some work for me."Now in Washington and Oregon you can hear the factories hum,Making chrome and making manganese and light aluminum,And there roars the flying fortress now to fight for Uncle Sam,Spawned upon the King Columbia by the big Grand Coulee Dam.

מאת וודי גאת'רי. The Grand Coulee Dam מתוך

הקמתם של המוסדות הפיננסיים של ברטון-וודז, מסמלת עבור רבים את תחילת תהליך הגלובליזציה הליבראלית בתחום הפיננסי, אך כפי שנראה בסעיפים הבאים, מוסדות ברטון-וודז, לפחות בראשיתם, הציבו מחסומים רבים על המסחר והתחום הפיננסי בכלל (סחר במטבע חוץ, השקעות טרנס-לאומיות, שינוע הון ועוד). ההוגים הראשיים של מוסדות ברטון-וודז היו הארי דקסטר וויט מהצד האמריקני ובפרט מי שנחשב כיום כהכלכלן של המאה ה-20, ג'ון מאינורד קיינס מהצד הבריטי.
וויט וקיינס האמינו בניהול ריכוזי של הכלכלה בידי השלטון, עד דרגה מסוימת, או לפחות במדיניות של התערבות מצד השלטון בכלכלה (interventionism) ודחו את תיאוריית "היד הנעלמה" של החוגים הליבראליים של זמנם.
מבחינה זו מוסדות ברטון-וודז היו בגדר נסיגה מהתורה הכלכלית הליבראלית, שהייתה רווחת לפני המשבר הפיננסי הגדול של 1931[6]. עד כה, המדינות המפותחות, או בלשון התקופה, המדינות המתועשות, רק "פלירטטו" עם הפיקוח על הכלכלה, רוצה לומר: הם הסירו את הכלכלה מפיקוח ושליטה בידי המדינה והכפיפו אותה לשליטה כזו לסירוגין, על-פי מצב המשק. כאשר הכלכלה הייתה איתנה, ובקופת המדינה נרשמו רזרבות, הם היו מסירים את הפיקוח, ולחלופין כאשר הייתה הכלכלה בשפל, והיו ביטויים לאבטלה גבוהה או לאינפלציה גואה, היו מגבירים את הפיקוח והשליטה. פיקוח זה, או ריכוזיות זו של הכלכלה נעשתה בעיקר באמצעות שליטה במסחר הבינלאומי בסחורות ממשיות[7] (קביעתם והסרתם של הטלי מס, מכסי מגן והגבלות נוספות), סגירה או פתיחה של גבולות המדינה למטבעות זרים והתערבות מלאכותית בערך המטבע על-ידי קנייה או מכירה של כסף.
קיינס, כפי שהציג זאת בספרו "התיאוריה הכללית של תעסוקה ריבית וכסף" (1936), האמין שהכלכלה הלאומית היא כמו נדנדה, שתפקיד המדינה הוא לאזנה באופן תמידי ולא רק בעיתות משבר, כפי שהיה מקובל לחשוב בקרב החוגים הליבראליים של זמנו. על המדינה, לפי גישתו של קיינס, לדאוג לאזן ולייצב את הכלכלה, בין אם מדובר בצמיחה דיספופורציונלית לשאר העולם או בהאטה בצמיחה הכללית. ריכוזיות הכלכלה בידי המדינה אותה דרש קיינס להנחיל במדינות אירופה וארה"ב, נועדה למלא שתי מטרות, שהראשונה שבהם הינה מניעת המחזוריות הקיצונית של הכלכלה, שמדינות אלו הורגלו אליה בכלכלה המודרנית. לצורך הההמחשה, ניקח לדוגמה את כלכלתה של בריטניה, שב-1801 העסקים בה היו רעים, ב-1802 העסקים היו טובים, ב-1808 רעים, ב-1810 טובים וחוזר חלילה, עד המשבר הפיננסי הגדול שהחל בארה"ב ב- 1929[8], שרלוונטי לדיוננו עכשיו[9]. משבר זה הבהיר לקיינס, שהכלכלה לא יכולה תמיד לחלץ את עצמה ממשברים. כמו אותה הנדנדה, שאם לא יופעל לחץ מנגד, היא לא תתרומם. כלומר, אם לא תהיה התערבות שלטונית בעתות של משבר, המשבר לא יחלוף. המטרה השנייה לריכוזיות הכלכלה בידי השלטון הייתה להטיל אחריות שלטונית על הפוליטיקאים, המדינאים והחוגים הרלוונטים למצב הכלכלה.
קיינס, לא היה אנטי-קפיטליסטי או מרכסיסט, כפי שנטען נגדו בידי חוגים מסוימים שניסו לערער את סמכותו, אך הוא כן הטיל ספק ברעיון של "כלכלה המסדירה את עצמה" (self regulating market), או בקיצור, ברעיון "היד הנעלמה". לדידו, יש מקום לשלטון לפקח על הכלכלה, ומתודת הפיקוח שקיינס הציע כללה, בין השאר, את ייצוב ערך המטבע ביחס לעצמו (ולא ביחס לזהב או למטבע אחר, כפי שהיה נהוג לפני מלה"ע ה-I , לפאונד סטרלינג ולזהב), שליטה לאומית באינפלציה/דיפלציה, והתערבות ממשית בחיים הכלכליים והפיננסיים של התושבים - בין אם מדובר בהזרמת כספים לפרוייקטים ציבוריים בזמני שפל כלכלי, על מנת "להניע" את מנוע הכלכלה או בין אם מדובר בהגבלת שינוע ההון למדינות זרות, שלטענתו שירת רק אליטה מסויימת ופגע ברוב תושבי המדינה. להלן שתי מובאות הממחישות עניין זה: האחת מספרו של קיינס:

"Freedom of capital movements is an essential part of the old laissez-faire system and assumes that it is right and desirable to have an equalization of interest rates in all parts of the world… In my view the whole management of the domestic economy depends upon being free to have the appropriate rate of interest without reference to the rates prevailing elsewhere in the world. Capital control is a corollary to this."[10]

והשנייה מספרו של הורספילד המצטט את קיינס ואת הארי וויט, שהיה כאמור קיינסיאני בדעותיו הכלכליות, בנושא שינוע הון בין מדינות ואולי אף מעניק הצצה על עמדותיהם המוסריות על חלוקת משאבים:

"…'Surely in the post-war years there is hardly a country in which we ought not to expect keen political discussions affecting the position of the wealthier classes and the treatment of private property. If so, there will be a number of people constantly taking fright because they think that the degree of leftism in one country looks for the time being likely to be greater than somewhere else'[11]. Similarly, White argued that capital flows should not be permitted to 'operate against what the government deemed to be the interests of any country,' even if this involved restricting 'the property rights of the 5 or 10 percent of persons in foreign countries who have enough wealth or income to keep or invest some of it abroad.'… "[12].

אלמנט נוסף וחשוב שמובע בתורתו הכלכלית של קיינס, היא אמונתו שעל המדינה לשאוף למאה אחוז תעסוקה. ואכן מן הראוי לציין כי בזמן מלחה"ע ה- II אחוז האבטלה בארה"ב עמד על 2% בלבד, ככול הנראה בגלל המובליזציה הרחבה של השלטון למאמץ המלחמתי, והזרמת ההון הרב לציבור דרך קיומן של פרוייקטים רבים.

2.2 ההתרחקות ממהמסורת הליבראלית לאחר 1931 ותיאור הכלכלה העולמית בתקופה שבין מלחמות העולם
ניתן לתאר את כלכלת העולם בתקופה שבין המלחמות, כשתי תקופות נפרדות- לפני ואחרי המשבר הפיננסי של 1931. העשור של שנות ה-20 למאה זו, יכול להיות מתואר כניסיון של הבנקים המרכזיים והבנקים מהמגזר הפרטי של המדינות המתועשות לשקם את הסדר הכלכלי העולמי והליבראלי ערב פרוץ מלחמת העולם ה- I, ב- 1914. חוגים אלו הפצירו במדינות האם שלהם, להחזיר את ההרשאות להעברת הון בין מדינות, לתת עצמאות לבנק המרכזי, לחזור לתקציב לאומי מאוזן[13] ומעל לכל לחזור להצמדת סחר החליפין לזהב[14]. ואכן לתקופה קצרה, חוגים אלו צלחו במאבקם להחזרת הצמדתו של סחר החליפין לזהב, וקיבלו אישור ממדינות האם שלהם לתת הלוואות לאנשים פרטיים לצורכי השקעות בינלאומיות.
הצלחה זו כאמור הסתיימה עם נפילת הבורסה של ארה"ב בשנת 1929, והמשבר הכלכלי שהחל בעקבותיו אשר רק המשיך להחמיר עד 1931. המשבר הפיננסי שהתחיל בארה"ב היכה גלים בכל כלכלות העולם המערבי, ולמעשה תקופת שפל כלכלי פשטה על העולם המתועש. משבר זה היה חריף ביותר במדינות אירופה, שמעבר לשפל הכלכלי אליו נקלעו, עדיין היו שקועות בחובות מהמלחמה, כאשר המצב החמור ביותר היה באוסטריה וגרמניה, שהיו חייבים פיצויים ומסיבות שעיקרן פוליטיות המדינות התעקשו על תשלומם של חובות אלו.
המדינות המתועשות ניסו נואשות לבלום את המשבר המתעתד, וב- 1930 הקימו את הבנק להסדרים בינלאומיים (Bank for International Settlements), גוף שהיה אמור לעזור לבנקים המרכזיים של המדינות לנהל שיתוף פעולה מוניטרי ולהפחית את מידת הפוליטיות שבגביית החובות הבינלאומיים ופיצויי המלחמה. אך אפילו ניסיון זה כשל וב-1931 כל ביטחון שהיה בשוק גם הוא קרס. במחצית השניה של 1931, ממשלות גרמניה ואוסטריה הכריזו על ניתוקם מסטנדרט הזהב[15] והכריזו על ריכוז התחום המוניטרי בידי ממשלותיהם. בעקבות לחצים פנימיים על הנבעו מספקולציות על עתיד הכלכלה, בריטניה יצאה בהכרזה דומה בספטמבר של אותה שנה. עד סוף 1931, הרעיון של הצמדת התחום הפיסקלי (fiscal) בשער חליפין קבוע לזהב נזנח כליל.
שנת 1931 מהווה סימן לתום עידן הליברליזם הקלאסי, ומהווה תחילה למעבר לתפיסות כלכליות אלטרנטיביות. עם אובדן הפופולריות של הכלכלנים הליבראלים בעקבות המשבר, המשרות הגבוהות בבנקים המרכזיים והפרטיים, שהיו מאויישות על-ידי אנשים החולקים תפיסות ליבראליות, אויישו במקום זאת באנשים מחוגים רחבים יותר של החברה: מנהיגי איגודים, תעשיינים ופקידים בעלי תפיסות "קיינסיאניות"[16]. אנשים אלו, האמינו בצורך של התערבות שלטונית בכלכלה על מנת שיהיה ניתן לכוון את הכלכלה למטרות פוליטיות ייעודיות, כגון פיתוח תעשייתי וסוציאלי.
ביטוי לתהליך זה של התרחקות מן המסורת הליבראלית, היא עלייתו לשלטון של ליאון בלום בראשות המפלגה הסוציאליסטית בצרפת בשנת 1936, שחוללה מהפך בכך, שהכפיפה את הבנקים לגופים השלטוניים וגרמה לכך שיהיו תחת ביקורת הציבור. בהמשך למדיניות זו גוייסו המוסדות הפיננסיים הצרפתיים לצורך מימון ופיתוח של פרוייקטים לאומיים עם דגש על פיתוח סוציאלי. תהליך זה של קביעת מדיניות כלכלית בידי הגופים השלטונים והשקיפות שלהם לביקורת ציבורית, שהחל בצרפת בשנת 1936, נמשך והגיע לשיאו עם פרוץ מלה"ע השנייה.
ריחוק זה מהמסורת הליבראלית בארה"ב התבטא בעלייתו לשלטון של פרנקלין די. רוזוולט, מהמפלגה הדמוקרטית, ב- 1932. עם קואליציה חזקה מאחוריו ותומכים מחוגים רבים שכללו, איגודים חקלאיים, איגודי עובדים, וגופים עסקיים דומיננטיים שונים, האדמינסטרציה של רוזוולט, השתלטה על המוסדות הפיננסיים של ניו-יורק. המפלגה הדמוקרטית בראשותו של רוזוולט, התחילה בכמה יוזמות חשובות שמטרתן הראשונית הייתה ריכוזיות הכלכלה בידי הגופים השלטוניים, ומתן אפשרות למדינה להוביל את הכלכלה לעבר אותם יעדים שלטוניים שהיא רואה לנכון.
יוזמות אלו מצד ממשלתו של רוזוולט הונהגו, בין השאר, על מנת להסדיר את התחרות הכלכלית בתוך המדינה ולעודד השקעות פרודקטיביות. דוגמה לאופי היוזמות שננקטו על-ידי האדמינסטרציה של רוזוולט ניתן לראות בפעולות שהונהגו על ידו בהסדרת היחסים של השלטון אל מול הבנק המרכזי של ארה"ב (Federal Reserve Bank). רוזוולט בפעולותיו שאף להעצים את כוחו של השלטון ולרכז את השליטה בכלכלה בידיו, על מנת לאפשר יתר שקיפות על הפעילות של הבנק המרכזי של ארה"ב וכמובן להגביר את האחריות הפוליטית של אלו העומדים בראשו (accountability). באפריל 1933, הסיר רוזוולט את כלכלת ארה"ב מצמידותה לשער החליפין כפי שהתבטא בסטנדרט הזהב (gold standard), ובכך העניק עצמאות גדולה יותר לארה"ב לשלוט בכלכלתה. צעד נוסף שעשה רוזוולט, שחשוב להבנת הדיונים בפסגת ברטון-וודז, היה להעביר את הסמכות על קביעת מדיניות כלכלית מידי הבנק המרכזי של ארה"ב לידי משרד האוצר האמריקני, לראשותו של מקורבו הנרי מורגנתאו, דבר שאפשר את מדיניות ההתערבות "הרדיקלית" של ארה"ב בפרוייקטים ציבוריים בתקופת הניו-דיל (New Deal)[17].
דבר נוסף שתרם לריחוק מהמסורת הליבראלית הן של ארה"ב והן של בריטניה, הוא רוחות המלחמה שהחלו לנשוב באירופה עקב עליית המפלגה הנאצית ב- 1933 בגרמניה. מניסיון המלחמה הקודמת, מדינות אירופה למדו על יעילותה של ריכוזיות הכלכלה בהגשמת יעדים כגון, פיתוח תעשייתי ובניית תשתית של אספקת כוח, סלילת כבישים ועוד פרוייקטים לאומיים, שלא תמיד מושכים גופים פרטיים.
בארה"ב, עוד לפני הכרזת השתתפותה במלחמת העולם השנייה, החל מורגנתאו מתווה מדיניות לתשתית כלכלית שתבטיח את עליונותה של ארה"ב כמרכז העולם הפיננסי בתום המלחמה. ליישום מטרה זו העסיק את הארי דקסטר וויט, שכאמור היה קיינסיאני בדעותיו, שהיה מוכן לעיין בביקורתיות ברעיונות הכלכלה הליבראלית.

3.2 קרן המטבע הבינלאומי (IMF)

קרן המטבע הבינלאומי הוא ארגון בינלאומי מולטילטרלי, אשר כיום חברות בו 185 מדינות[18]. הצורך בארגון שיתפקד כמו היה ה-IMF, היה ברור שנים לפני תחילת ההתדיינות בברטון-וודז, וטיוטות בריטיות ואמריקניות, שהחלו להיות מנוסחות למילוי צורך זה החלו להיכתב כבר ב- 1940, והיו זמינות למתדיינים בפסגה. ב- 1940 הורה שר האוצר האמריקני, הנרי מורגנתאו, לעוזרו הארי דקסטר וויט לנסח טיוטה למוסד שיתפקד כמו קרן המטבע הבינלאומי[19]. במקביל ובאופן עצמאי לגיבוש הטיוטה האמריקנית, החל ג'ון מיינארד קיינס מבריטניה ב- 1941 (העדויות הראשונות הקיימות הן משנה זו) לנסח טיוטה מקבילה למטרה זו. בזכות עבודתם המקדימה של שני הכלכלנים הללו ארגון ה- IMF יהיה לארגון הדומיננטי והמפותח ביותר שייצא מפסגת ברטון-וודז.
בפרק זה נעמוד על מטרות ה- IMF כפי שנוסחו בשעת הקמתו על ידי מייסדיו של הקרן והאופן בו תכננו להגשים את מטרות אלו[20]. נסקור את ההתפתחויות כפי שהתבטאו בתקופה המיידית שלאחר מלחה"ע השנייה, השנים שבין 1958 לבין 1971 בהן השיטה המוניטרית של ברטון-וודז פעלה ותפקידו של ה- IMF מאז זניחתה של השיטה המוניטרית בעקבות "ההלם של ניקסון" (Nixon Shock) ב- 1971[21].
כפי שציינו בחלק הקודם, אחד המטרות העיקריות של הנועדים בפסגת ברטון-וודז היה למנוע את אי-היציבות המוניטרית שאפיינה את התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מטרתו של קרן המטבע הבינלאומי הוגדרה איפוא סביב מטרה זו: למנוע את "המרוץ לתחתית" של השווקים הפיננסיים לאחר סיום המלחמה, כפי שהדבר התבטא במדיניות הפיסקלית של מדינות אירופה בתקופה שבין שתי המלחמות, במדיניות כלכלית שכונתה "beggar thy neighbor" – מדיניות, שכאמור, התאפיינה, בין השאר, בייצוא מלאכותי של אינפלציה למדינות שכנות ואי-יציבות מוניטרית. על קרן המטבע הבינלאומי תהיה איפוא את התפקיד של גיבוש שיטה מוניטרית שתסדיר את היחסים הפיסקלים בין המדינות על-ידי קביעת שער חליפין קבוע המוצמד לזהב (gold standard), שזאת היא תכננה לעשות על-ידי שיתוף פעולה מוניטרי בין המדינות החברות בקרן.
שיתוף פעולה זה בין מדינות היה חלוצי בכך, שזו הפעם הראשונה שמדינות על דעת עצמן ובהסכמה היו מוכנות לוותר על סמכויות מוניטריות שעד כה היו בחזקתן הבלעדית והפקידו אותן בידי ארגון על-מדינתי בתמורה לטובות הנובעות מחברות בארגון[22].

קרן המטבע הבינלאומי הוא כאמור סוכנות עצמאית הפועלת בהאצלה מהסמכות שניתנה לו על ידי ליגת העמים (היום כמובן הוא שייך לאו"ם). להלן ששת מטרותיו של קרן המטבע הבינלאומי כפי שהיא נוסחה בליגת העמים ב- 22 ביולי, 1944[23] ושמופיעים במסמכי היסוד של הארגון:
1. לעודד שיתוף פעולה והתייעצות בין מדינות, דרך הארגון המולטילטרלי.
2. להעניק את האמצעים והתשתית המבנית ליצירת צמיחה כלכלית מאוזנת ועל-ידי כך לעודד תעסוקה גבוהה בתוך המדינות, כמו גם העלאה הדרגתית בשכר הריאלי של העובדים.
3. לייצר יציבות בשער-החליפין, על-ידי יצירת סטנדרט מוסכם לחליפין בין מדינות ולהוות גורם מפקח על ערכי המטבע ולעקוב אחר שינויים בערכו.
4. לסייע בפיתוחן של מוסדות מולטילטרליים חדשים הפועלים לטובת הסחר העולמי ובביטול והסרת המגבלות על סחר.
5. להעניק ביטחון למדינות החברות בקרן המטבע הבינלאומי, על-ידי מתן גישה למשאבי הקרן, הניתנים על מנת לאפשר גרעונות זמניים בתקציב מבלי להזדקק לפגוע בתוכניות הפיתוח הכלכליים הננקטים על-ידי המדינה או במדינות הסחר שלה.
6. לקדם אמצעים אשר מפחיתים את אורך תקופת הגירעון של מדינות ואת חומרת הגירעון.

על אף שמטרות ה- IMF נשארו זהות היום כמעט לחלוטין למה שהיו בעת הקמתו[24], האמצעים להשגן התפתחו עם השנים. עם ההתפתחות של המומחיות בארגון, כך גם הסתעף מבנהו של ארגון זה[25]. ה- IMF, פועל כיום בשלוש דרכים עיקריות: פיקוח ומעקב (surveillance) אחר הפיתוח הפיננסי והכלכלי של המדינות החברות ומעניק סיוע בהגיית תוכניות כלכליות לעיתות של משבר פיננסי; סיוע פיננסי על-ידי מתן הלוואות לפתרון בעיות גירעון זמניים והענקת הקלות למדינות בתשלום חובות בינלאומיים. כמו כן הקרן מעניקה הלוואות לשם פיתוח תוכניות שמטרתן צמצום העוני והאבטלה במדינות החברות בקרן. בנוסף ה- IMF מעניק סיוע טכני למדינות החברות, בצורת מתן ייעוץ בפיתוח מדיניות מאקרו-כלכלית, הקמתם והפעלתם של מוסדות ומבנים סוציו-אקונומיים שלדידה חשובים, ופיתוח והכשרת משאבים אנושיים מקומיים שיעבדו במוסדות אלו.
בסעיפים הבאים נתאר כמה מן התפקודים הראשוניים של קרן המטבע הבינלאומי ואיך הן תרמו להגשמת המטרות שלה.

1.3.2 ייצובו של שער החליפין

בהתאם להבנות שהובעו ב"מסמכי היסוד" (Articles of Agreement) של ארגון ה- IMF, הסכימו המדינות החתומות על הענקת הסמכות לארגון ה- IMF לייסד שיטה מוניטרית חדשה שלפיה יקבע שער החליפין בין המטבעות, כמו גם את ערכן "האמיתי" של כל המטבעות ואת ערכן היחסי מול הדולר, שעד 1971 ערכו היה צמוד לזהב בשער חליפין קבוע של 35 דולר לאונקיה (צמידות זו של שער החליפין לזהב היא למעשה השיטה המוניטרית של ברטון-וודז). בנוסף הסכימו המדינות שלא לפעול באופן שישנה את ערך המטבע שלהם ללא התייעצות עם הקרן.
אין זה אומר, שהשיטה המוניטרית החדשה הייתה מקובעת ובלתי דינאמית, אדרבה הקרן עודדה שינויים בערך המטבע במקרים של חוסר איזון בסיסי בערכו[26]. אך מכיוון שהדגש של השיטה המוניטרית החדשה הייתה מונעת על-ידי הצורך הראשוני של למנוע זעזועים בשוק, כאשר שינויים פיסקלים כן אירעו, הן נעשו בקפידה ובקורדינציה עם הקרן. כמו כן על הקרן הייתה הסמכות להחליט האם הבקשה של מדינה כלשהי לשינוי או עדכון של ערך המטבע שלה נובע מסיבות של חוסר-איזון בסיסי או שמא מגרעון זמני או נורמלי בתקציב של המדינה המבקשת.
על פי הסכמת המדינות החברות, אף מדינה אינה רשאית באופן חד-צדדי לשנות את הערך הפיסקלי של המטבע שלה. על מנת לתת תוקף להסכמה זו של המדינות ולהפוך אותה למחייבת, ניתנה לקרן המטבע הבינלאומי הסמכות להפעיל סנקציות כנגד מדינות אשר מועלות באמון הקרן ושאר המדינות החברות. סנקציות אלו כוללות את מניעת השימוש במשאבי הקרן ובמקרי קיצון את הסרת חברותה של המדינה המפרה. כאמור, כל השיטה המוניטרית הזו מבוססת על הצורך בידיעת ערכם הפיסקלי של המטבעות על מנת לאפשר סחר בינלאומי שהוא הוגן וצפוי, במובן שניתן יהיה לצפות בו מראש מגמות עתידיות ולתכנן מדיניות סחר (וייצור) על פיו[27].
תרשים I 1: מפת מבנה קרן המטבע הבינלאומי


2.3.2 השיטה הליבראלית לתשלומים בינלאומיים

סעיף נוסף שהמדינות החתומות על מסמכי היסוד של ה- IMF הסכימו עליו בפסגת ברטון-וודז, הוא על האופן בו תשלומים בינלאומיים ייעשו ואילו אמצעים מותרים להגבלת הסחר הבינלאומי. התכנון היה שלאחר שתתבסס עוצמתם המוניטרית של המדינות החברות, המדינות ייתחיבו לעמוד במספר תנאים. אחד מתנאים אלו, הוא שאל למדינה, ללא אישור מהקרן, להציב מחסום בפני מדינה על עסקת סחר בגלל היחידה המוניטרית איתה המדינה בוחרת לשלם[28] (לדוגמא, תחת סעיף זה אסור יהיה לברזיל לסרב לעסקת סחר עם ישראל, בגלל שהיא אינה מעוניינים לקבל שקלים, העדפתה האישית של ברזיל לצבור דולרים או אירו נהיית בלתי חוקית)[29].

3.3.2 סיוע פיננסי

הסיוע הפיננסי שמוענק דרך הקרן לוקח את הצורה של חליפין בין מטבעות. כאשר מדינה חברה רוצה לקחת הלוואה מהקרן, היא מפקידה בידה מטבעות ביחידה המוניטרית שלה (אותם, כאמור, היא יכולה להדפיס ולייצר בכמות שהיא חפצה) ולקנות, בהגבלה של המכסה שנקבעה לה, כל כמות כסף ביחידה המוניטרית שהיא חפצה בו. את הלוואה זו היא יכולה לפדות גם כן בכל יחידה מוניטרית שהיא רוצה שמקובלת על ידי הקרן, פרט ליחידה המוניטרית שלה עצמה, כמובן. הסיבה העיקרית להימצאותם של מכסות על הלוואות מהקרן, היא שעצם היצור של עוד כסף בידי מדינה מסויימת יוצרת אינפלציה של אותו מטבע, שבעקיפין או במישרין משנה את ערכן של המטבעות האחרות, ברגע ש"הכסף החדש" יוצא חזרה לשווקים. מבחינה אידאלית הוגי ברטון-וודז קיוו, שהקרן תחזיק 75% מהמכסה המוקצאת לכל מדינה ביחידה המוניטרית שלה[30].
הסיבה למתן סיוע פיננסי בידי הקרן, מוסבר כאמור במסמכי היסוד של הארגון: להקנות למדינות את האפשרות לפתור בעיות גירעון מבלי לנקוט באמצעים הרסניים- סטייה מתוכניות פיתוח לאומיות, יצירת אינפלציה מכוונת של ערך המטבע ונקיטת אמצעים להגבלת הסחר החופשי עם מדינות אחרות.

4.2 הבנק העולמי (WORLD BANK)

הבנק העולמי נוסד ב- 1944, כחלק מהבנות פסגת ברטן-וודז, על מנת לשקם את אירופה ההרוסה מנזקי מלחה"ע ה- II[31]. מאז התרחבה מטרתו, והוא מהווה כיום המקור הממן הגדול ביותר בעולם בנושא פיתוח תשתית סוציו-אקונומית במדינות המתפתחות. הבנק העולמי שם לעצמו כמטרה למגר את תופעת העוני העולמית על-ידי פיתוח הכלים הכלכליים והחברתיים של מדינות נחשלות ועל ידי עזרה לאזרחי אותן מדינות לעזור לעצמם[32].
ארגון הבנק העולמי מורכב מקבוצה של חמישה ארגונים פנימיים (Bank Group):
1. הבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח (IBRD: International Bank for Reconstruction and Development)- ארגון זה מלווה כסף למדינות ברמת הכנסה בינונית של אזרחיהן, ומדינות עם דירוג אשראי נמוך, קרי מדינות שהאפשרות שלהם לפרוע את החוב הוא נמוך.
2. האגודה הבינלאומית לפיתוח (IDA: The International Development Association)- נותן הלוואות ללא ריבית למדינות העניות ביותר.
3. הארגון הבינלאומי למימון תאגידים (The International Finance Corporation:IFC)- המלווה באופן ישיר למגזר הפרטי בהשקעות במדינות המתפתחות.
4. המוסד להבטחת השקעות רבליטרליות (The Multilateral Investment Guarantee Agency :MIGA)- המקנה ערובות על הפסדים למשקיעים במדינות מתפתחות, כל עוד לא נגרמו כתוצאה מסיבות מסחריות.
5. המרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכים על השקעות (ICSID: The International Centre for Settlement of Investment Disputes)- מקנה שרותים ליישוב סכסוכים, וייעוץ בנושא סכסוכים על השקעות.
למרות שקבוצת הבנק העולמי מורכבת מחמשת ארגונים אלו, רק ה- IBRD וה- IDA הם הם הבנק העולמי. כל אחד מהארגונים של קבוצת הבנק, נמצא בבעלותן של המדינות החברות, על בסיס של מניות (כמו תאגיד), כאשר מספר מחזיקי המניות משתנה מארגון לארגון. לדוגמא, ישנן 184 מדינות בעלי מניות ב- IBRD לעומת 139 מדינות בלבד המחזיקת במניות בארגון ה- [33]ICSID.
תרשים I 2 מראה כיצד המדינות החברות מנהלות את קבוצת הבנק העולמי באמצעות הוועד המנהל (Board of Governors) והוועד הדירקטריוני (Board of Executive Directors). כל מדינה בקבוצת הבנק מיוצגת על-ידי מנהל אחד, שהוא בדרך כלל נציג ממשלתי בדרג המינסטריאלי. פעם בשנה נפגש דרג המנהלים של ארגון הבנק העולמי עם המקבילה שלו בקרן המטבע העולמי (IMF), בפגישה המכונה הפגישה השנתית (the Annual Meeting). השקפותיהם של נציגי המדינות החברות, מושמעות במשך השנה דרך הוועד הדריקטריוני.

תרשים I 2[34]

הביצועים הכלליים של קבוצת הבנק מוטלים על קבוצה קטנה יותר של חברים, שהם הוועד הדירקטריוני. קבוצה קטנה זו ונשיא הבנק אחראים על קביעת מדיניות הבנק ופעולותיו של הבנק, קרי אשרור של הלוואות ומתן סיוע. הוועד הדירקטריוני נפגש על בסיס דו-שבועי, על מנת לפקח על עסקי הבנק. כל חבר דירקטריון בבנק חייב גם לקחת חלק באחת או יותר מוועדות הבנק: תקציב, כוח-אדם, ביקורת ספרי חשבונות ועוד.
ל- IBRD 24 חברים בוועדת הדירקטריון, כאשר חמש המדינות המחזיקות במספר הגדול ביותר של מניות בבנק - ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת ואנגליה, כולן מיוצגות ע"י חבר דירקטריון אחד לכל מדינה, בעוד שאר המדינות מתחלקות לאזורים תרבותיים או גאוגרפים או לפי אינטרסים משותפים, לדוגמא: סין, רוסיה וערב הסעודית מאוגדים תחת נציג דירקטריוני משותף. כל מדינה בוחרת מיהו הנציג שייצג אותם, ועם אילו מדינות הם מתאגדים. כאמור, כל קבוצה כזו או איגוד כזה מיוצג על ידי נציג דירקטריוני אחד. תרשים I 3 מראה את כוח ההצבעה של כל מדינה בארגון ה- [35]IBRD.

תרשים I 3

1.4.2 ביטויים לפעילות של הבנק העולמי בשטח לפי החלוקה של המוסדות הפנימיים

1.1.4.2 מוסדות הבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח (IBRD) והאגודה הבינלאומית לפיתוח ((IDA
דרך הלוואות כספיות, יעוץ בנקיטת מדיניות ועזרה טכנית, הבנק העולמי פועל על מספר פרוייקטים מקבילים שמטרתם לעזור למדינות המתפתחות להשיג כלכלה בת-קיימא, לפתח משקים עם צמיחה סבירה ולהגיע ליציבות כלכלית. מטרת כל הפרוייקטים של הבנק העולמי היא הפחתת העוני במדינות המתפתחות ושיפור תנאיי המחייה שלהם.
בניגוד לבנקים אחרים- פרטיים, שהם למטרת רווח, הבנק העולמי הוא בבעלותם הישירה של מדינות ריבוניות, ומתוך הבנתן של מדינות אלו את הצורך להיאבק בעוני העולמי ואת מהות הרווח הפוטנציאלי העצום בפיתוח המדינות המתפתחות[36], שמה קבוצת הבנק העולמי דגש מיוחד על הפיתוח של המדינות הלוות ולא על מיקסום רווחים, דגש שבנק בבעלות פרטית לא היה מסוגל לקיים (בעלי הבנקים חייבים דין וחשבון לבעלי המניות המושקעים אצלם, וכך חייב ארגון שהוא בבעלות פרטית לספק רווח מקסימלי ללקוחותיו). אף על פי שה"בנק" לא מוגדר כארגון למטרות רווח, החל מ- 1948, ארגון IBRD רשם רווחים לאורך כל השנים מאז, עובדה המאפשרת לו להרחיב את שירותיו למדינות המתפתחות.
ארגון ה- IDA, שהוקם רק ב- 1960, נותן הלוואת למדינות העניות ביותר למטרות אד-הוק, באפס אחוזי ריבית, עם "זמן חסד" של תחילת פרעון של עד עשר שנים, למשך תקופת פרעון של 35-40 שנה. רוב המימון של ארגון זה הוא מתרומותיהן של המדינות המפותחות. מאז שנת 2001, נציגיהן של המדינות המפותחות והמדינות המתפתחות (המדינות הלוות כסף מהארגון) נפגשים כל שלוש שנים בפגישה שנועדה לדון במדיניות הארגון וחלוקת המשאבים לפרוייקטים השונים. רוב ההלוואות של ארגון ה- IDA מופנות לפרוייקטים בנושא חינוך, תוכניות בריאות, פיתוח תשתית למים טהורים ופיתוח תשתית כלכלית.
מאז הקמתו ארגון ה- IDA העניק הלוואות בסך 135 ביליון USD, עם תקציב שנתי שעומד כיום על 8.1 ביליון USD, המופנה ל- 133 פרוייקטים ב- 66 מדינות ברחבי העולם[37]. ארגון ה- IDA מלווה כספים למדינות עם משכורת ממוצעת לנפש העומדת על מתחת ל- 875 USD לשנה, שאינן זכאיות להלוואות כספים מה- IBRD. ארגון ה- IDA מוערך כתומך ב- 2.5 ביליון בני-אדם ברחבי העולם, מספר בני אדם השווה למחצית כלל בני האדם במדינות המתפתחות. נכון לשנת 2003, ארגון ה- IDA, תרם לשיקומן הכלכלי של 20 מדינות, "בוגרי הארגון", ביניהן נמנות: קוסטה ריקה, צ'ילה, מצרים, מרוקו, תאילנד ותורכיה.

2.1.4.2 הארגון הבינלאומי למימון תאגידים (IFC)

ארגון ה- IFC עוזר, כאמור, למדינות המתפתחות, דרך תמיכה בתאגידים פרטיים המעוניינים להשקיע במדינות המתפתחות. בניגוד לבנק העולמי (IBRD ו- IDA) שאינו רשאי לתמוך בהתאגדויות שאינן מדינות ריבוניות, ארגון ה- IFC הוקם לשם כך ממש - להתגבר על המגבלה הזו של ה"בנק".
הארגון תומך אך ורק בחברות עם מחוייבות לפיתוח כלכלי בר-קיימא במדינות המתפתחות, קרי חברות שהתרומה שלהם במדינות אלו יעזרו לפתח תשתית כלכלית ארוכת טווח, שתתרום לאוכלוסייה המקומית בפיתוח תשתית חברתית טובה יותר.

3.1.4.2 המוסד להבטחת השקעות רבליטרליות ( (MIGA

ארגון MIGA תומך ומעודד משקיעים זרים לפתח ערוצי השקעה במדינות המתפתחות, על-ידי מתן ערובות למשקיעים נגד הפסדים, שמקורם לא בסיבות כלכליות, אלא בשל אי-יציבות פוליטית, מלחמות או הפרת חוזים מצד המדינה המתפתחת. כמו כן, ארגון ה- MIGA גם מעניק תמיכה טכנית לחברות המשקיעות ולמדינות המארחות את העסק. תמיכה זו מתבטאת ביעוץ פיננסי, בתכנון מדיניות כלכלית והבנת המשמעויות של ההשקעה ובגישה לאינפורמציה רלוונטית לשני הצדדים.
השפעת הפיתוח המתאפשר באמצעות עבודתו של MIGA, היא ביצירת מקומות עבודה במדינות המתפתחות, דבר המאפשר גביית מיסים מקומיים מצד המדינה המארחת, העברת ידע וטכנולוגיות ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות. לעתים פיתוחה של תשתית עסקית, יוצר צורך לסביבה בעלת רמת פיתוח מינימלית, לכן לעתים קורה שבשל בנייה עסקית נבנית מסביב גם תשתית "אזרחית" - או בלשון אחרת - עירונית, שיכולה לכלול בתי-חולים, כבישים, תשתית מים, תחנות כוח ובתי ספר.
בניגוד לבנק העולמי, הפועל בשיתוף פעולה ישיר עם המדינות הריבוניות, ארגון ה- MIGA, שלקוחותיו הם גופים פרטיים (משקיעים או יזמים), לעתים קרובות פועל ככוח מרסן נגד המדינות המארחות. הוא שומר שההשקעות לא יופרעו, במידת האפשר, על-ידי פעולותיה של המדינה המארחת.

4.1.4.2 המרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכים על השקעות ((ICSID

המרכז הבינלאומי ליישוב סכסוכים על השקעות, הפועל מאז 1966, מסייע ומעודד משקיעים זרים להשקיע במדינות מתפתחות- המדינות המארחות, על-ידי מתן תמיכה בגופי בוררות וגישור ייעודיים למטרות סחר, ובכך סיוע ביצירת אווירה של בטחון בין משקיעים לבין המדינות המארחות.
על אף שהמרכז רשום כארגון עצמאי שהוא חיצוני לבנק העולמי, בראשו יושב נשיא הבנק העולמי ושני הגופים עובדים בשיתוף פעולה ונועדים באופן מוסדר פעם בשנה בפגישה השנתית.
המרכז מעניק שלושה שירותים ללקוחותיו. הראשון, שירותי בוררות וגישור למדינות החברות ולמשקיעים. על אף שההצטרפות ל- ICSID והשימוש בשירותי הבוררות שלו הם וולנטריים, ההחלטות של המרכז מחייבות את הצדדים הנועדים, ואף צד אינו יכול על דעת עצמו בלבד, לסגת מתוצאותיה של ההכרעה. השני, שירותי בוררות וגישור בין חברות ומשקיעים לבין מדינות שאינן חברות בארגון. על אף שהמנדט המקורי שהוענק לארגון אינו כולל את אפשרות השפיטה במקרים שלא שני הצדדים הם חברים בארגון, בשל הביקוש הן של החברות והן של המדינות ובשל עצם העובדה שמוסדות השפיטה כבר קיימים במרכז, ה-ICSID חורג מן המנדט המקורי ולוקח תפקיד זה. והשלישי, ועדות אד-הוק לבוררות להסדרי סחר שנקבעו באמצעות האו"ם ונשפטים על-פי חוקת האו"ם.

2.4.2 הבנק העולמי- יחסי עבודה עם קרן המטבע הבינלאומי והאומות והמאוחדות

קבוצת הבנק העולמי הינה סוכנות מומחית (specialized agency) ועצמאית של האו"ם, שעובדת במקביל ומשלימה בהרבה מובנים את עשייתו של ארגון קרן המטבע הבינלאומי. שני ארגונים אלו, הבנק וקרן המטבע, הם תוצר של אותה פגישת פסגה בברטון-וודז, ומקורם של שני הארגונים באותה אסכולת מחשבה כלכלית. שני הארגונים חולקים אותו מבנה ארגוני, לנשיאים ולראשי שני הארגונים אותו הרקע, הן מבחינת ניסיון תעסוקתי והן מבחינת השכלה[38], ואפילו מבחינת קרבה גאוגרפית, בנייני שני הארגונים נמצאים מקבילים זה לזה על אותו רחוב בוושינגטון.
כפי שציינו, משימותיהם של קרן המטבע הבינלאומי והבנק העולמי, הן משלימות ומקבילות- שניהם חולקים אותה מטרת על, שהיא קביעת מדיניות צמיחה לכלכלה העולמית תוך כדי סיוע למדינות המתפתחות לקחת חלק באותו סחר עולמי. אך בכל זאת נמצא מספר הבדלים בין שני הארגונים:
1. ארגון הבנק העולמי מלווה כספים רק למדינות מתפתחות ומדינות עם כלכלות מעבר (כלכלות שעוברות תמורות מכלכלות ריכוזיות לכלכלות ליבראליות). בעוד ארגון ה- IMF רשאי להלוות כספים לכלל המדינות המבקשות.
2. קרן המטבע הבינלאומי מלווה כספים לבעיות לפתרון בעיות כלכליות אד-הוק ופתרון בעיות כלכליות לטווח קצר. בעוד הבנק העולמי, כאמור, שם לעצמו כמטרה לפתח תשתית לכלכלה יציבה בר-קיימא ולעזור בעיצובה של כלכלה שתילחם בעוני.
3. ארגון ה- IMF מתמקד בעיקר בתכנון מדיניות כלכלית, מדיניות מאקרו, ואילו הבנק העולמי פועל בשני רבדים אחרים, שהם פיתוח מדיניות מאקרו, ופיתוח, מעקב ויישום של פרוייקטים אזוריים (מיקרו).

5.2 ארגון הסחר העולמי (WTO )

ארגון הסחר העולמי נוסד ב-1 לינואר 1995, כפועל יוצא מאחת מההחלטותיו האחרונות של ארגון ה- GATT(General Agreements on Tariffs and Trade) בסבב ישיבות אורוגווי[39]. הארגון החדש הוקם במטרה להרחיב את הסמכויות שהיו לארגון ה- GATT ששימש עד אז רק כפורום דיפלומטי ומקצועי להביא לביטולן של מכסות ייבוא וסובסידיות לאומיות בתחומי תעשייה שונים ולהסרתן של מגבלות נוספות על הסחר הבינלאומי, כל זאת כדי שאפשר יהיה לקדם את העולם לעבר כלכלה ניאו-ליברלית, ולהקל על הסוחרים והמדינות הסוחרות לנהל סחר חופשי[40]. בארגון הסחר העולמי חברות כיום 151 מדינות סוחרות והוא מסדיר כ- 97% מכלל הסחר העולמי[41]. סמכויות הארגון כוללות פיקוח על הסכמי סחר בינלאומיים, בוררות במקרה של סכסוכי סחר, חתימה על הסכמי סחר חדשים ובניגוד לארגון ה- GATT, גם היכולת להפעיל סנקציות כלכליות חמורות על מדינות המפרות הסכמי סחר קודמים.
כפי שהזכרנו למעלה, אחד מגלגוליו הקודמים של ה- WTO היה ה- ITO. ה- ITO היה אמור לעסוק בהסדרת הסחר בין המדינות ובאכיפתם של סטנדרטים בינלאומיים בנושא סחר ותנאיי תעסוקה (labor). אך בשל מחלוקות רבות בין הצדדים על סמכויותיו של ארגון זה (ובכלל זה גם דיון פילוסופי על אודות מקומו וסמכויותיו של ארגון על-מדינתי להתערב במדיניות פנים של מדינה ריבונית כלשהי, שני הארכיטקטים הראשיים של פסגת ברטון-וודז וויט וקיינס התנגדו באופן חריף להקמתו של ה- ITO), הוא מעולם לא קרם עור וגידים והקונספט מאחוריו הוחלף כבר באותה שנה, בדיונים שהתנהלו בג'נבה בין השנים 1944-1947, בארגון ה- GATT, שהיה פחות שאפתני במטרותיו (הוא עסק בנושאי סחר בלבד, לפחות בראשית דרכו), ונחשב, לאביו האמיתי של ארגון הסחר העולמי.
ארגון ה- GATT הוקם, על מנת להוות פורום למדינות סוחרות ליישב מחלוקות הקשורות בסחר ובהורדת מיסי ייבוא ([42]Tariffs), וסובסידיות לאומיות ובהסרתן של מגבלות נוספות על הסחר. על מנת להוריד את מיסי הייבוא והמגבלות נוספות, הונהג ב- GATT משא ומתן בילטרלי, קרי משא ומתן בין שתי מדינות, על הורדת מס/מכסה בתמורה להורדה מקבילה, אחד לאחד. לדוגמא, ארה"ב תהא מוכנה להוריד את מכס המגן שלה על ייבואם של חלקי מחשב מסוימים מייבוא יפני, ההפסד המשוערך מויתור זה עומד על כ- 1.3 ביליון דולר אמריקאי (USD), שמורכב גם מהגבייה של המכס וגם מאי הגבייה של מס מכירה על המוצר האמריקני שהיה נמכר לולא היו מוותרים על מכס המגן. על מנת לממש את העסקה על יפן להוריד בתמורה את מכס המגן אצלה על מוצר אחד או יותר השווים בערכם ל- 1.3 ביליון USD. ההסכמים התגבשו במידה רבה בדרך דיפלומטית, בה מדינה אחת באמצעות נציג עושה הסכם דיפלומטי עם מדינה אחרת באמצעות נציג שלה.

1.5.2 מבנה ארגון הסחר העולמי

ב- WTO חברות כיום, כאמור, 151 מדינות. ההחלטות בארגון זה, נעשו עד היום תוך קונסנזוס מלא, והתקבלו כולן פה אחד, אף-על-פי שלפי האמנה שלו, שמבוססת על אמנת GATT, רשאי הארגון להוציא החלטות ברוב יחסי של שני שלישים. כל המדינות החברות ב- WTO, מיוצגות על-ידי נציגים פרלמנטריים של אותן המדינות החברות - לרוב ממשרדי האוצר או התעשייה והמסחר (למותר לציין שלא כל המדינות החברות הן מדינות דמוקרטיות, ויש לא מעט מדינות החברות ב- WTO שהן טוטאליטריות, ומדינות שמידת הדמוקרטיות שלהן מוטלת בספק[43]).
הגוף העליון בארגון זה הוא וועידת השרים (Ministerial Conference), שנועד לפחות פעם בשנתיים, ומתחתיו המועצה הכללית (General Council), שנועדת מספר פעמים במשך השנה בז'נבה על בסיס קבוע[44]. סגל הארגון כולל כ- 500 אנשי צוות, מספר הכולל בתוכו את שירותי המזכירות והייעוץ של הארגון.
כל מדינה החברה בארגון הסחר העולמי מיוצגת ע"י נציג אחד, שלו קול הצבעה אחד ואין לאף מדינה זכות וטו (כפי שיש בעצרת הביטחון של האו"ם, בבנק העולמי או בארגונים מולטילטרליים אחרים). בדרך כלל הנציג הנבחר מטעם המדינה לארגון הסחר העולמי הוא כלכלן ו/או עו"ד מסחרי[45].
תקציב ארגון הסחר העולמי ב- 2003 הוערך ב- 83 מיליון [46]USD, שזה סכום קטן יחסית לארגון בינלאומי, אך סכום זה כולל רק את התקציב שהארגון מקבל מהמדינות החברות בו, ואינו כולל תרומות של תאגידים טרנס-לאומיים וקבוצות אינטרסים שונות, שמהוות חלק נכבד מהתקציב[47]. חברות וארגונים בוחרים "לתרום" כסף ל- WTO, על מנת להיכלל בדיונים של הארגון ולהשתתף בועידות השונות שלו. ארגונים אלו אף זוכים באפשרות להצביע בוועדות שונות ולהעלות נושאים על סדר היום.

2.5.2 ביטויים לפעילות של ה- WTO בשטח[48]

1.2.5.2 מעקב אחר מדיניות המסחר של המדינות החברות

מעקב אחר מדיניות המסחר של המדינות החברות בארגון ה- WTO, הוא אחד מהתפקידים המרכזיים של הארגון, שנעשה על-ידי ועדה פנימית- TPRM, הועדה לסקירת מדיניות מסחר ( Trade Policy Review Mechanism), ועדה זו היא חלק מהוועדה הכללית, כאשר היא נפגשת כ- TPRB (Trade Policy Review Body)[49].
הסקירה נעשית על בסיס קבוע, כאשר ארבעת הגופים הסוחרים הגדולים ביותר - האיחוד האירופאי, ארה"ב, יפן וקנדה, עוברים סקירה אחת לשנתיים, הגופים/מדינות בעלי היקף סחר בינוני - אחת לארבעה שנים, והגופים/מדינות בעלי היקף מסחר נמוך - אחת ל-6 שנים, עם אפשרות הארכה לפרק זמן ארוך יותר. סקירה זו עוקבת אחר התמונה הרחבה של מדיניות המסחר של המדינה במבחן, ואינה עוקבת אחר שינויי חוק פרטיקולריים.
בנוסף לוועדת הסקירה הרשמית של ארגון הסחר העולמי, הסכמי סחר רבים כוללים בתוכם סעיפים המסדירים את חובת המדינות החתומות ליידע את מזכירות הארגון על שינויי מדיניות מסחר ו/או על חקיקת חוקים תוך-מדינתיים היכולים להשפיע על המסחר כמו למשל, תקנות-בטיחות, תקנות נגד היצף (anti-dumping), ועוד. בנוסף לוועדת הסקירה של TPRM, קיימות ועדות מיוחדות לבחינת הסכמי סחר אזוריים (Regional Trade Agreements) דוגמת NAFTA ( The North American Free Trade Agreement, בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו) ו- EFTA ( The European Free Trade Association).
בנובמבר 2001, נפתח סבב הדיונים הגלובלי האחרון של ה- WTO, שזכה לשם "סדר היום של דוהא לפיתוח" (2001-2006 ,DDA: Doha Development Agenda), שהתקיים בדוהא שבקטאר. על סדר היום שבדיונים אלו עלו לדיון הנושאים הבאים: מו"מ בנושא חקלאות- סובסידיות ממשלתיות, מכסי מגן, פיתוח גנטי; מו"מ על מוצרים תעשייתיים; מו"מ על תאימות הסכמי סחר- בחינת תאימות הסכמים בילטרלים "ישנים" (לפני 1995) הקודמים להקמתו של ה- WTO, לבין הסכמים מולטילטריים שנחתמו דרך ה-WTO; מו"מ על סחר בשירותים[50]; מו"מ בנושא קניין רוחני- רישום פטנטים על טכנולוגיה (בעיקר טכנולוגית תרופות), אכיפה וענישה על עבירות זכויות יוצרים, העתקה והפצה פיראטית של מוזיקה וסרטים.

2.2.5.2 יישוב מחלקות

אחד התפקידים השנויים ביותר במחלוקת של ארגון הסחר העולמי, הוא תפקידו ביישוב מחלוקות/ סכסוכים בנושאי סחר בין מדינות, ו/או בין חברות או תאגידים טרנס-לאומיים לבין מדינות. לתפקיד זה אף מיועדת ועדה פנימית של המועצה הכללית- הגוף ליישוב סכסוכים (DSB: Dispute Settlement Body) . אחד מתפקידיו הינו, כפי שכבר ציינתי לעיל, להניא מדינות מלפעול באופן עצמאי תוך הפעלת מדיניות הפוגעת בעיקרון השוויון של הסחר[51] (לפיה אל למדינה להתערב ולהעדיף סחורות של מדינה אחת על אחרת או לתמוך בתעשיות מקומיות על ידי מתן סובסידיות והטבות על חשבון תעשייה מתחרה) ולנסות למצוא עבור אותה מדינה פתרון דרך ההסכמים המולטילטרליים של הארגון.
בניגוד לסוג סקירה שמבצע TPRM , אשר מקיף בבחינתו את המדיניות הכללית של המדינה בנושא סחר, דרך DSB נבדקים חוקים או תקנות פרטיקולריים ונבחנת השפעתם על המדיניות הכללית של המדינה בנושא סחר ומידת התאמתה להחלטות המולטילטרליות של ארגון הסחר העולמי. הנושאים מובאים לידי דיון בפאנל המיוחד בעקבות תלונות ממדינות כלפי מדינה ספציפית.
כאשר סכסוך בנושא סחר פורץ, הצדדים המעורבים נפגשים למשא ומתן בילטרלי כדי לנסות ליישב את הסכסוך בעצמם. אם הם אינם מצליחים להגיע לידי פתרון, הם מובאים בפני המנהל הכללי, שינסה לגשר בין הצדדים, ואם גישור זה אף הוא נכשל, העותר (הגוף הסוחר המתלונן) יכול תוך 60 יום לבקש מה- DSB שיקים פאנל מיוחד לחקירת החוק או התקנה שלגביה מופנית התלונה, וזה חייב להקים את הפאנל תוך 30 יום מהגשת הבקשה.

תרשים I 4

כל צד בסכסוך מציג את עמדתו בפאנל בפני חבר השופטים המקצועי. בפאנל זה רשאים להציג את עמדתם גם גופים שהם צד ג'- חברות ותאגידים טרנס-לאומיים אשר הדיון משפיע עליהם. להלן ציטוט מספרו של קורטן (2003 :209):

"... תנאי זה מאפשר למדינה החברה בארגון הסחר העולמי להתנגד לכל חוק של מדינה חברה אחרת, שלדעתה מונע ממנה ליהנות מהרווחים שהיא מצפה לקבל מתוקף חוקי הסחר החדשים. אפשרות זו כוללת כמעט כל חוק הדורש שסחורות מיובאות יעמדו בתקנים מקומיים או לאומיים הנוגעים לבטיחות, לעבודה או לסביבה, במקרה שהתקנים המקומיים מחמירים מן התקנים הבינלאומיים שמקובלים על הארגון [WTO]. הממשלה שנגדה מוגשת התלונה צריכה להוכיח לצוות מעין שיפוטי מיוחד של הארגון [DSB] שמילאה כמה תנאים מגבילים, ואם לא תעשה זאת היא חייבת להתאים את חוקיה לתקנות הבינלאומיות המקלות- או שתיענש בקנס או בסנקציות מסחריות."

במקרה שהפאנל מגיע להכרעה שאינה לטובת המדינה שהעתירה הייתה נגדה, רשאית המדינה להגיש ערעור על ההכרעה. ערעור זה יבוא לידי דיון האסיפה הכללית ורק במקרה של רוב של שני שלישים, תתבטל ההחלטה על סנקציות או קנסות ותתהפך ההכרעה, "מובן שדבר זה עושה את תהליך הערעור לחסר משמעות" (קורטן 2003 : עמ' 209).
ישנו פאנל ב- DSB שהוא יוצא דופן משאר הגופים והוועדות הפועלים במסגרת ה- WTO. פאנל זה דן בנושאים הקשורים לעתירות נגד ארה"ב בלבד. פאנל זה מורכב מחמישה שופטים מיוחדים לערעורים והוא מופעל רק כאשר מתבצעת הכרעה נגד ארה"ב, והיא דנה בצדקת הכרעת הפאנל של ה- DSB ובמידת תאימותה להבנות סבב אורוגווי על סמכויותיו של ה-WTO. במקרה שבתקופה של חמש שנים מתגלה שהיו שלוש הכרעות של ה- DSB נגד טובת האינטרסים האמריקאית, רשאי חבר קונגרס אמריקאי, להסיר את ארה"ב מהארגון. מטרתו הרשמית של הפאנל המיוחד הוא להבטיח לקונגרס האמריקני שלא תתנהל מערכה אנטי-אמרקנית דרך ה- WTO.

3.2.5.2 ייעוץ טכני וקורסים יעודיים לנציגים ממדינות מתפתחות

מזכירות ארגון הסחר העולמי (ולפני כן גם ארגון ה- GATT) מפעילה קורסים דו-שנתיים לנציגים ממדינות מתפתחות. מטרת הקורסים להקנות לנציגים מהמדינות המתפתחות ידע בתכנון מדיניות כלכלית. הכוונה למעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק חופשי, סדנאות פיתוח יכולות משא-ומתן בארגונים מולטילטרליים, הקניית ידע על החלטות ה- WTO והגופים הפועלים בארגון, וחשיפה לנתונים סטטיסטיים על אודות הסחר העולמי - סוגיות במיסוי, מכסי מגן סוסבידיות מקומיות ועוד.
ה- WTO עובד גם בשיתוף פעולה עם ארגון הבנק העולמי בהפעלת ה- ITC, המרכז הבינלאומי לסחר (International Trade Centre), וסוגיות בפוליטיקה עולמית. ארגון ה- ITC, נענה לבקשותיהן של המדינות המתפתחות בעזרה ליישום תוכניות הפיתוח, לביצוע תקנות של ארגון הסחר העולמי ולייבוא של טכניקות וטכנולוגיות למדינות אלו. ה- ITC גם נותן ייעוץ בנושאי שיווק וייצוא של סחורות מקומיות לשווקים עולמיים, ומכשיר עובדים לעבודה זו. השירות של ה- ITC ניתן בחינם לאותן מדינות הנחשבות להכי פחות מפותחות. מראשית הקמת ה- GATT ולאחר מכן ה- WTO, ה- ITC הכשיר מעל ל- 1700 נציגים מהמדינות המתפתחות.

4.2.5.2 השתתפות בעיצוב מדיניות כלכלית גלובלית אחידה

אחד מתפקידי הליבה של ה- WTO היום הינו שיתוף פעולה עם קרן המטבע הבינלאומי, הבנק העולמי, וגופים מולטילטרליים אחרים בגיבוש מדיניות כלכלית עולמית קוהרנטית.



פרק II- דיון בהגמוניה האמריקאית והמעבר להגמוניה של בעלי הון באמצעות חברות טרנס-לאומיות
1. המעבר מהגמוניה כלכלית של אנגליה להגמוניה כלכלית אמריקאית
2. הגיית מוסדות ברטון-וודז בראי המעבר מהגמוניה בריטית להגמוניה אמריקנית
3. השלכות התפשטותה של הפילוסופיה הכלכלית הניאו-ליבראלית במדיניות האמריקנית
4. דיון במעבר משליטה שלטונית של הכלכלה לשליטה של בעלי הון באמצעות חברות טרנס-לאומיות


1. המעבר מהגמוניה כלכלית בריטית להגמוניה כלכלית אמריקנית
עד פרוץ מלחה"ע הראשונה, בריטניה הייתה לכוח הגמוני בלתי-מעורער בעולם הן בתחום הצבאי והן בתחום הכלכלי. האימפריה הבריטית השתרעה על פני שטחים שהעולם לא ידע כמותם בכל ההיסטוריה. שליטה זו של בריטניה התאפשרה משילוב של אותו כוח צבאי שהיה עליון על-פני כל כוח אחר בעולם של התקופה, והיותה של לונדון למרכז הפיננסי של העולם. המדיניות הפיסקלית (fiscal) שהונהגה על-ידי בריטניה, של הצמדת הפאונד סטרלינג לזהב, ומוכנות הבנק המרכזי של אנגליה לקנות ולמכור זהב בתעריף קבוע (gold standard), אפשרה את התפשטותו של המסחר הבינלאומי תחת שליטה בריטית.
אך תפקידה של האימפריה הבריטית כמעצמה הגמונית בזירה הכלכלית, לא הייתה ללא מחיר. על מנת לשמר את מעמדה, אנגליה וויתרה על הזכות לנהל מדיניות מגן (protectionist) והייתה חייבת לספק לעולם שטף קבוע של פאונד סטרלינג, שזאת היא עשתה על-ידי פתיחת שווקיה לסחורות מכל העולם. בשיאה, אנגליה הייתה המייבאת והמייצאת הגדולה בעולם של סחורות. בזכות הערובה שהאימפריה הבריטית העניקה למדינות- לקנות ולמכור זהב בתעריף קבוע, בריטניה הבטיחה שהסטנדרט של הזהב יהיה סטנדרט של הפאונד סטרלינג[52]. השליטה בערך המטבע נעשתה על-ידי הבנק המרכזי של לונדון, ששמרה על תפוצה מאוזנת של הפאונד סטרלינג ועל שער חליפין קבוע.
מלחמת העולם הביאה לסוף עידן ההגמוניה הבריטית. הנזק הפיזי, אובדן חיי האדם והחובות הגדולים שנקלעו אליו מדינות אירופה רבות ובריטניה איתן, הביאו לקריסתו של המערכת הפיננסית של בריטניה. ברוב מדינות אירופה סטנדרט הזהב בוטל, וממשלות ביקשו ריכוזיות רבה יותר של הכלכלה. כפי שדנו בפרק הראשון של העבודה, מדינות רבות עברו בשנים של לאחר המלחמה למדיניות מגן קיצונית, במה שכונה בפני חוקרים- "beggar thy neighbor", ייצוא זול של סחורת למדינות שכנות והצבת מכסי מגן כבדים על ייבוא. כמו כן על מנת לשלם את חובותיהם- חובות שמקורם מתשלום פיצויים, הלוואות שהם לקחו מהאזרחים ותשלום לשיקום התשתית שנפגע במלחמה, מדינות אירופה החלו מדפיסים עוד כסף וגרמו לאינפלציה של מאות אחוזים בערכי המטבע. אם לפני פרוץ המלחמה רוב מדינות אירופה היו שומרים את הרזרבות שלהם בזהב, כסף ופאונד סטרלינג, על מנת לשמשם למסחר בינלאומי, הרי שעכשיו לא היה שער חליפין קבוע וכל המרה הייתה בגדר ספקולציה.
המדינה שיצאה הכי חזקה ממלחמה"ע הראשונה הייתה ארה"ב. מלבד העובדה שהיא לא נאלצה לעבור את המלחמה על אדמתה שלה, ולספוג את הנזקים המלווים מכך, ארה"ב הצליחה במשך המלחמה ולפני כניסתה אליו, לתת הלוואות כספיים למדינות הלוחמות, הן במעמדה כמדינה נייטרלית לפני כניסתה למלחמה והן לבנות בריתה במהלך הלחימה. שימוש זה בדולר בקנה מידה בינלאומי ורחב, וייציבותו של המטבע לאורך תקופת המלחמה ובתקופה המיידית שלאחריה[53] הוו אתגר לעליונתה של הפאונד סטרלינג, שבהדרגה איבד ממעמדו כמטבע דומיננטי במסחר הבינלאומי.
אך ארה"ב לא לקחה על עצמה את תפקיד ההגמון מיד עם תום מלחה"ע הראשונה. הייתה מסורת ארוכת ימים בארה"ב של אי-התערבות בענייני אירופה ובכלל (isolationism), והקונגרס האמריקני לא אישר שום התערבות משמעותית בכלכלת אירופה. כן היו אמנות בינלאומיים שארה"ב השתתפה בהם שהבליטו את כוחה העולה, דוגמת הסכם טריפרטיט[54] (1936), הנחתם בין צרפת, ברטיניה וארה"ב, שנועד להסדיר את שער החליפין בין המדינוות ולהסדיר את היחסים המוניטריים בינהם. מאוחר יותר, כאשר מדינות נוספות חתמו על ההסכם, דוגמת בלגיה ושוויצריה, ארה"ב הביעה נכונות להגביר את התערבותה בשיפור כלכלת אירופה, על ידי מתן אפשרות למדינות החתומות לקנות זהב ממנה ובכך לפזר את ריכוזיות הזהב שהצטברו ברזרבות האמריקניות. דוגמא נוספת, לדין בילטרלי שארה"ב יזמה ושנתן תוקף למעמדה החדש היה המשא-ומתן עם ממשלת ברזיל (1937), שהשיג איזון בסחר-החליפין בין שני המדינות, בתמורה להספקת דולרים וזהב לברזיל.
אך לא היה זה עד סוף מלחמת העולם השנייה, שהכוח של ארה"ב כמעצמת-על הורגש בכל כוחו באירופה. המובליזציה למלחמה של ארה"ב לטובת התעשייה שהייתה מכוונת למאמץ המלחמתי שלה ושל בנות בריתה, הביאה לכך שממשלת ארה"ב הזרימה כספים רבים לתעשייה והשקיעה משאבים רבים בפיתוח תשתית ייצור יעילה יותר. המלחמה הביאה למעשה הביאה לסופו של המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב, במהלך המלחמה הייצור של ארה"ב עלה בכ- 50%, והייצוא שלה באחוז אף יותר גדול. בסוף המלחמה, מחצית מהטובין שהיו מיוצרים בעולם היו מייצור אמריקני. בשנת 1947 מגמה זו עודנה הייתה נכונה, שליש מהייבוא של כל מדינות העולם היו של מוצרים אמריקניים[55].
מלחה"ע השנייה, כאמור, סימנה את סוף עידן ההגמוניה הבריטית ואת תחילתה של ההגמוניה האמריקנית. בחלק הבא נבחן את השלכות ההגמוניה האמריקנית על אופן עיצובם של מוסדות ברטון-וודז, דרך תיאור ההצעות של הכלכלנים מאחורי המוסדות, בעיקר- הארי דקסטר וויט וג'ון מיינארד קיינס, והמאבקים הפוליטיים הבינלאומיים והדומסטיים שעלו בעקבות ההצעות, וכמובן את מה שהיווה הנוסח הסופי.

2. הגיית מוסדות ברטון-וודז בראי המעבר מהגמוניה בריטית להגמוניה אמריקנית

In Washington Lord Halifax
Once whispered to Lord Keynes:
"It's true they have the money bags, but we have all the brains"[56].

מוסדות ברטון וודז מתוארות בחלק מהספרות המקצועית כתוצר של מאבק בין קיינס לוויט- איזו אימפריה תצא הכי נשכרת מהקמתן ומה יהיה האופי שישאו המוסדות ואת האינטרסים הלאומיים של מי הם ישרתו בצורה הטובה ביותר. בפרק זה אראה שעל אף אי-ההסכמות הנקודתיות שהתעוררו בין קיינס לבין וויט בעת ההתדיינות בינהם, השאיפה האישית של שניהם הייתה טרנסצדנטית לפתרונן הבלעדי של בעיות הד-הוק שהתעוררו עקב המלחמה. הטיוטות הראשוניות של שני אישים אלו נותנים ביטוי להשקפת עולם רחבה יותר המתייחסת לשאלות של צדק חברתי.
כאמור, שני כלכלנים אלו לא היו פוליטיקאים, לפחות לא חברי פרלמנט קובעי מדינות, וכל נוסח שהם הציגו לממשלותיהם היה חייב לעבור אישור. אם נקח לדוגמא את הנוסחים שהציג וויט, הן עברו ששה טיוטות לפני שנתקבל הנוסח שאושר בקונגרס האמריקני. משמעות הדבר היא שעל-אף הרצון, שאולי היה לוויט ולקיינס, ליצור מוסדות על-לאומיים, כאלו שאינם מונעים מאינטרסים לאומיים צרים, היה להם כורח "לספק את הסחורה" למדינותיהם. כורח זה, הוא זה שהוביל לחילוקי דעות שהתבטאו בנוסחים השונים, חילוקי דעות שניתן לראות בהם ביטוי למעבר מההגמוניה הבריטית להגמוניה האמריקנית.
הנוסח שקיינס הציע בברטון וודז, היה סוכנות בינלאומית שהמדינות המשתתפות יעבירו אליו סמכויות מוניטריות מסויימות. סוכנות זו תהווה מעין חשבון בנק בינלאומי שיעבוד ביחידות כלכליות עצמאיות שאינן תלויות באף מטבע לאומי שישנו. קיינס הציע את ייסוד מטבע ה- bancor, מטבע בינלאומי חדש שיהיה צמוד לזהב ושכל המטבעות האחרים יהיו צמודות אליו. לחשבון הבנק הבינלאומי הזה- International Clearing Union, כל המדינות יעבירו כספים על-פי מידת עוצמת הכלכלית, העכשווית והפוטנציאלית. ההלוואות יינתנו כמעט באופן אוטומטי, מבלי התחייבות לניהול מדיניות כלכלית מסוימת, בגבול מכסה שתקבע מראש. חופש זה של המדינות ללוות כספים ללא תנאים הכפויים עליה מבחוץ היה מרכיב חשוב בטיוטה של קיינס מכמה סיבות. לראש ולראשונה, ההנחה שלו הייתה, שיש צורך שמדינה ריבונית תהיה ברת-הסמכות לתכנן את המדיניות הכלכלית של עצמה, וכמו-כן על-ידי מתן עצמאות כלכלית-פוליטית למדינות לנהל את המדיניות הכלכלית של עצמן, תעלה מידת האחריות הפוליטית של המנהיגים, מה שמניב לדעת קיינס מחוייבות גבוהה יותר מצד הפוליטקאים לניהול מדיניות כלכלית צודקת (מוסרית). ולהלכה, קיינס שידעה שלשנים שיבואו בריטניה תהיה מדינה לווה, רצה לשמר את העצמאות הכלכלית של בריטניה מהתערבות אמריקנית .
הנוסח של וויט, מהצד האמריקני, היה לסוכנות בינלאומית שתהיה כפופה במידה רבה למדיניות אמריקנית שממנה ארה"ב תשיג הטבות מרובות. היחידה המוניטרית של סוכנות בינלאומית זו תהא הדולר האמריקני, בנוסף לחזרה לסטנדרט הזהב שהונהג בעבר. תקציב הארגון יורכב מתקציבים שיוקצו לסוכנות על-ידי המדינות החברות, ומתן ההלוואות בידי הארגון יהיה על בסיס שיקול הדעת של הנהגת הארגון בנוסף להתחייבות לעמוד בתנאים שסוכנות זו תקבע לנכון. על אף שהארגון כביכול יפעל כארגון עצמאי, הוא יהיה כפוף לשיקול הדעת של ארה"ב[57].
על אף זהות רבה בתיפקודי הסוכנויות כפי שהוצגו בשני הטיוטות, לשני האימפריות- ארה"ב ובריטניה היו אינטרסים מובחנים אחת מהשנייה ולו רק בהיות שתיהן במעמד כלכלי שונה וחדש מהיכן שהיו ערב המלחמה, ונשאלה השאלה, לאיזה צד הסוכנות תיטה. בריטניה מצידה, עכשיו לשעבר האימפריה החזקה בעולם, יצאה ממלחה"ע השנייה עם חובות העתק לעם האנגלי (commonwealth) ולארה"ב, ורצתה דרך סוכנות זו להגן על כלכלתה מפני ליבראליזציה כפוייה של שווקיה לטובין מתוצרת אמריקנית. וזו מצידה, רצתה להבטיח לעצמה את המשך פתיחת השווקים של מדיניות אירופה למוצרים אמריקנים, שמשמעם המשך והעמקת מעמדה ההגמוני בכלכלות העולם. ארה"ב שידעה שלא תזדקק להלוואות מקרן המטבע הבינלאומי (ובוודאי שלא מבנק העולמי, שכאמור ניתנים רק למדינות העניות ביותר), רצתה על-ידי הכנסת סעיף התנאים למתן הלוואות, ערובה לכך שהמדיניות האמריקנית תישמר בכל מהלך של קרן המטבע הבינלאומי והבנק העולמי.
אין ספק שארה"ב זכתה בנצחונות רבים במשא-ומתן בפסגת ברטון-וודז. המעצמה ההגמונית החדשה, לא רק שהייתה מעצמה כלכלית עצומה שכוח היצוא שלה שיחק תפקיד חשוב בכמעט כל השווקים בעולם, אלא היא גם נהנתה מזכויות מיוחדות שנבעו מהיותה אחת משתי המעצמות העיקריים שעיצבו את המוסדות הבינלאומיים החדשים[58]. אך לא יהיה זה נכון לטעון, שארה"ב דאגה לאינטרסים שלה בלבד, או שהיא ניסתה בכל מחיר לכפות את האינטרסים הלאומיים שלה על המדינות האחרות. הלכה למעשה לארה"ב היה מספיק כוח כלכלי, פיננסי ודיפלומטי לכפות את המדיניות הכלכלית שלה באופן חד-לטרלי על כל מדינה שהיא תחפוץ. אך למנהיגות האמריקנית היה חשוב לשלב מספר רב של מדינות חברות בארגונים החדשים שיוקמו, הן מפני שהייתה שאיפה להעצים את הלגיטימיות של ההגמוניה האמריקנית, גם בחשבון וויתורים פוליטיים מסוימים, שקורים כאשר ניתנת אפשרות למדינות הקטנות פורום להתאגד כנגד הכוח ההגמוני. והן מתוך אמונה ששיתוף פעולה ממוסד בין המדינות יתרום לקיום המשכו של השלום העולמי.
על מנת להבטיח את השתתפותם של המדינות הקטנות במוסדות המוניטריים של ברטון-וודז, שונה הכוח היחסי של המדינות החברות ב- IMF ובבנק העולמי, בצורה שתעצים את כוחם של המדינות הקטנות על חשבון המדינות הגדולות על מנת לדרבן אותם להצטרף לארגונים חדשים אלו. הלוגיקה הזו עדיין המשיכה וב- 1955 הועצם כוחם של המדינות הקטנות אף יותר, כוחה היחסי של ארה"ב ירד מ- 61% מכוח ההצבעה שלה ל- 30%.
הארגון שכאמור לא נוסד בעקבות מפגשי ברטון-וודז, היה ה- ITO, ארגון הסחר הבינלאומי. ארגון ה- ITO, שהיה אמור להיות אחראי על אכיפת סטנדרטים אחידים של תעסוקה, זכויות עובדים והסדרת המסחר הבינלאומי כמו גם הסרת המגבלות על הסחר, לא הצליח לגייס את הקונזנסוס הדרוש להקמתו בעת מפגשי ברטון-וודז. מה שהכשיל את הארגון היה ככול הנראה הסמכויות המרחיקות לכת שהיו ניתנות לו על מנת לפעול והביקורת החריפה עליו מפי הארי דקסטר וויט וג'ון מיינארד קיינס[59]. סמכויות שכללו את היכולת להשפיע על מדיניות הפנים של המדינות החברות בו. במקום זאת נוסד בשנת 1947, ארגון ה- GATT, שכאמור היה פורום דיפלומטי לדיון בהסרת מגבלות ומכסות על מסחר בין מדינות. אם המטרה העיקרית של קרן המטבע הבינלאומי והבנק העולמי כפי שנקבע בברטון-וודז הייתה להעצים את כוחן של המדינות לשלוט על כלכלתם באופן עצמאי ולהוות פורום לכל המדינות להגיע להסכמות שיעודדו את שיתוף הפעולה שביניהן, הרי שארגון ה- GATT, שבבסיסו המחשבה הכלכלית של ריקארדו[60] וסמית'[61], גרס שכל התערבות שלטונית בכלכלה אינה רצוייה ושרק המסחר החופשי בין מדינות ללא מגבלות מלאכותיות תניב את התוצאות הטובות ביותר לכלל האנשים.
במקביל למדיניות החוץ-כלכלית של ארה"ב דרך המוסדות המוניטריים של ברטון-וודז, ארה"ב הפעילה את תוכנית מרשל (1947-51). תוכנית מרשל, פעלה באופן השונה מהותית מאסכולת המחשבה הדומיננטית שעמדה מאחורי הקמת מוסדות ברטון-וודז. תוכנית מרשל, הקרוייה על שם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מארשל, התאפיינה בפוליטיקה כלכלית ליבראלית, אנטי-קומוניסטית[62]. הרעיון היה להעניק תמיכה למדינות שנפגעו במהלך מלחה"ע השנייה, בתנאי שמדינות אלו יסכימו לשנות את המדיניות הכלכלית שלהם כך שהיא תעמוד בקנה אחד עם המדיניות הכלכלית האמריקנית- "Aid for trade". התנאי שארה"ב הציבה למדינות שביקשו תמיכה היה שעליהם לפתוח את שווקיהם למוצרים אמריקניים (הסרת מכסי מגן ומכסות ייבוא), ולפעול בכיוון של חקיקה ליבראלית ולהפחית את מידת ריכוזיות הכלכלה בידי השלטון. כמו-כן, בשלב מאוחר יותר עם ההקצנה שחלה במלחמה הקרה (1947), הייתה ציפייה שהמדינות יאמצו מדיניות אנטי-סובייטית[63].
על אף הביקורות המרובה ההופנתה כלפי תוכנית מרשל, זו הצליחה בשיקום אירופה הרבה מעבר להצלחה שנחל הבנק העולמי, שהוקם למטרה זו ממש[64], את אחת מהסיבות לכך נפגוש בפרק הבא, כשנדון בתקופת כהונתו של הנשיא טרומן בארה"ב וההתפשטות המחודשת של הפילוסופיה הליבראלית במוסדות השלטון האמריקני.

3. השלכות התפשטותה של הפילוסופיה הכלכלית הניאו-ליבראלית במדיניות האמריקנית
He took his office on a crippled leg, he said to one and all:"You money changin' racket boys have sure 'nuff got to fall";This world was lucky to see him born,In senate walls and congress halls he used his gift of tongueTo get you thieves and liars told and put you on the run;This world was lucky to see him born,I voted for him for lots o' jobs, I'd vote his name again;He tried to find an honest job for every idle man;This world was lucky to see him born,He helped to build my union hall, he learned me how to talk;I could see he was a cripple but he learned my soul to walk;This world was lucky to see him born.
מאת וודי גאת'רי. Dear Mrs. Roosevelt מתוך:

מותו של פרנקלין ד. רוזוולט, נשיא ארה"ב, בשנת ב- 1945, מהווה נקודת מפנה במדיניות הכלכלית של ארה"ב. רוזוולט שכפי שראינו, נקט במדיניות התערבותית בכלכלה האמריקנית (כמו גם במדיניות החוץ שלו). מינה כסגן נשיא, את הנרי אס. טרומן, שבמותו מונה לנשיא ארה"ב. הנרי אס. טרומן, על אף היותו חבר המפלגה הדמוקרטית כמו רוזוולט, היה בעל דעות ימניות משלו, הן ביחסו החשדני כלפי ברה"מ והן בתחום המדיניות הכלכלית שלו, שהייתה בעלת נטייה לתמיכה בבעלי הון.
טרומן במהלך נשיאותו, שהשתרעה על-פני שתי קדנציות, מינה לתפקידי מפתח בשלטון בעלי הון ואישים בעלי אידאולוגיה ליבראלית. לדוגמא פרד וינסון מונה להחליף את הארי דקסטר וויט במשא-ומתן בנושאים של כלכלה גלובלית. דוגמא נוספת היא וויל קלייטון, בעל הון טקסני שבבעלותו היה 40% מהחברה הכי גדולה בעולם לייצור כותנה, שמונה להיות עוזר מזכיר המדינה בנושאים כלכליים[65].
בהמשך למהפך המדיניות שארה"ב הפגינה לעבר מדיניות ליבראלית בשנים אלו, בשנת 1946 בהתכנסות הראשונה של קרן המטבע הבינלאומי, ארה"ב הבהירה למדינות החברות בקרן שהיא שומרת לעצמה את זכות הווטו על כל החלטה שתתבצע ע"י הארגון, ושהיא מתכוונת להגביל את ההלוואות מהקרן ומהבנק העולמי לשיקום מדינות אירופה. בדרך חזרתו של קיינס מפגישה זו, לקה בהתף לב, שממנו נפטר ששה שבועות לאחר-מכן.
לטענת ארה"ב המוסדות המוניטריים של ברטון-וודז היו אמורים להיכנס לתוקף רק עם שיקומה של אירופה, והתפתחות היכולות של המינות לתרום לתקציבים של ה- IMF והבנק העולמי. כמו-כן ארה"ב טענה, שבגלל שהתקציב שהוקצע למוסדות אינו מספיק לשיקום אירופה וממילא היא המדינה העיקרית שלוקחת על עצמה את עול התקציב של שתי המוסדות, לכן, על מנת לפקח שלא יהיה שימוש בלתי-הולם או בזבזני של תקציבי הקרן והבנק, היא תפקח על מדיניות ההלוואות של המוסדות ותאשר כל הלוואה שיינתן על-ידי המוסדות באופן פרטיקולרי.
כבר מסוף מלחה"ע השנייה עם עלייתו של טרומן לשלטון, ארה"ב במעמדה החלה לטרפד הרבה מן ההשגים שהושגו בברטון-וודז. החלום מאחורי המוסדות המוניטריים של ברטון-וודז, שתוכננו על-ידי מקימיהן להיות מוסדות של שיתוף פעולה אוניברסאלי, יציבות מוניטרית ושלום עולמי ממושך, החלו קורסים. התוכנית המקורית שכללה בתוכה את השתתפותה של רוסיה הקומוניסטית כחברה-שותפה, שלדעת קיינס וויט ורוזוולט הייתה חשובה לשותפות והגשת ייעד היציבות העולמית, שונתה בעקבות עלייתו של טרומן לשלטון. טרומן, שהיה אנטי-קומוניסט וחשדן במידה רבה למהלכי ההתפשטות של סטלין באירופה, נישל את בת-בריתה לשעבר של ארה"ב מתקופת המלחמה מתוך המוסדות המוניטריים של ברטון-וודז והעמיק את תחושת החשדנות ההדדית בין האומות.
לא כל הפעולות ההגמוניות של ארה"ב נעשו במישורים הכלכליים והדיפלומטיים. דוגמא לפעילות צבאית של ארה"ב שנעשתה בשל מחוייבותה לאירופה כהכוח ההגמוני השולט שם היה ייסוד והצטרפות לכוח נאט"ו[66]- הברית הצפון אטלנטית, בשנת 1949. נאט"ו התחילה כברית צבאית בין עשר מדינות אירופיות, ארה"ב וקנדה, שנועד להוות כוח נגדי לכוחו של ברה"מ ולעצור את מגמת ההתפשטות הסובייטית מערבה. אירופה שהייתה מפולגת למחנות עויינים רק לפני שנים ספורות, התאחדה מאחורי דגל הליבראליות האמריקני, שביקש ליצור מסה קריטית כנגד האימפריה הסובייטית.
בשנות ה-50 עלה מחיר ההגמוניה האמריקנית יותר ויותר הן למשלם המיסים והן ליציבות הכלכלית של ארה"ב. אך המחיר היה כזה שהאומה האמריקנית הייתה מוכנה לשלם. מירוץ החימוש, שהחל נגד ברה"מ נראה עבור רוב האמריקנים חשוב דיה. האינפלציה שחלה על המטבע האמריקני שוער שתתאזן עם פתיחת השווקים האירופאים לסחורות אמריקניות.
אך פתיחת השווקים האירופאים לסחורות אמריקניות והליברליזציה של השוק האירופי, שכללה את האפשרות של שינוע הון מאירופה לארה"ב, וביטולן של הסובסידיות השלטוניות לחקלאים המקומויים ועוד איחרה לבוא. רוב מדינות אירופה שמרו על ריכוזיות גבוהה של התחום הכלכלי בידם, בניגוד הרצון של החוגים הליבראלים בארה"ב שקיוו שיופקדו במהרה ב"ידו הנעלמה" של השוק. אך ארה"ב הייתה מוכנה לספוג את הנזקים שנגרמו לה עקב מדיניות המגן של האירופאים כנגד הדולר האמריקני, משתי סיבות: האחת, הייתה הבנה בקרב הוגי המדיניות הכלכלית האמריקנית, שפתיחת השווקים האירופים לשער-החליפין כפי שנקבעו על-ידי קרן המטבע הבינלאומי, יביאו לקריסתה של המערכת הפיננסית האירופאית, ושתיים, ארה"ב האמינה שאירופה חזקה מבחינה כלכלית, היא תנאי הכרחי לעמידתה האיתנה מול הגוש הסובייטי[67], ולכן כל שינוי קיצוני לעבר הליבראליזציה שלה תסכן את יציבותה[68].
למרות רוחם של ה"ניו-דילרים[69]" האמריקנים או ליתר דיוק ה"פייר דילרים[70]", באירופה התפתחה אבנורמליה בלתי צפוייה. במקום שכלכלתן של מדינות אירופה תתקדם לעבר מדיניות כלכלית-ליבראלית של השלטון, ממשלות אירופה במידה רבה "פנו שמאלה", לפחות מה שנתפס כך בארה"ב. יותר ויותר חוקים סוציאלים נחתמו, בעלות ציבורית על מפעלים ותעשייות שלמות התרחבה ו"מדיניות המגן" המשיכה להתבסס.
המדיניות הריכוזית של הכללה בידי המדינות של אירופה השתלמה מאוד. המדיניות של ריכוזית הכלכלה בנוסף להון האמריקני, שלמרות מדינות המגן האירופית המשיך לזרום אליה, הביא לצמיחה הגדולה והמהירה ביותר שראתה אירופה מימיה. בעשרים השנים כמעט שעברו בין 1950 לבין 1969, אירופה ראתה צמיחה המקבילה לצמיחה שראתה ב-150 שנה שלפני כן[71].
עד 1958 רוב מדינות אירופה השתקמו כלכלית, ומבחינה מוניטירית הבנקים המרכזיים היו חזקים דיה על מנת לפתוח את המסחר במטבעות לציבור הרחב בשער-החליפין ללא תעריפים קבועים על-ידם, ללא חשש מבריחת הון גדולה לעבר הדולר האמריקני. פיקוח ממשלתי נוקשה עודנו נשאר על השקעות מחוץ למדינות הבלוק המערבי, אך מגמת הליבראליזציה של השווקים הסתמנה.
ליבראליזציה והאחדה כלכלית פנימית של מדינות אירופה החלה תופסת תנופה עם חתימה על הסכמי סחר והסכמים מוניטריים שונים שמטרתם הייתה להקל על המסחר בין מדינות אירופה החופשיות (הבלוק האירופי המערבי). ב- 1950 אושרר על-ידי ה- [72]OEEC (Organization of European Economic Cooperation), את ה- EPU (European Payment Union), הסכם לפיו כל מדינות אירופה יחזירו חובות לארה"ב במועד קבוע כל חודש. המטרה הייתה כפולה, הראשונה שבהם, להקל על תשלום החובות של המדינות החברות לארה"ב, והשנייה, על-ידי שיתוף פעולה מוניטרי בין המדינות לפעול בד בבד להסרת המגבלות על סחר הנובעות משער חליפין בלתי יציב בין ערכי המטבע של מדינות הבלוק המערבי, היה כאן ניסיון ברור להוריד את התלות של התאגידים והגופים הסוחרים האירופיים מהדולר, שבשלב זה היה נמצא במחסור חמור[73]. הסכם סחר נוסף שנחתם ברוח זו היה ההסכם האירופי לפחם וברזל (ECSC: European Coal and Steel Community), שנחתם ב- 1952, בין צרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה לוקסנבורג והולנד. ההסכם נועד להסיר את מכסות המגן בין המדינות הקשורות לתעשייות הברזל והפחם, להקל על פיתוחן של תעשייות אלו ולהסדיר את התחרות בין המדינות החברות. הסכם ה- ECSC הורחב ב-1957 עם הצטרופתן של מדינות נוספות מהבלוק האירופי המערבי, ולעתיד הסכם זה יהיה הבסיס להקמת האיחוד האירופי[74].
ארגון ה- IMF בתקופה זו סבל ממחסור בתקציב להפעיל את המדיניות הכלכלית שלו באירופה ובעולם (בעיקר יפן), ומספקנות עולה מצד הבנק המרכזי של ארה"ב ומשרד האוצר האמריקני, שלא רצו להעצים את כוחו של הקרן לקבוע מדיניות מוניטרית עולמית על חשבונן[75]. ארה"ב המשיכה להתנות הלוואות מטעם הקרן (ובמידה רבה גם מהבנק העולמי), בפעולות שעולות בקנה אחד עם המדינות האמריקנית. כתוצאה קרן המטבע הבינלאומי במהרה נעשה, כלי שרת בידי הממשל האמריקני לכפות את המדיניות הכלכלית שלו על פני מדינות אירופה ושאר הנתמכים בקרן.
במהלך שנות ה- 50, כלכלנים מטעם ה- IMF וארגונים מוניטרים אחרים באירופה הבחינו במגמה הולכת וגוברת של המחסור בדולרים אמריקנים בשווקים העולמים, ויצאו בהפצרות כלפי הבנק הפדראלי של ארה"ב להזרים יותר דולרים לשוק, למעשה שפשוט ידפיסו יותר דולרים. ארה"ב ידעה, שהענות לבקשה זו משמעה לוותר על שער-החליפין הקבוע של דולר-זהב, ולמעשה תסכן את מעמד הדולר האמריקני כהמטבע ההגמונני בשוק[76]. כמו כן, היה חשש בחוגים הכלכלים של ארה"ב מההשלכות האינפלציונות שמהלך כזה עלול לגרום לכלכלת הפנים-מדינתית. ההחלטה המתמשכת של השלטון האמריקני לא לוותר על שער החליפין הקיים, היה בחלקו כלכלי ובחלקו חלק מהאסטרטגיה הכוללת של ארה"ב במלחמה הקרה- ארה"ב ביקשה להרחיב את התלות של המדינות האירופאיות בדולר האמריקני, כמו גם להתנות את חלוקתם של הדולרים בעמידה לצידה.
עם התחזקותה הגוברת של השווקים המוניטריים של אירופה, זו החלה לפתוח את המסחר בפיננסים. משנחשפה חולשתה הגוברת של הדולר האמריקני, החלו מדינות אירופה לרכוש מארה"ב זהב בקנה מידה נרחב, כאשר מובילת דגל השינוי הייתה צרפת, שנעמד כי הייתה קונה זהב בכמות של כשלושים טון בחודש[77] (1963). אך פרט לצרפת שעל-ידי פעולותיה ניסתה להעצים את את כוחם של הארגונים המולטילטרליים להגשים את חזונם האמיתי, שהיו כאמור להוות ארגונים של שוויון אוניברסאלי בין המדינות, אף אחת ממדינות אירופה האחרות לא יתפו פעולה עעם צרפת. כאשר המתמודד לנשיאות ארה"ב ב- 1960, ג'ון אף. קנדי, אמר בראיון לתקשורת, שכאשר יבחר ישקול את העלאת שער-החליפין של הדולר-זהב מ- 35$ ל- 40$ לאונקיה, מייד הייתה בהלה עולמית לרכוש זהב. בהלה שנסוגה רק בזכות יפן ובעיקר גרמניה, שהיו מוכנות לקנות דולרים מהמדינות בשביל לשמור על יציבותה של המערכת המוניטרית.
אך הסוף של השיטה המוניטרית של ברטון-וודז הייתה בלתי נמנעת. ב- 1971 הודיע הנשיא ניקסון, שארה"ב מסירה את עצמה משער החליפין שנקבע בברטון-וודז. קודמו של ניקסון לינדן ג'ונסון, שרצה להימנע מהעלאת מיסים בארה"ב על מנת לשלם על המלחמה בוויטנאם, נאלץ למצוא פתרון מהיר לפתרון הגירעון. לכן כדי לשלם על המלחמה הנשיא ג'ונסון הורה לבנק הפדראלי של ארה"ב להדפיס כסף בכמויות, שהיה ברור לכל, שארה"ב לא יכולה לפדות בזהב. מלחמת וויטנאם והיחלשותה היחסית של ארה"ב מול המדינות האחרות בשנות ה- 70, כתוצאה בלתי נמנעת מהצלחתה בשיקום אירופה (שכאמור מלווה בהתחזקות כוח היצור של מדינותה), גרמו לכך שהמיסוי מהתאגידים האמריקנים שמכרו סחורות באירופה ויפן ושאיפשרו בעבר לארה"ב לנהל מדיניות כלכלית שמאחוריה עומד גירעון תקציבי נחלש במידה רבה. הגירעון של ארה"ב ערב ההכרזה של ניקסון עמד על כ- 23 ביליון דולר, וגירעון נוסף מוערך ב- 6 ביליון דולר בשנה. על מנת להגן על הכלכלה האמריקנית משינויים קיצוניים בכלכלה, הוחלט שבמקביל להכרזת הפרישה משער החליפין הקבוע של ברטון-וודז, ארה"ב תעלה מכסי מגן בשווי 10%, סכום ששוערך יקביל לצפי האינפלציוני, כתוצאה מנתינת ערך הדולר להיקבע על-ידי כוחות השוק.
כמובן שהכרזה זו של ארה"ב הייתה הפרה ברורה של החוזה עליו הייתה חתומה במסמכי הייסוד (Article of Agreement) של ה- IMF, כמו שההחלטה להציב מכסי מגן נגד כל סוגי הייבוא הייתה הפרה של הסכמי ה- GATT. אך כאשר שחקן כלכלי חזק כמו ארה"ב עושה פעולות מסוג זה, קשה למדינות האחרות להפעיל סנקציות. על המרירות כלפי ארה"ב, על הפעולות החד-צדדיות שלה, היה ניסיון מצד מדינות אירופה ויפן להחזיר את ארה"ב לשער-החליפין הקבוע של ברטון. ואכן היה ניסיון מצידה לחזור, אך כשהגלים של המשבר המוניטרי באנגליה הכו ב- 1972 בארה"ב, היה ברור לכל ששיטת ברטון-וודז קרסה סופית.
החלום הקיינסיאני להכוונה שלטונית של הכלכלה נגוז. הרעיון של כלכלת שוק אשר חופשית מהתערבות שלטונית, תהא מעכשיו המציאות הדומיננטית במדינות המערב. ערכי המטבעות כמו שכר עובדים, יקבע מעתה על-ידי כוחות השוק. השיטה המוניטרית של ברטון-וודז, שרדה 13 שנים מ- 1958 ל- 1971, זמן זה התאפיין ביציבות מוניטרית ועלייה באיכות החיים של המדינות המעורבות. כמובן שלא את כל ההצלחה ניתן לתלות בזכות מוסדותיהם של השיטה, אך אלו שיחקו חלק חשוב בניסוח המציאות הרצוייה: תעסוקה מלאה, זכויות עובדים, הידברות ושיתוף פעולה בינלאומי וחתירה ממושכת לשלום עולמי.

4. דיון במעבר משליטה שלטונית של הכלכלה לשליטה של בעלי הון באמצעות חברות טרנס-לאומיות
I pledge allegiance to the flagof the multinational corporations,and to the profits for which they stand,one interlocking directorate,under no government,indivisible,with monopoly and cheap labor for all. Utah Phillips, Stupid's Pledge

חלק זה בעבודה הוא שלי, במובן שהוא לא מובא כחלק מסקירת הספרות שהופיע עד כאן. מכיוון שאינני חושב שאנו נמצאים היום בעולם הנשלט על-ידי תאגידי ענק ושהבחירה שלנו מוגבלת מראש באופן שלם על-ידי ממשלת צללים בלתי-ידועה המתגלה לנו בצורתן של תאגידים טרנס-לאומים- יישויות סינטטיות, מסועפות וחסרות צורה הפעולות להעצמת הרווחיות שלהן בלבד. אבל סכנה לתרחיש כזה אינו, כפי שאנסה להראות, תיאורתי בלבד.
בעוד תהליך הליבראליזציה של השווקים נמשך, במסווה של גלובליזציה דטרמינסטית שלא ניתן לשנות ואין טעם להאבק בה, כדברי תומס פרידמן[78], אזרחי העולם החופשי בוחרים בה כל פעם מחדש. על ידי ההצבעות שלנו בקלפי בימי בחירות, באדישות שאנו מפגינים בשמענו על הפרטות, באי-ההצטרפות שלנו לאיגודי עובדים או באי הקמתם של איגודים חדשים. יותר ויותר נראת המגמה של העברת סמכויות מידי המדינה לידים פרטיות. הסיבה הניתנת לאזרחים היו יעיליות, חסכון בהוצאות המדינה (מה שמאפשר בהדרגה הפחתה במיסים).

[1] יש הרואים בתהליך הגלובליזציה כתהליך שהחל עם שחר האנושות. לצורך עבודה זו הכוונה לתקופת ההגמוניה הבריטית בה המסחר הכמעט עולמי התבצע דרך מערכת נורמטיבית בריטית.
[2] Foreign Exchange Rate
[3] ראוי לציין שגם לברה"מ הייתה נציגות במפגש פסגה זה.
[4] מדיניות שניתן לאפיינה בקצרה כנוקטת מדיניות מגן קיצונית (protectionism), שיפור הכלכלה של מדינה אחת על חשבונן של מדינות אחרות, הן באמצעות העלאת מיסי המגן והצפת השוק הבינלאומי במוצרים זולים והן על-ידי מניפולציה של ערך המטבע המקומי, במטרה לעקב או להסתיר את השינויים האינפלציוניים שחלים על המטבע. על תוצאות מדיניות זו נדון בסעיף על קרן המטבע העולמי.
[5] בפרק 2 נדון על כך בהרחבה.
[6] Helleiner 1994: 26. עוד על המשבר הפיננסי יפורט בהמשך.
[7] זאת אומרת בניגוד למסחר בהשקעות ספקולטיביות.
[8] Heilbroner 1986: 264.
[9] אך כמובן מצב זה של מחזריות הכלכלה ממשיך עד ימינו.
[10] Keynes 1980a:149, מצוטט מתוך: Helleiner 1994: 34.
[11] במקור מתוך: Keynes 1980a:149
[12] מצוטט מתוך Helleiner 1994: 35
[13] נדון בכך בהמשך בדיון בתורתו הכלכלית של קיינס, בחלק II של העבודה.
[14] שם.
[15] הצמדת המטבע הלאומי לשער חליפין קבוע לזהב. משמעות סטנדרט הזהב, הוא שהבנק המרכזי של המדינה אליו צמודות שאר המטבעות, מוכנה בכל בקשה לקנות או למכור זהב בשער חליפין קבוע.
[16] Helleiner 1994: 27.
[17] השיר המובא בתחילת הפרק, מתאר פרוייקט לאומי שנעשה במסגרת הניו דיל, בזכות תפנית זו של בתפיסת השלטון בכלכלה. הפרוייקט אשר מהולל בשיר של גאת'רי, הוא על בנייתו של סכר ענק במרכז וושינגטון למטרת השגת אנרגיה הידראלית לאזורים מסביב. מטרתיו הנוספת של הפרוייקט היו כאמור לספק פרנסה לפועלים על חשבון קופת המדינה (כפי שציינו הרעיון הקיינסיאני גורס, שבעתות משבר או מיתון על השלטון לנצל את הרזרבות שלו ולהשקיעם בפרוייקטים ציבוריים), כמו גם להעניק הקלה פסיכולוגית לאזרחי המדינה, של "עסקים כרגיל", ולהחדיר תחושת נורמליזציה לחייהם של האנשים.
[18] http://www.imf.org .
[19] בחלקים הבאים נגדיר את התפקידים ואת הצורך.
[20] דיון בפוליטיקה מאחורי פסגת ברטון-וודז והניסוח הסופי של הקרן והבנק העולמי נמצא בחלק II של עבודה זו.
[21] על מושג זה והסיבות שהביאו לזניחת השיטה המוניטרית, נדון בחלק II של עבודה זו, בפרק העוסק בהשלכות התפשטותה של הפילוסופיה הכלכלית הניאו-ליבראלית במדיניות האמריקנית.
[22] Garrritsen 1986:12.
[23]23: Monroe 1974, Garritsen 1986: 14.
[24] http://www.imf.org .
[25] ראה איור I 1, לקוח מתוך: www.imf.org .
[26] השינוי הותר לכל היחידות המוניטריות, פרט לדולר, שבגללל שהשיטה המוניטרית הייתה מבוססת על ערכו העצמאי ביחס לזהב, לא הותר לו להשתנות. ערך הדולר נשאר קבוע אל מול הזהב עד שנת 1971.
[27] זאת היא על-ידי מנגנון פיתוח והמעקב שלה, שלא יודן בעבודה זו.
[28] עד 1958 רוב העסקות הבינלאומיות התבצעו בדולרים או בזהב, עם תחילת השימוש בשיטה המוניטרית של ברטון-וודז, המסחר הבינלאומי לא היה מקובע ליחידה מוניטרית כלשהי.
[29] Garrritsen 1986:18.
[30] Garrritsen 1986:18-19
[31] על אף שהבנק העולמי הוקם לשם שיקום אירופה, הוא נטל רק חלק שולי בהגשמת מטרה זו, על הסיבות לכך נדון בחלק II של עבודה זו.
[32] McClure 2003.
[33] נכון למאי 2003.: 11,13 McClure 2003.
[34] McClure 2003: 8.
[35] McClure 2003: 9.
[36] שכן מתפתח במדינות אלו הפוטנציאל לההפך למדינות סוחרות.
[37] שם. נכון למאי 2003.
[38] Bordo and Eichengreen 1993.
[39] Uruguay Round negotiations 1986-94
[40] סחר החופשי ממחסות יבוא ומיסי יבוא ומגבלות נוספות.
[41] נכון ליולי 2007, על-פי נתוני דף הבית של ארגון הסחר הבינלאומי: www.wto.org .
[42] מכס מגן, הוא מס או היטל המושת על-ידי המדינה על מוצרים מיובאים.
[43] ויש המוצאים בבעיה זו את אחד מכשליו העיקריים של הארגון. לטענתם העובדה שנמצאים בארגון מדינות שמידת הדמוקרטיות שלהם הינה מוטלת בספק או פשוט לא ישנה, ההחלטות המוצעות על-ידי ארגון זה, חסרות בסיס מוסרי, שמאפיין החלטות דמוקרטיות, שמאחוריהן עומד תמונת עולם ערכי מסוים.
[44] ראה איור I 4 לקוח מהאתר הרשמי של ה- WTO.
[45] Korten 2001: 211.
[46] www.wto.org .
[47] למרות חיפושי לא מצאתי אפילו אומדן לסכום זה.
[48] א. http://www.nationsencyclopedia.com/United-Nations-Related-Agencies/The-World-Trade-Organization-WTO-ACTIVITIES.html ב. מתוך האתר של משרד התמ"ס: http://www.tamas.gov.il/NR/rdonlyres/5576713E-0120-44F4-9670-721815A0338B/0/כללי.doc
[49] ראה איור I 4- General Council- Trade Policy Review Body .
[50] "המונח "שירותים" מתייחס למיגוון פעילויות רחב ביותר: בנקאות וביטוח, תובלה, תיירות, יעוץ לסוגיו, הנהלת חשבונות וראיית חשבון, בנייה, מחשוב, תקשורת, סרטים, טלוויזיה והיצע כח אדם. היצואניות והיבואניות הגדולות בתחום השירותים הן ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי (במיוחד צרפת)..." [מצוטט מתוך אתר משרד התמ"ס].
[51] לפי האידאולוגיה הכלכלית הניאו-ליברלית דבר זה נתפס כהתערבות בטבע הכלכלה, וככול התערבות מלאכותית ב"יד הנעלמה של השוק" זהו דבר המסב לה נזק.
[52] Monroe 1974.
[53] ארה"ב הייתה למדינה הראשונה שהחזירה את הצמדת המטבע שלה לזהב (1919).
[54] Tripartite Agreement.
[55] Monroe, 1974.
[56] IMF Working Paper: Why White Not Keynes?/ James M. Boughton, March 2002.
[57] Woods, 2006.
[58] Woods, 2006: 19-22.
[59] Kuttner 1991: 38.
[60] דיוויד ריקארדו, כלכלן פוליטי (1772-1823).
[61] אדם סמית', הכלכלן המודרני הראשון ופילוסוף של המוסר (1723-1790(.
[62] אף שבתחילה, נשיא ארה"ב טרומן הציע את התמיכה גם לברה"מ, בתקווה להפחית את העויינות בין העמים, אך זו ראתה בלקיחת העזרה הפיננסית ופתחיחת שווקיה כאיום על ריבונותה ולגיטימיות השיטה הקומוניסטית. כמו-כן, עזרה כלכלית הוצעה גם ליפן, אך גם היא סירבה, ובאמצעות ריכוזיות גבוהה של הכלכלה בידי השלטון הצליחה בזריזות יחסית לשקם את כלכלתה.
[63] כך לדוגמא ספרד, שסרבה תחילה לקבל תמיכה אמריקנית מתוכנית מרשל, קיבלה מענקים רבים ממשלת ארה"ב בשל המדיניות האנטי-סובייטית שלה.
[64] Korten 2001: 203.
[65] Kuttner 1991: 39.
[66] הייתה ברית קודמת, הברית המערבית, אך עם הצטרפותן של ארה"ב וקנדה מצידה השני של האטלנטי שינו את שם הברית.
[67] Helleiner 1994: 5.
[68] היה ניסיון קצר ב- 1949, שהסתיים באסון מצד הבנק המרכזי של לונדון בשיתוף פעולה פעולה עם ה- IMF לפתוח את התחרות של הפאונד סטרלינג מול הדולר האמריקני, אך התוצאה הרת האסון הייתה בריחת הון גדולה מאנגליה שהוביל לדיפלציה במטבע (Helleiner 1994: 67).
[69] כינוי המתייחס לחברות הפרטיות שלקחו חלק בפרוייקטים הציבוריים של הנשיא רוזוולט.
[70] באמצע הקדנציה של טרומן נבחר קונגרס עם רוב רפובליקני. קונגרס זה סירב לאשר את המשך הצעות החוק שהיו חלק מתוכניתו של רוזוולט לשיקום אירופה (הצעות שהיו חלק מאותה אסכולת מחשבה כלכלית הדגלה בתערבות שלטונית בכלכלה- "הניו-דיל"). טרומן חזר לקונגרס במועד מאוחר יותר עם הצעת "הפייר דיל", שזכתה לתמיכת הקונגרס הרפובליקני, בשל האפשרות הגלומה בו להרחיב את העסקים האמריקניים מעבר לגבולות ארה"ב על-ידי הון פרטי בניגוד להון ממשלתי.
[71] Kuttner 1991: 58.
[72] ארגון שהוקם לסייע לתוכנית מרשל בתהליך הליברליזציה של השווקים האירופיים ונועד לסייע בביטול מדיניות המגן של מדיניותיה, הארגון נוסד בשיתוף פעולה אמריקני ב-1948. לעתיד ארגון יתפתח ל- OECD של ימינו.
[73] כפי שראינו בפרק הראשון, החלטת הממשל האמריקני בברטון-וודז, לשמור על שער חליפין קבוע של 35USD לאונקיה של זהב, מנע מהשלטון במידה רבה להדפיס כסף בקנה מידה נרחב. כתוצאה התעורר מחסור עולמי חמור בדולרים אמריקניים.
[74] Encyclopædia Britannica. Ultimate Reference Suite (2008): ECSC.
[75] Kuttner 1991: 60.
[76] יכול להיות שזו דילמה או בעיה שקיינס חזה מראש, ולכן בטיוטות הראשונות למוסדות הפיננסייים של ברטון-וודז הציע, שהכלכלות יהיו צמודות ל- bancor, בניגוד לדולר או לפאונד, מפני שזה יוצר לחץ "בלתי נסבל" על המטבע אליו צמודות הכלכלות.
[77] מוערך שאילו כל הדולרים היו מוחזרים לפורט-נוקס ב- 1960, ארה"ב הייתה מוצאת את עצמה בגירעון של 19 ביליון דולר.
[78] עיתונאי וסופר בעל השקפות ניו-ליברליות. מחבר הסבר "הלקסוס ועץ הזית" (1999).