סיכום מאמר
במאמר זה מציג טופט חמישה הסברים אלטרנטיבים לשאלה, למה חלשים מנצחים מלחמות. הכותב במאמר זה מנסה להסביר את מגמת העלייה של נצחונות מדינות חלשות – כפי שהיא באה לידי ביטוי במחשבה הריאליסטית, על פני מדינות בעלות עוצמה גבוהה; מגמה, שהכותב מציג כקיימת מאז שנת 1800. בחלק הראשון של עבודה זו אציג את ארבעת ההסברים האלטרנטיביים שטופט מביא אל קדמת הבמה בהסברו על מגמת עלייה זאת, כמו גם את ביקורתו על ההסברים האלטרנטיבים הללו – ובנוסף אציג את ההסבר החלופי שהוא עצמו מציע לשאלה. לאור האמור, בחלק השני של העבודה אנתח את הפסד ארה"ב במלחמת וייטנאם.
ההסבר הראשון שמציג טופט נוגע לטבעם של השחקנים – שחקנים דמוקרטיים לעומת שחקנים אוטוקרטיים או מדינות ריכוזיות. הטענה היא ששחקנים לא-דמוקרטים זוכים למספר יתרונות לעומת שחקנים דמוקרטיים – שלטון ריכוזי מאפשר גיבוש מדיניות ו/או אסטרטגיה אחידה וקוהרנטית, כמו-כן יש למדינה שליטה מלאה באינפורמציה שהציבור חסוף אליהם כך שבמידה רבה הם חסינים מפני גחמות של דעת קהל. כמו-כן מדינות אוטוריטיות פחות מחוייבות לערכים הומניטריים בעת ניהול מלחמה.
הביקורת שמציע טופט על גישה זו היא כפולה: הראשונה, מדינות דמוקרטיות הרבה פעמיים מאבדים הרבה מהסממנים הדמוקרטיים שלהם בעת מלחמה והוא נותנת כדוגמאות את מחנות הריכוז של יפנים בארה"ב בעת מלחה"ע השנייה כמו את תקנות "The Patriot Act" במלחמה על הטרור של ארה"ב לאחר ספטמבר 2001. נקודת הביקורת השנייה, היא שמדינות לא דמוקרטיות הנלחמות במאבק כביכול בלתי לגיטמי נאלצות לוותר מלכתחילה על מובליזציה מלאה למלחמה שכן הדבר יעורר תרעומות בציבור – וכך המדינות הבלתי דמוקרטיות מאבדות את ייתרונן.
ההסבר השני נוגע למחיר המלחמה והצדקת המחיר לעומת תועלת – לפי הסבר זה ישנם שני תהליכים שקורים במקביל – המדינות החלשות מתעצמות על ידי שאריות נשק מן המערב וזאת בנוסף לארגון יעיל של העוצמה מביא לכך שיש עלייה חדה בעוצמתם של המדינות החלשות, כמו כן יש תהליך מקביל שנכונות המדינות החלשות להאבק על עצמאותן מעלה את מחיר הכיבוש לרמה בלתי-סבירה בבחינת המעצמות הגדולות.
טופט מבקר את גישה זו בשלוש טענות – האחת, הוא מטיל ספק בכך שמחיר הכיבוש עולה על התועלת של הרווח ממנו. שנית, השגת הנשקים על-ידי מדינות עולם שלישי אינן בשום אופן מצביעות על כך שהם יודעים להשתמש בהם בצורה כזו שמגבירה את אפקטיביות ההתנגדות שלהם (לא מספיק רק נשק צריך גם טקטיקה משלימה). שלישית, העוצמה היחסית והיכולות הטכנולוגיות של המעצמות עדיין עולות על אלו של המדינות החלשות ולכן אין הטענה מסבירה למה הם בכל זאת מצליחות.
ההסבר השלישי מתייחס לא-סימטריות באינטרסים של שני הצדדים. לפי טיעון זה למעצמות החזקות אינטרס פחות משל הצד החלש לנצח בקונפליקט. הביקורת של טופט היניה ישירה: מידת עוצמה אינה בשום אופן מצביעה על מידת אינטרסים. שנית, אין התייחסות למגמה העולה לאורך זמן. למה טענה זו לא התקיימה לאורך כל ההיסטוריה.
ההסבר הרביעי למגמה העולה של "קונפליקט העוצמה" הוא של "עדינות נפש" של האזרחים במדינות דמוקרטיות חזקות – הציבור מגביל את המדינה ברף האלימות אותו מוכן להנחיל על האוייב כמו גם מספר האבדות שהוא עצמו מוכן לספוג למען נצחון במאבק מול אוייב קטן יחסית. הביקורת שטופט מציע להסבר זה איננו חד כפי שהיה מקודם, אך הוא שם דגש על מספר נקודות. הראשון, הטענה מתמקדת במאבקים כאשר הצד החלש משתמש בטקטיקת גורילה והצד החזק הוא דמוקרטי. שנית, ההסבר מניח שהמדינות החזקות נמנעות באופן מכוון להנחיל מכות ברוטאליות על האוייב – מכות נגד אזרחים ומטרות לא-צבאיות, מה שאיננו בהכרח נכון. נקודה שלישית של ביקורת נובעת מאי-יכולת הכללתה על מעצמות שאינן דמוקרטיות.
ההסבר החמישי במאמר שהינו מקורי לטופט מתייחס לסוג האסטרטגיות אותן נוקטות שני הצדדים. לפי טיעון זה עוצמה ריאליסטית מובעת בחשבון רק כאשר שני המדינות או הכוחות הנלחמים משתמשים באותה טקטיקה, קרי רק כאשר שני הצדדים נוקטים באותה טקטיקה ניתן יהיה לחזות ניצחון לצד שלו הכוח המירבי.
לדעתי טיעון זה מוגבל מאוד כי הוא מניח שמעצמה גדולה יכולה לנהל מאבקי גורילה לצורך העניין או שהיא מסוגלת לנקוט בכל אותם האמצעים אותם נוקטים אויביה בין אם זה טרור, השמדה של מטרות אזרחיות וכו'. כמו כן הוא מתעלם מהרבה שיקולים דומסטיים ובינלאומיים של דעת קהל לדוגמא החשובים ביותר בעת מאבק צבאי.
בבואנו לנתח מקרה בוחן כדוגמת מלחמת וייטנאם, מבחינים אנו שאין זו סיבה אחת ויחידה שגורמת לכך שמדינה חזקה, כדוגמת ארה"ב במלחמתה כנגד הוייטקונג בוייטנאם, מפסידה למדינה חלשה. ועל אף שברור שההפסד של ארה"ב נובע ממספר אלמנטים שונים – אנסה להציג את העיקריים שבהם.
שגיאה זו לדעתי לראות במלחמת וייטנאם כמלחמה עצמאית שעומדת בפני עצמה, אלא יש לראות בה כמערכה אחת מתוך המלחמה הכוללת שהיא המלחמה הקרה. ולמרות הנאמר או אולי על כן, יש לנתח את וייטנאם לפי השיקולים שעמדו לנגד ארה"ב בתקופה זו. הממשלות שכיהנו בראש ארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם נאלצו להילחם בשלוש חזיתות במקביל. כאשר הראשונה בחשיבותה היא מלחמתם נגד ברה"מ והתפשטות ההשפעה הסובייטית על-פני הגלובוס. חזית שנייה, היא המלחמה בשטח וייטנאם, לוחמה בחבל ארץ רחוקה וכמעט זרה לחייל האמריקני. במלחמה הדורשת הפניית משאבים רבים אליה. החזית השלישית הייתה זו של המלחמה על דעת הקהל האמריקני, שצריך היה להצדיק בפניו את מחיר המלחמה הכלכלי והאנושי.
לכל הדעות ארה"ב, מעצמה גרעינית שביכולתה היה להשמיד את העולם מספר פעמים, היכולת לסיים את מלחמתה בוייטקונג בניצחון מוחלט ומיידי, על- ידי שימוש בנשקים בלתי-קונבנציונלים. אך פעולה כזאת הייתה מסכנת את ארה"ב בפריצת מלחמה "חמה" בינה לבין ברה"מ, שלמעשה היה הפסד מוחלט. כך שטעות לדעתי לראות בהפסד אמריקני במלחמה ככישלון של השיטה של "מלחמת צבא מודרני בגורילה". החולשה העיקרית של ארה"ב במלחמתה מול הוייטקונג, אם נתעלם מהאפשרות הגרעינית, הייתה שהמלחמה לא זכתה ללגיטימיות. במאבק על דעת הקהל האמריקני היה ההפסד הגדול של המלחמה. הציבור לא הבין מה האיום שמדינת עולם ד' תהפך לקומוניסטית, זאת בנוסף לכך שלראשונה נכנסה התקשורת הפרטית לשדה-הקטל ושידרה תמונות בלתי-מצונזרות של חיילים אמריקנים ווייטנאמים נערמים כגופות בתמונות המזכירות את מלחמות העולם המיותרות – לא היה סיכוי שהציבור שגדל על ערכים אינדיבידואליסטים יהיה מוכן לקבל כמציאות.
לו ארה"ב רצתה לנצח במלחמה, היה עליה להנחיל באזרחיה את המחשבה, שהמכונה היא יותר מסך רכיביה, ושכדי לנצח יש להגביל חירויות כגון גישה למידע, חופש עיתונאי חופש התארגנות וכו'. החיסרון של דמוקרטיות, הוא ביצירת סולידריות אמיתית בין הפרטים. במצב של שלום שיתוף הפעולה בין הפרטים נובע מאינטרסים הדדים. בעתות של מלחמה יש סכנה לרפייה של הדבק המחבר בין הפרטים בקהילייה, כאשר הפרט נאלץ לעשות ויתור חד-צדדי שהוא עצמו אינו רואה בטובתו הישירה. על ממשלות דמוקרטיות בעת מלחמה, במיוחד במלחמות שאינן צודקות לפעול בכל דרך אפשרית ליצור ליכוד סינטטי כדי לשמור על העוצמה האמיתית שלהם. החיסרון בכל לוויתן גדול הוא כאשר כל תא חי מאבד מהסולידריות שלו לשאר התאים בגוף. גם שהראש טועה, לא יכול להיות לגוף אלא ברירה מלפעול על-פי הראש.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה