סילבוס 2007-8- מבוא למדעי המדינה, ד"ר גייל טלשייר, האוניברסיטה העברית
מאמר מס' 1: אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס
כל פעילות נעשית למען מטרה מסוימת, וכל עשייה שואפת לטוב. אולם, קיימים שני סוגים של מטרות:
אלו הנשארות בתחום הפעילויות למיניהן
ואלו הן תוצאות מסוימות החורגות מהפעילות שיוצרתן.
התוצאות יקרות ערך יותר מהפעילויות עצמן. (הרפואה תכליתה בריאות, בנין הספינות תכליתו כלי שיט וכו').
אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל. הכרת תכלית זו תכשירנו להגיע למטרותינו. ואם כך, עלינו לנסות להגדיר את טיבו של מדע מן המדעים או מקצוע מן המקצועות שיקנה לנו את מטרתו. זוהי תכונת מדע המדינה: הריבוני והראשי ביותר. בשאר המקצועות פונים למשמעותו של המדע המדיני. מכאן שתכלית מדע המדינה הוא ה'טוב' בתחום האנושי. אין לזלזל בהשגת התכלית לאדם אחד בלבד. אך משובח ואלוקי יותר להשיגה בשביל אומה מן האומות ובשביל מדינות. אם כן, אריסטו טוען כי ההכרה ב'טוב המוחלט' תובא לנו ע"י מדע המדינה, ולא ע"י שום מדע אחר, שכן מדע המדינה הוא המדע היחיד העוסק באנושות כולה, ומכיוון שכך, יש לו את היכולת לקבוע מהו הטוב העליון לכולם, ולא רק לאדם אחד.
אריסטו עוסק בשאלה מהו הטוב העליון, ואומר כי קשה לקבוע מהו 'הצודק והמשובח', שכן דבר שיהיה טוב לאדם אחד לא בהכרח יהיה טוב לאדם שני, ואפילו מדובר בדברים שנראים, כביכול, 'טובים' במלוא מובן המילה (כמו עושר למשל, אשר עלול לגרום לאנשים מסוימים לנזק ולא לתועלת). הוא מסביר כי ע"מ לדון בסוגיה זו, חייב אדם להיות בעל שיקול דעת ולא 'להיכנע ליצרים' (כמו ילד קטן למשל, או אדם בעל אופי ילדותי), מפני שרק האנשים ששיקול הדעת מכוון את תשוקותיהן והפועלים בהתאם לכך להם תצמח תועלת רבה מאוד מידיעה שיקנו להן בעניינים אלו.
מכיוון שכל הכרה ועיסוק שואפים למה שהוא טוב, אותה מטרה שאליה חותר המדע המדיני –(לגביה רווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם) הנה- האושר.
מאמר מס' 2: לוקס: (גייל גם הרחיבה על המאמר הזה באחד השיעורים הראשונים..)
Power: a Radical View / Lukes Steven, pp. 9-25; 57
כל פעילות נעשית למען מטרה מסוימת, וכל עשייה שואפת לטוב. אולם, קיימים שני סוגים של מטרות:
אלו הנשארות בתחום הפעילויות למיניהן
ואלו הן תוצאות מסוימות החורגות מהפעילות שיוצרתן.
התוצאות יקרות ערך יותר מהפעילויות עצמן. (הרפואה תכליתה בריאות, בנין הספינות תכליתו כלי שיט וכו').
אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל. הכרת תכלית זו תכשירנו להגיע למטרותינו. ואם כך, עלינו לנסות להגדיר את טיבו של מדע מן המדעים או מקצוע מן המקצועות שיקנה לנו את מטרתו. זוהי תכונת מדע המדינה: הריבוני והראשי ביותר. בשאר המקצועות פונים למשמעותו של המדע המדיני. מכאן שתכלית מדע המדינה הוא ה'טוב' בתחום האנושי. אין לזלזל בהשגת התכלית לאדם אחד בלבד. אך משובח ואלוקי יותר להשיגה בשביל אומה מן האומות ובשביל מדינות. אם כן, אריסטו טוען כי ההכרה ב'טוב המוחלט' תובא לנו ע"י מדע המדינה, ולא ע"י שום מדע אחר, שכן מדע המדינה הוא המדע היחיד העוסק באנושות כולה, ומכיוון שכך, יש לו את היכולת לקבוע מהו הטוב העליון לכולם, ולא רק לאדם אחד.
אריסטו עוסק בשאלה מהו הטוב העליון, ואומר כי קשה לקבוע מהו 'הצודק והמשובח', שכן דבר שיהיה טוב לאדם אחד לא בהכרח יהיה טוב לאדם שני, ואפילו מדובר בדברים שנראים, כביכול, 'טובים' במלוא מובן המילה (כמו עושר למשל, אשר עלול לגרום לאנשים מסוימים לנזק ולא לתועלת). הוא מסביר כי ע"מ לדון בסוגיה זו, חייב אדם להיות בעל שיקול דעת ולא 'להיכנע ליצרים' (כמו ילד קטן למשל, או אדם בעל אופי ילדותי), מפני שרק האנשים ששיקול הדעת מכוון את תשוקותיהן והפועלים בהתאם לכך להם תצמח תועלת רבה מאוד מידיעה שיקנו להן בעניינים אלו.
מכיוון שכל הכרה ועיסוק שואפים למה שהוא טוב, אותה מטרה שאליה חותר המדע המדיני –(לגביה רווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם) הנה- האושר.
מאמר מס' 2: לוקס: (גייל גם הרחיבה על המאמר הזה באחד השיעורים הראשונים..)
Power: a Radical View / Lukes Steven, pp. 9-25; 57
הספר מציע ניתוח רעיוני של כוח: הוא מציג (לטענתו) נקודת מבט רדיקלית הן במובן התיאורטי והן במובן הפוליטי. הצגת הניתוח תעשה ע"י שרטוט שלוש מפות קונספטואליות שיחשפו את המאפיינים המבחינים בין שלוש ההסתכלויות על כוח, כאשר כל אחת מן ההסתכלויות מספקת ניתוח עמוק יותר של מערכות יחסים כוחניות מאשר נקודות המבט הקודמות.
גישה חד ממדית ("תפיסה פלורליסטית של כוח").
בקצרה: גישה זו טוענת, כי כוח הוא תופעה שניתן לצפות בה בתהליכי קבלת החלטות ומדידת תוצאותיהם. אם נסתכל על תהליכים של קבלת החלטות ועל המשתתפים, ואם נבחן את תוכן ההחלטות, נוכל להסיק מי מהפרטים שהשתתפו השפיעו, וכמה משקל יש לכל משתתף.
ומפורט יותר: Dahl תיאר פעם את המושג האינטואיטיבי של כוח כך: "ל-A יש כוח על B, אם הוא יכול לגרום ל-B לעשות משהו שהוא לא היה עושה אחרת". אח"כ הוא תיאר כוח כ"הצלחה של A לגרום לB לעשות משהו". זהו ההבדל בין פוטנציאל כוח – למימושו. ההשקפה על מימוש הכוח מרכזית לגישתו של Dahl: תפיסה זו מתבוננת בתוצאות כדי לקבוע מי שולט בקבלת החלטות קבוצתית. ההתבוננות נעשית על התנהגות שניתן לראות; על החוקר לבחון התנהגות באופן ישיר או בעקיפין, ע"י מסמכים, עיתונים וכו'.
הסתכלות הגישה החד-ממדית על כוח מתמקדת בהתנהגות במצבי קבלת החלטות על עניינים מהותיים, עליהם יש קונפליקט גלוי, הנסוב על אינטרסים סובייקטיביים, המביעים העדפה של מדיניות, והנחשפים ע"י משתתפים פוליטיים. (ההדגשות, בעזרת השם, יובנו כשנעבור להשוואות).
גישה דו ממדית
בקצרה: הגישה הדו ממדית מערבת ביקורת על המוקד הביהביוריסטי של הגישה החד ממדית. היא טוענת שיש תהליך שלא ניתן לראותו non decision-making, שאף הוא סוג של קבלת החלטות. לפיכך, היא גם כוללת נושאים פוטנציאליים של דיון, וקיומו של קונפליקט סמוי.
ומפורט יותר: Bachrach & Baratz מבקרים את הגישה החד ממדית וטוענים, כי היא מוגבלת ומובילה לתפיסה מוטעית ואופטימית מדי של התמונה הפוליטית. לטענתם, לכוח יש שני פנים: הראשון אכן מגולם בהחלטות קונקרטיות, או בהתנהגות אקטיבית תוך כדי קבלת ההחלטות. הפן השני הוא, כי במידה ואדם או קבוצה יוצר/ים סייגים למדיניות של קונפליקט – הרי שאדם או קבוצה אלה מחזיקים בכוח.
לכל הארגונים הפוליטיים יש bias (דעה מוטה, משוחדת) לטובת ניצול של קונפליקטים מסוימים, ודיכוי של אחרים: עניינים מסוימים מאורגנים להיות פוליטיים, ואילו אחרים נדחקים החוצה. Bachrach & Baratz מכניסים את הדעה המשוחדת לתוך הדיון על כוח. לטענתם, ערכים עליונים פועלים באופן שיטתי ועקבי לטובת אנשים וקבוצות מסוימים, ועל חשבון אחרים. המועדפים ממוקמים במקום טוב יותר ויכולים לקדם את האינטרסים שלהם.
הביקורת העיקרית של Bachrach & Baratz על הגישה החד ממדית היא על הביהביוריזם שלה. הם טוענים, כי הדגש הושם שלא לצורך על התנהגות: יזמה, החלטה, הצבעה; כתוצאה, הגישה לא לוקחת בחשבון את העובדה כי כוח יכול להיות מופעל ע"י תחימת טווח קבלת ההחלטות לנושאים "בטוחים".
לכן, ניתוח מספק של שני הממדים יכלול הן תהליך קבלת החלטות, והן non decision-making. הראשון פירושו "בחירה בין אלטרנטיבות פעולה", והשני "החלטה הנובעת מדיכוי או סיכול של קריאת תיגר חבויה או מפורשת על הערכים או האינטרסים של מקבלי ההחלטות". כלומר, nondecision-making הוא אמצעי ה"חונק" דרישות הטבות ופריבילגיות לקהילה, עוד לפני שניתן אפילו להשמיען – הן מוחבאות לפני שהן מגיעות לתחום קבלת ההחלטות.
Bachrach & Baratz מגדירים מחדש את הגבולות של מה שאמור להיות "עניין פוליטי". הגישה החד ממדית הגדירה זאת כמשהו שקורה ברובד הפוליטי, וניתן לראותו. מתוך העניינים הללו, בוחר המנתח את מה שנראה לו "נושאי מפתח". לעומתה, בכרך וברץ סבורים כי חשוב לזהות גם נושאים פוטנציאליים, שנמנעה מהם הממשות בשל ה-nondecision-making. לדעתם, "נושאי מפתח" יכולים להיות נושאי מפתח פוטנציאליים הקוראים תגר על מערכת חלוקת הכוח הרווחת.
למרות שוני זה, יש לבכרך וברץ דבר משותף עם הגישה החד ממדית: ההתמקדות בקונפליקט שניתן לראותו, אם גלוי ואם סמוי. הם כותבים כי אם אין קונפליקט, סמוי או גלוי, חייבים להניח קונצנזוס באשר לחלוקת המשאבים הקיימת. במקרה כזה, לא קיים nondecision-making.
הקונפליקט עליו מדברים בכרך וברץ קיים בין אינטרסים של המעורבים ב(אי) קבלת ההחלטות, והאינטרסים של האנשים המודרים מן המערכת הפוליטית. Dahl טען כי יש אינטרסים של האנשים בתוך מערכת קבלת ההחלטות. Bachrach & Baratz הרחיבו את הקונספט של אינטרסים, והם מבחינים גם באינטרסים של אנשים המודרים מן המערכת הפוליטית; אך הם עדיין תופסים אותם כאינטרסים סובייקטיביים – הנובעים מתחושת אי צדק ומרמור.
התפיסה הוסיפה את שאלת השליטה על האג'נדה הפוליטית (דעה קדומה של מוסדות), ואת הדרך בה נושאים פוטנציאליים מורחקים מן ההליך הפוליטי ((nondecision-making.
גישה תלת ממדית
(הגישה התלת ממדית נולדת מתוך ביקורת בת שלושה סעיפים של לוקס על הגישה הדו ממדית:)
1. Bachrach & Baratz, טוען לוקס, עדיין מחויבים מדי לביהיביוריזם, דהיינו, לחקר של התנהגות גלויה, ממשית - שהרי הם עוסקים רק בקבלת או אי קבלת החלטות. בניסיון להעריך את כל המקרים של הדרת נושאים פוטנציאליים מן האג'נדה הפוליטית, מצטיירת תמונה מטעה של הדרכים בהם יחידים, קבוצות ובייחוד מוסדות – מדירים נושאים פוטנציאליים מן ההליך הפוליטי. לגישתם, החלטות (או אי החלטות) הן בחירות אשר באופן מודע ומכוון נעשו ע"י יחידים. והרי, דעה קדומה של המערכת אינה נבחרת באופן מודע, וודאי לא מכוון - על ידי החלטותיהם של יחידים. יותר מכך, המערכת נתמכת בעיקר ע"י ההתנהגות של קבוצות ונוהגים של מוסדות, המובנים חברתית ו"מתובנתים" תרבותית. כוח השולט על אג'נדה ומדיר נושאים פוטנציאליים, הוא פונקציה של כוחות קולקטיביים והסדרים חברתיים.
2. קישור הכוח לקונפליקט ממשי, נצפה, אינו נכון משתי סיבות. ראשית, ישנם סוגי כוח שאינם מערבים קונפליקט ממשי (מניפולציה ואוטוריטה). שנית, כוח לא קיים רק בסיטואציות של קונפליקט ממשי. "כוח" משמעו גם לשלוט על מחשבות ורצונות של מישהו. שליטה על מחשבות יכולה להיעשות דרך שליטה על מידע, על תקשורת ההמונים, ודרך תהליך הסוציאליזציה. השימוש האפקטיבי והערמומי ביותר של כוח, הוא מניעת קונפליקט ממשי מלהתעורר.
3. (וקשור לקודם) Bachrach & Baratz מתעקשים, כי כוח nondecision making קיים רק במקום בו ישנה תחושת אי צדק, המוכחש בהליך הפוליטי, וכי אם החוקר אינו מאבחן התמרמרות כזו, הרי שישנו קונצנזוס לגבי חלוקת המשאבים הרווחת. והרי השימוש העליון והערמומי ביותר בכוח הוא זה המונע מאנשים מלהרגיש תחושת אי צדק בשל השפעה על התפיסות, הקוגניציות וההעדפות שלהם.
הגישה התלת ממדית של כוח, לפיכך, כוללת ביקורת יסודית על המיקוד הביהביוריסטי של שתי הגישות הראשונות ועל האינדיבידואליזם המופרז שלהן, ובוחנת את הדרכים באמצעותן נושאים פוטנציאליים נשמרים מחוץ לפוליטיקה: זאת דרך הכוחות החברתיים (ממד 1. זה בעצם מה שהתווסף כאן; הסוציאליזציה, התרבות, מערכת החינוך) או הנהגים המוסדיים (ממד 2. הדעה הקדומה ע"ע בכרך ושותפו), או דרך ההחלטות האישיות (ממד 3 – ע"ע dahl. והנה לנו תפיסה תלת ממדית!!). זה יכול לקרות בהיעדר קונפליקט ממשי, שאולי נמנע ולפיכך קיים בדמות קונפליקט פוטנציאלי, שאולי לא ימומש לעולם. לכן ישנו כאן קונפליקט רדום; המצוי בסתירה שבין האינטרסים של המחזיקים בכוח, והאינטרסים האמיתיים, האובייקטיביים של אלה אותם הם מדירים.
סיכום
הגישה החד ממדית מציעה פרדיגמה ללימוד ביהביוריסטי של כוח בקבלת החלטות על ידי שחקנים פוליטיים. באופן בלתי נמנע, היא עיוורת לדרכים בהם האג'נדה הפוליטית נשלטת. הגישה הדו ממדית מצביעה על הדרכים לבחינת השליטה והדעה המשוחדת על האג'נדה הפוליטית, אך מבינה את הרעיון באופן צר מדי: היא חסרה את הפרספקטיבה הסוציו' של בחינת מושג הכוח – לא רק בחינת תהליך קבלת ואי קבלת החלטות, אלא גם את הדרכים המגוונות של דיכוי קונפליקטים חבויים בחברה. את הדרכים הללו, כמובן, מוסיפה הגישה התלת ממדית. הערות:
שימו לב להבדל בין קונפליקט גלוי / סמוי (=על פני השטח / שצריך להתאמץ לגלותו), לבין קונפליקט "שניתן לראותו", ממשי" (observable, actual) / קונפליקט רדום, לטנטי (=האם זהו קונפליקט בכלל, או רק פוטנציאל לקונפליקט).
מצ"ב טבלה שמרכזת את הגישות. אני עוברת את מס' העמודים המוקצב בגללה... אבל היא מארגנת את העניינים:
גישה חד ממדית
גישה דו ממדית
גישה תלת ממדית
מתמקדת בהתנהגות
מבקרת את ההתמקדות בהתנהגות
מבקרת את ההתמקדות בהתנהגות
מסתכלת על תהליכי קבלת החלטות
קבלת החלטות ואי קבלת החלטות
קבלת החלטות ושליטה על אג'נדה פוליטית (לא בהכרח דרך החלטות)
נושאי מפתח
נושאים, ונושאים פוטנציאליים
נושאים, ונושאים פוטנציאליים
קונפליקטים ממשיים + גלויים (=ע"פ השטח)
קונפליקטים ממשיים + גלויים או סמויים
קונפליקטים גלויים או סמויים + ממשיים או חבויים (לטנטיים)
אינטרסים סובייקטיביים הנתפסים כהעדפות מדיניוּת, נחשפים ע"י משתפים פוליטיים
אינטרסים סובייקטיביים הנתפסים כהעדפות מדיניוּת, או אי צדק
אינטרסים אמיתיים וסובייקטיביים
מאמר מס' 3: נאומו של פריקלס: ההספד לחללי מלחמת הפיליפוניס
פריקליס הנהיג את בני עמו במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפילופוניס.
בטכס הלוויה מיוחד שערכו האתונאים, לאחר שכיסו את עצמות המתים באדמה, עמד פריקליס שנבחר בשל כך על ידי העם בכדי להספיד את המתים של המלחמה.
להלן תמצית נאומו:
לדעתו, מספיק לחלוק כבוד למתים במעשים בלבד, מכיוון שעלול להשתמע שהדברים ילקו בחסר, אך בגלל המנהג הקדמוני- ישא דבריו בטכס זה.
הוא פותח את נאומו בדברי אבות אבותיו שהנחילו ארץ זו דור אחר דור בגבורת רוחם.
מסביר מתוך אילו עקרונות ואורחות חיים הגיעו עד הנה:
אין הם חיים על פי חוקה המתחרה בחוקי זולתם, ויותר משהם מחקים אחרים, הם משמשים להם דוגמא.
משטרם אינו נתון בידי מועטים אלא בידי רבים ולכן נקרא שמו דמוקרטיה.
אף על פי שכולם שווים לפני החוקים בדברים שבין אדם לחברו, ערכם בחיי הציבור לפי הצטיינות וכושר.
מי שבידו לעשות טובה למען העיר, אין מונעים זאת ממנו בשל עניותו.
נדיבים במעשי יום יום.
מצייתים תמיד למושלים, אשר מעליהם.
מצייתים תמיד לחוקים, ובייחוד לחוקים שניתנו לטובת העשוקים, וגם לחוקים שלדעת הכול ממיטים קלון על עושיהם אף על פי שאינם כתובים.
התענוג שמתענגים עליו כל יום דוחה את הדאגה.
אין הם שמים מבטחם ביותר מכלי מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוח למעשים.
בשעה שהאויב משתדל להפיח בלב בניהן רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים הם חיים של נחת, ואף על פי כן הן אינן מוכנים פחות מהם לקדם את פני האויב.
הם היחידים שלא חושבים שאת מי שאינו נוטל חלק בענייני המדינה לאיש מנוחות אלא לאזרח שאין חפץ בו.
רק אלו המכירים ויודעים את נוראות המלחמה וגם את נעימות החיים ואינם מתחמקים בשל כך מן הסכנות- ראויים להיקרא אמיצי לב.
הם (הציבור) היחידים המשפיעים טובה ללא חשש מתוך רגש אמון שבלבות בני חורין.
ראויים הם שאומץ רוחם בפני האויבים בהגנתם על המולדת יכריע את הכף לזכותם. המתים עמדו איתן בגוף ובנפש במילוי חובתם ונסתלקו מן העולם כשהם ברום התהילה.
יש ללמוד מן הנופלים על אומץ הרוח: יש לראות את האושר שבחירות ואת החירות באומץ הלב ולא להירתע מסכנות שבמלחמה .
כי לאיש אשר רוח בו מכאיבה ההשפלה הכרוכה במורך לב יותר ממיתה חטופה בשעה של עוז רוח ותקווה לניצחון.
העיר שמה לפני הציבור זר שיש בו מן התועלת: במקום שבו קבועים הגדולים שבפרסים על מעשי גבורה, שם מצויים גם הטובים שבאזרחים.
מאמר מס' 4: אתונה בימי גדולתה/ אלכסנדר פוקס:
אתונה בימי גדולתה זהו ספר אשר נכתב על ידי אלכסנדר פוקס, היסטוריון (יהודי) של התקופה ההלניסטית והיוונית הקלאסית. ספר זה מתאר את המוסדות המדיניים והפוליטיים ביוון העתיקה. במקראה מופיעים שני הפרקים הראשונים של הספר.
פרק ראשון - הדמוקרטיה האתונאית בהתפתחותה
התהוות הפוליס – פוליס היא עיר מדינה, כלומר מתפקדת כקהילה פוליטית אוטונומית. תחילתה בחברה השבטית אשר התקיימה ביוון בתקופה הקדומה. בסיס הקשר בחברה זו היה משפחתי או כתוצאה מנישואין. בהדרגה חל מעבר מחיי נדידה לישובי קבע. בישובי הקבע נבנה ארמונו של מלך השבט במקום גבוה ושימש גם כמקום מקלט לנשים ולטף בזמן קרבות וביזות. בתחילה שמו של ארמון המלך נקרא פוליס ולימים המלה פוליס ציינה את היישוב העירוני כולו. העיר שימשה עיר-מקלט, מרכז מסחרי ופולחני וכן מרכז מדיני קבוע בו מקום אסיפת מועצת השבט. תוך כדי התפתחות העיר, גידול האוכלוסייה ופריחת המסחר, גדל סחר החליפין אשר הביא עימו סכסוכים בין התושבים. עקב כך הוקמו מוסדות משפטיים וכך נעשתה הפוליס למרכז חוק ומשפט.
לסיכום- פוליס החלה כארמון-מצודה, לאחר מכן ציינה את היישוב העירוני כולו והפכה להיות מרכז פוליטי, משפטי וכלכלי. כפרים שהיו בקרבת ערים, לא היו בעלי קיום פוליטי משלהם אלא של העיר הסמוכה.
משטרה הפוליטי של אתונה בהתפתחותו – במאה השביעית לפנה"ס החלו תמורות כלכליות בערי המדינה ביוון. משק החליפין פינה מקומו למשק הכספים והנפגעים העיקריים מכך היו האיכרים. כתוצאה מכך נאלצו האיכרים להלוות כספים מהאצילים במסגרת תנאי החזר שהיו בלתי הוגנים, ונוצר סכסוך בין שני המעמדות. הבורר שנבחר כדי לפשר בסכסוך היה אדם בשם סולון שהנהיג מספר רפורמות חשובות- א. סוציאלי- כלכלי- ביטול משכונות קרקעיים, כלומר, אם איכר לא יכול להחזיר את כספי ההלוואה, אדמתו לא תמושכן לטובת האציל. ב. פוליטי - חלוקת מעמדות ממוסדת לצורך קביעת החובות והזכויות ביחס ישר לרכושו של האזרח. ג. חוקי- משפטי – חוק ומשפט גלויים לכל, שקיפות מלאה.
אלו העקרונות שבעתיד יהיו הבסיס לדמוקרטיה האתונאית.
החוקה של קליסתניס – בתקופה שבין סולון לקליסתניס עולה שלטון טירני ביוון שזהו משטר אוטוקרטי בו שולט שליט אחד על עיר. קליסתניס נלחם בטיראנים והביא לבריחתם של האריסטוקרטים מאתונה. מטרתו של קליסתניס הייתה להרחיב את הדמוקרטיה האתונאית כפי שהחל סולון. קליסתניס הנהיג מספר רפורמות- הוא ביטל את ארבעת השבטים המסורתיים, שהיו מבוססים על קשרי משפחה והובילו לטיראניה מלכתחילה, ובמקומם חילק את האזרחים לעשרה שבטים לפי אזורי המגורים שלהם (הדֵמֵה). כמו כן, ייסד קליסתניס גופים מחוקקים בראשות אזרחים שנבחרו בהגרלה, במקום על-פי קרבה או ירושה. הוא סידר מחדש את מוסד המועצה (הבּוּלֵה) בת ארבע-מאות החברים שהקים סולון בשעתו, ומאז היא הורכבה מחמש-מאות חברים, חמישים מכל שבט מעשרת השבטים החדשים שיצר. תפקיד המועצה היה להציע חוקים למליאת האזרחים, שהתכנסה באתונה ארבעים פעם בשנה. המליאה יכלה לקבל את הצעות החוק, לדחות אותן, או להחזירן למועצה בדרישה לתיקונים. גם את הרכב בתי-המשפט עדכן קליסתניס, כך שמדי יום ביומו נבחרו בין 201 ל-5001 שופטים-מושבעים, עד 500 מכל שבט.
מקליסתניס עד פריקלס- שלטון העם באתונה השתכלל והתפשט במשך שני הדורות שלאחר קליסתניס. בתקופה זו חלו שינויים גדולים בממשל:
א. פיתוח השיפוט העממי- העם האתונאי קיבל לידו את הסמכות המשפטית העליונה.
ב. ביטול השפעת האריאופאגוס- ההנהלה המדינית שהייתה שריד מהתקופה האריסטוקראטית ועל כן בוטלה.
ג. פתיחת משרת ה'ארכון' לאנשי המעמדות הנמוכים- משרה בכירה בממשל.
ד. הנהגת שכר בעד שירות מדיני- השתתפות פוליטית יומיומית, כמו אסיפות, הדיינות בבתי משפט וכדומה תוגמלה באמצעות שכר.
פרק שני – מוסדות הדמוקרטיה האתונאית
בדמוקרטיה האתונאית לא נראית הפרדת הרשויות בשלטון, שהיא מיסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. העם האתונאי היה הריבון, מקור הסמכות, אולם לא רק מקור הסמכות, כבדמוקרטיות בנות-זמננו, אלא אף נושא הסמכות בפועל. העם האתונאי באסיפתו היה הרשות המחוקקת, המשפטית והאדמיניסטרטיבית העליונה. אף על פי כן, מובן מאליו כי אסיפה שבה משתתפים אלפי אזרחים, אינה מסוגלת לנהל בפועל את כל ענייני המדינה, ולכן נוצר הכרח להעביר תפקידים מסוימים למוסדות אחרים. בפועל, כל מוסדות המדינה- המועצה, בתי-המשפט, ועדות הפקידים, היו מיופי-כוח מטעם האסיפה ונתונים לפיקוחה. אסיפת העם - גבר אתונאי, בן להורים ממוצא אתונאי, היה לאזרח משהגיע לגיל 18 וניתנה לו האפשרות להשתתף באסיפה הכללית ('אקלסיה') בגיל 20 לאחר ששב מאימוני הצבא. תושבי הכפרים המרוחקים היו באים לאסיפה רק כשעניינים חשובים, או עניינים הנוגעים להם במיוחד, עמדו על הפרק, וכן אף לא כל תושבי העיר נטלו חלק פעיל וקבוע באסיפה הכללית. בכינוסי האסיפה הכללית השתתפו אלפיים עד שלושת אלפים אזרחים; תחילה הייתה האסיפה מתכנסת אחת ב- 36 יום (היא עשירית השנה האזרחית באתונה), אולם במאה החמישית תכפו הכינוסים, לרגל ריבוי ענייני המדינה, והועמדו על ארבעה כינוסים במשך שלושים ושישה יום. בהשכמת הבוקר התחילו תושבי העיר, אנשי נמל פיראייווס ותושבי הכפרים, נוהרים לגבעת הפניכס, הסמוכה לאקרופוליס. לאחר שהתיישבו על ספסלי-אבן החצובים בסלע, היה פותח יושב-ראש המועצה את ה'אקלסיה'.
זכות הדיבור וההצעה באסיפה הכללית עמדה לכל אזרח אתונאי, אך תמיד הייתה קבוצה של 'דברנים' מפעילי המפלגות, והמון העם היה שומע, מתרשם ומצביע.
סמכותה של האסיפה הייתה לא-מוגבלת. לידיעתה ולהחלטתה הובאו חמישה ראשי-תחומים בסמכויות האסיפה ובפעולותיה: א. מינוי מוסדות אדמיניסטרטיביים ופיקוח עליהם; ב. פוליטיקה חיצונית וביטחון; ג. ענייני כספים; ד. שיפוט; ה. תחיקה.
האסיפה הכללית הייתה הן מקור הסמכות והן מקום הסמכות, אולם חלק מסמכויותיה הפקידה בידי מוסדות מצומצמים יותר. אחד מהם- מועצת המדינה ('בולי') המוסד המדיני החשוב ביותר.
המועצה- המועצה הייתה מורכבת מחמש-מאות נציגי השבטים האתונאים. כל אזרח אתונאי בן שלושים ומעלה היה זכאי להציע את מועמדותו לחברות במועצה, ומתוך מכלל המועמדים נבחרו חמש-מאות איש בהטלת גורל. שנת שירותה של המועצה התחלקה לעשר 'תקופות' ('פריטאנייה') של 36 יום כל אחת. התחומים העיקריים בפעולת המועצה היו: (א) הכנת חומר לאסיפת-העם והדרכת האסיפה בעבודתה; (ב) תפקידי אדמיניסטראציה; (ג) תפקידי שיפוט ושיטור; (ד) תפקידי תחיקה.. בתי המשפט - מספרם הכללי של השופטים המושבעים היה ששת אלפים איש - המספר שהיה דרוש באסיפת-העם לשם קבלת החלטה חוקית בכמה סוגי עניינים חשובים. השופטים היו מתחלקים לעשרה בתי-דין, כל אחד בן חמש מאות שופטים. החלוקה התבצעה על-פי סוגי המשפטים: בתי-דין לענייני מסחר, לענייני זרים, לעסקי-ימאות וכו'. בראש בתי-המשפט עמדו ה'ארכונטאים' וראשי המשטרה ('ועדת האחד-עשר'). רק דיני-נפשות מצד אחד, ועניינים אזרחיים פעוטים מצד שני, לא הובאו בפני בתי-דין של מושבעים: דיני-נפשות נידונו על-ידי חמישה בתי משפט בעלי אופי דתי למחצה, שהחשוב בהם היה ה'אריאופאגוס', ועניינים אזרחיים פעוטים באו בפני בתי-דין של בוררות בתחומי ה'דימוס' והשבט.
לא היה השיפוט עניין צדדי בחיי האדם היווני, אלא עניין העומד במרכזם, ולא נפל שלטון העם בבתי-הדין בחשיבותו משלטונו באסיפת-העם. ואמנם, העם האתונאי בסמכותו המשפטית היה אדון הרכוש והחיים.
המשרות המדיניות - החוליה האחרונה במערכת השלטון המדיני באתונה היו המשרות המדיניות ('ארכאי'), שעיקר תפקידן בהוצאה לפועל. כדי להבטיח את שיתוף כלל-האזרחים במשרות המדינה, ננקטה באתונה שורת אמצעים, בנוסף על מתן פיצוי כספי בעד שירות מדיני.א. רוב המשרות המדיניות נקבעו בהטלת גורל - שיטה שמנעה השתלטות של בעלי-השפעה ובעלי-היכולת אך יחד עם זאת מנעה מהמוכשרים לתפקיד לקבלו. ב. זמן שירותו של הפקיד הוגבל, בדרך כלל, לשנה אחת. ג. לרוב המשרות אפשר היה להיבחר פעם אחת בלבד.
העליונה שבמשרות שנקבעו בגורל הייתה זו של ה'ארכונטים', המצביאים ('סטראטגוי') היו החשובים שבנושאי-משרה שנבחרו אישית.
מאמר מס' 5: מרקס - המניפסט הקומוניסטי:
מאז ומתמיד היו מעמדות שונים במדרג. מדכאים ומדוכאים היו תמיד במלחמה בלתי פוסקת. כיום בחברה הבורגנית , לא התבטלו הניגודים המעמדיים, אך עלו מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים וצורות מלחמה חדשות. החברה מתפלגת תמיד לשני מעמדות – בורגנות ופרולטריון. בעקבות גילוי אמריקה והקפת אפריקה – סחר החליפין עם המושבות והתרבות , אמצעי החליפין והסחורות בכלל, נתנו למסחר, לספנות, ולתעשייה תנופה גדולה וחדשה, ומתוך כך חוללו התפתחות מהירה של היסוד המהפכני. עלה מעמד איילי ההון של התעשייה, הבורגנים המודרניים. כל אחד משלבי ההתפתחות הללו של הבורגנות לווה בהתקדמות פוליטית מתאימה, כך שלבסוף ממשל המדינה המודרני אינו אלא ועד פועל , המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני. הבורגנות , בכל מקום שהגיעה לשלטון הרסה את כל היחסים הפיאודלים פטריארכאליים ולא אפשרה שום קשר בין אדם לחברו פרט לאינטרס "תשלום המזומנים" נעדר הרגש – עודדה אנוכיות. יחד עם החירויות הרבות שאפשרה, כוננה חירות המסחר, נטולת המצפון. כלומר, תחת הניצול העטוף באשליות דתיות ופוליטיות כוננה ניצול גלוי, ישיר ונוקשה. הבורגנות הפכה את כל מעשיי האדם ל"לא קדושים" – הפכה אותם לפועלים שכירים המקבלים שכר מידה.הפכה יחסי משפחה ליחסי ממון. אין קיום לבורגנות ללא הפיכות ביחסים החברתיים. המיוחס והקבוע מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין. בני האדם נאלצים לבסוף לראות את מצבם בחברה , את יחסיהם ההדדיים בעיניים מפוקחות. על ידי ניצול השוק העולם שיוותה הבורגנות צורה קוסמופוליטית לייצור ולצריכה של כל הארצות, אין תעשיה לאומית אלא עולמית. הצרכים עולים במקביל. נוצרו משא ומתן ותלות עולמית. נוצרת מעין תרבות קוסמופוליטית. כופה על כל האומות להיות בורגניות, חלק מהציוויליזציה או להעלם מן העולם. יוצרת עולם בדמותה ובצלמה. (דוגמת האמריקניזציה). הבורגנות מכניעה את התרבויות הפרימיטיביות יותר (כמו הכפר, ארצות ברבריות, ואיכרים), לטובת המערב המתקדם העירוני. ליכדה את האוכלוסייה , מירכזה את אמצעי הייצור, וריכזה את הקניין בידי מעטים. התוצאה ההכרחית הייתה הצנטרליזציה המדינית. כבר זמן רב תולדות התעשייה והמסחר הינם תולדות המרד של כוחות הייצור המודרניים ביחסי הייצור המודרניים, ביחסי הקניין שהן צורך חיים לבורגנות ולשלטונה. משברי המסחר מהווים איום לקיומה של החברה הבורגנית. עם המשברים פורצת מגפה חברתית , מגפת עודף הייצור. החברה מייצרת מעל לצורך, ואז שוב הם חוזרים לברבריות ארעית – לטלטול. היחסים הבורגניים צרו מלהכיל את כל העושר שייצרו. הבורגנות מתגברת על המשברים על ידי א. השמדת כוחות ייצור מרובים , ב. כיבוש שווקים חדשים. ככל שמתפתחת הבורגנות כך מתפתח הפרולטריון. הפרולטריון הוא נסחר. עם התרחבות מערכת המכונות וחלוקת העבודה, איבדה עבודת הפרולטרים כל אופי עצמאי, וכל טעם בעיני הפועל. פרולטרים עבדים ומשועבדים בעצם למכונות ול"פיאודלים" - מעמד הבורגנות. נעלמים הבדלי גיל ומין לגבי חשיבות העבודה בתוך מעמד הפועלים.הפרולטריון עובר שלבי התפתחות שונים, שלבי התאגדות. התרבות מחאתם מתבטאת לעיתים באלימות. גם במחאה זו שולטים בעקיפין הבורגנים, כך שבעצם כל ניצחון שיושג בדרך מחאתית זהו ניצחון הבורגנות. עם התפתחות התעשייה , הפרולטריון מתרבה, צובר כוח ומודעות לכוחו. ההתנגשויות בין פועל יחיד לבורגני יחיד תופסות צורת התנגשות בין שני מעמדות. מבחינה פוליטית- הפרולטריון כמפלגה פוליטית במדינתו, אך נקרא לדגל גם כעזר לצידו של מעמד הבורגנים , כאשר אלו ניצבים מול בורגנות מחוץ לאותה מדינה/חברה. בסופו של דבר הפרולטריון הוא המעמד המהפכני, בעל הכוח, והוא נעזר לעיתים בבורגנים לשעבר, אשר הבינו את כוחו של גוף זה. הפרולטארי מחוסר קניין, יחסו לאישה ולילדים חוזר לכשהיה לפני עסקי הממון, העבודה התעשייתית מודרנית וההשתעבדות המודרנית להון, הפשיטו אותו מכל אופי לאומי. החוקים הדת והמוסר הם לגביו ''משפטים קדומים בורגניים'' שמאחוריהם מסתתרים אינטרסים בורגניים. מלחמת הפרולטריון הי בראש ובראשונה לאומית. כדי שאפשר יהיה לדכא מעמד, יש להבטיח לו תנאים שבהם יוכל להמשיך בחיי העבדות שלו. כיוון שהבורגנות לא מסוגלת לדאוג לתנאי מחייה לפועל, אין היא מסוגלת לשלוט, היא נדרשת לכלכל אותו במקום שהוא יכלכל אותה. השלטון אינו מתיישב יותר עם חיי החברה. התנאי העיקרי לקיומו ולשלטונו של מעמד הבורגנים הוא צבירת העושר בידי יחידים, התהוות ההון וריבויו. תנאי להון הוא העבודה השכירה. העבודה השכירה עומדת אך ורק על תחרות הפועלים בינם לבין עצמם. "עם התפתחותה של התעשייה, נשמט אפוא, מתחת לרגלי הבורגנות עצם הייסוד שעליו היא מייצרת ורוכשת את המוצרים... כיליונה ונצחונו של הפרולטריון – משניהם אין מפלט."
עוד סיכום של המניפסט הקומוניסטי \ מארכס ואנגלס
בורגנות לעומת פרולטאריון
המניפסט התפרסם בפבואר 1848 בלונדון. הוא קובע כי מדכאים ומדוכאים היו משחר ההסטוריה והם שרויים בניגוד מתמיד. הבורגנות שימרה את הניגוד אך היא מתבדלת ממדכאים אחרים בהסטוריה, בכך שהיא מתבססת על אי בטחון מתמיד ותנועה מתמדת בחברה ובכלכלה. הבורגנות פוררה את הלאומיות, ובמקומה יצרה תלות גומלין כל צדדית של האומות. בייצור הרוחני והחומרי. במקום החברה הפיאודלית, באה התחרות החופשית, בלויית החוקה המדינית והחברתית ההולמת אותה.
ככל שהבורגנות מתפתחת, הפרולטריון גדל
הפועלים הינם סחורה ככל דבר מסחר אחר, וכמוהו מופקרים הם למסחר, ולתנודות השוק.
על מנת שהפרולטריון ישתלט, עליו להתארגן למעמד. לאחר מכן עליו להפוך למפלגה פוליטית וכ להפוך את מלחמת המעמדות למלחה פוליטית, שכל כשלון בה מחשל ומקרב לנצחון.
התנועה הפרולטרית היא התנועה העצמאית של הרוב העצום למען הרוב העצום.
עקב האכילס של הבורגנות היא העובדה שהיא לא מספקת לעבדיה=לפרולטאריון את תנאי הקיום הבסיסים, ומכאן במקום שהוא יכלכל אותה היא מכלכלת אותו. מכאן תהליך ההתפוררות קצר.
קומוניזם ופרוליטארים
לפימ המניפסט ההבדל בין מפלגות פועלים למפלגות קומוניסטיות הוא הרובד הנוסף של ביטוי האינטרסים המשותפים לכלל הפרולטיריון, שאינם תלויים בלאומיות. מטרת הקומוניסטים היא
א. עיצוב הפרוליטריון למעמד
ב. מיגור שלטון הבורגנות
ג. כיבוש השלטון הפוליטי על ידי הפרוליטאריון.
ובגדול: ביטול הקנין הפרטי.
הם גורסים כי ההון אינו כוח אישי אלא כוח חברתי. הקומוניזם לא נוטל מאיש לרכוש לו מוצרים חברתיים, הוא נוטל ממנו את הכוח לשעבד לו את עבודת זולתו על ידי רכישה.
הם גורסים כי בורגני רואה באשתו וילדיו מכשיר ייצור בלבד.
הקומוניזם מבטל את האמיתות הנצחיות. הוא מבטל את הדת, את המוסר. הוא לא יוצר להם תחליף מכיוון שכאשר ייעלם הניגוד המעמדי, יתבטלו איתו צורות התודעה שלו.
הצעד הראשון במהפכת הפועלים, הוא כיבוש הדמוקרטיה, ובכל ארץ האמצעים ישתנו קמעה.
במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה , באה ההתאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.
מארקס עורך סקירה של סוגי הסוציאליזם והאידאולוגיות השונותה שלו.
המניפסט מסתיים ב: הפרוליטארים אין להם דבר להפסיד בה [מלחמת המעמדות] זולת כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו. פרולטיארים של כל הארצות התאחדו!
מאמר מס' 6: מקס וובר – האתיקה הפרוטסטנטית של הקפיטליזם:
הקשר בין פרוטסטנטיות לבין כלכלה נמצא בתיאולוגיה. בזמנים שהנוצרים עסקו בעיקר בעולם הבא ומעמדו החברתי של אדם נקבע לפי קיום מעשים דתיים, "האופי הלאומי" התעצב ע"י כוחות דתיים. בניגוד לימי הביניים, בהם היה מקובל כי אנשי דת יהיו בעלי ממון, הפרוטסטנטים והפוריטנים (זרם בנצרות) מתנגדים לכך. הם יוצאים נגד כל שאיפה לקניין חומרי. עושרם של אנשי כהונה, נתפס לפי זרמים אלו, כמכשול להצלחתם של אנשי הדת.
לפי תפיסתם של אלה, הרכוש גורם להסחת דעת לבטלה ובכך לפחות זמן של עבודת אלוהים ועל-כן הוא אסור לאנשי דת. יתר על כן, אסור להתבטל ויש להשקיע כל רגע פנוי בעבודת אלוהים.
ישנם שני מוטיבים משולבים בעניין זה: 1. העבודה הינה אמצעי אסקטי [=נזירי, סגפני]. יש לשים לב שהעבודה מקובלת בכנסיית המערב, בניגוד מוחלט לכנסיית המזרח ובניגוד למרבית הנזירות בשאר חלקי העולם, בהם מונהגת סגפנות (חוסר עבודה). 2. העבודה היא תכלית החיים – אף אדם אינו פטור מעבודה.
בניגוד לימי הביניים, שם היה מקובל כי אלו שחייבים לעבוד, יעבדו, ואלו שאינם חייבים לעבוד כיוון שכבר יש להם רכוש שיפרנס אותם, כעת – על כל אדם לעבוד, גם אם אין הוא חייב לעבוד מחוסר ממון ורכוש, שכן העבודה היא מצוות אלוהים. שינוי תפיסתי זה, גרם לשינוי בסדר העולם הכלכלי.
חלוקת המעמדות בחברה, נעשתה לפי רצון האלוהים. תומס אקוינס טוען שאלוהים שם את האנשים במעמדות מסויימים, כל אחד בצורה אקראית, ואילו לותר טוען שאלוהים ייעד לכל אדם מעמד מסויים. המשותף לשניהם הוא, שוב, כי החלוקה למעמדות והימצאותו של כל אדם במעמד מסויים, הינו רצון האל [וזו הנקודה העיקרית].
רעיון המעמדות נושא פן כלכלי שכן כל אדם מתמחה בדבר כלשהו, וזה מגדיל את התפוקה - וזה תורם לטובת הכלל.
עבודה בלתי קבועה, או אדם שאינו מתמחה בדבר מסוים אחד, נותנים אם כך תפוקה מועטה יותר, תוצרי עבודה פחותים יותר באיכותם, והאדם יתבטל יותר מאשר יעבוד.
האל מבקש עבודה רציונאלית ומועילה. לותר [עמד בראש המהפכה הפרוטסטנטית] טוען שעל כל אדם להסתפק בעבודה שנתן לו האל, אך הפוריטנים טוענים אחרת: כיוון שהאדם נשפט על שלושה דברים – אמות-מידה מוסריות, חשיבות הנכסים שהוא עתיד לייצר למען הכלל, ושלישית, וזהו החשוב ביותר, רווחיות כלכלית של המקצוע לפרט, ובנוסף לצורך ברווח כלכלי של המקצוע, ישנה הדרישה שהעבודה תהייה תועלתנית, אלו (רווח ותועלת) מובילים את הפוריטנים לטענה שהאדם רשאי לשנות את המקצוע בו הוא עובד, אם אין בכך פגיעה בזולת, ואם העבודה החדשה תיצור רווח גדול יותר. הדבר הכי חשוב אם כך, הוא הרווחיות ולפי הפוריטנים עליך לעסוק בדבר שיהיה הכי ריווחי כיוון שכך רוצה האל.
כנסיות אלו אינן רואות עושר כדבר פסול, כל עוד הוא אינו גורר לבטלה ולתענוגות של חטא. העוני, לפי אלו, הוא פשע ומגונה עוד יותר הוא אדם אשר מבקש צדקה בזמן שהוא מסוגל לעבוד.
הפרוטסטנטיות תומכת בעושר אך יוצאת כנגד ראוותנות.
אנו רואים השפעה של המקרא על הכנסיית הפרוטסטנטית. גם ביהדות רואים מקרים בהם רכוש נראה כתגמול על עבודת אלוהים ולשם האדרת האלוהים. הכנסייה הפרוטסטנטית לקחה מהיהדות את הדברים שהתאימו למסגרתה שלה.
אך כיצד השפיעו הרעיונות הפוריטנים על הקפיטליזם? – תחילה, בדחייה של כל הנאה חפשית וממנעמי החיים. על ספורט למשל, אמרו כי הוא מקובל אך ורק למטרה רציונלית של החלפת-הכוח הדרוש לקיום הגוף, ומעבר לכך הוא פסול לכל מטרה וסיבה.
בנוסף, השפיעה עמדתם החשדנית והעוינת כלפי נכסי תרבות שאין להם ערך דתי, אך עם זאת היו פתוחים ואף תמכו במדעים.
כמו כן, הם סלדו ויצאו נגד כל ספרות בלתי מדעית (והספרות הלא-דתית כמובן) וכנגד התיאטרון, שכן אלו היו בגדר מותרות ועסקו בדברים בטלים ולמען בשר-ודם ולא לשם שמיים. הסלידה הפוריטנית מדברים לשם בשר-ודם, היוותה בסיס למגמה של האחדת סגנון החיים, וזו סייעה לקפיטליזם בסטנדטיזציה של הייצור.
דבר נוסף שהשפיע על הקפיטליזם היא התפיסת הקשר בין האדם לבין הרכוש, העומדת בבסיס הפרוטסטנטיות האסקטית. תפיסה זו, שבסיסה צומח מימי הביניים, טוענת כי האדם הוא המנהל על הקניין שהפקיד לו אלוהים. זוהי אחת הסיבות שהאדם אינו רשאי להוציא כספים על תענוגות ודברים שאינם לעבודת האל. הוא נכסי תרבות יכולים לשמש להנאה ספורטיבית או אסתטית אך ורק במידה והם אינם עולים כסף.
באופן כללי ניתן לראות שהפרוטסטנטיות אינה דוגלת בסיגוף וברכישת ממון ורכוש למען ראווה אלא יוצאת נגד בזבזנות וקוראת לשימוש ברכוש ובממון לענייני רוחה בסיסיים ורציונליים, ורצוי למען שמיים.
הפרוטסטנטיות האסקטית גינתה אי-הגינות, תאוות בצע וחמדנות. אלו היו רדיפות אחר קניין רק לשם השגתו וצבירתו, והרי קניין רב גורר לבטלה ולמעשים רעים. כנסייה זו דוגלת בקניין וממון המתקבלים מעבודה וזו צריכה להיות המטרה. התכלית אם כך היא העושר הצומח מעבודה במקצוע וזו ברכת האלוהים. צמצום הצריכה וריסון תאוות הקניין, גוררים לצבירת הון ע"י חסכון – כלומר, העושר הנצבר יגיע לשימוש פרודקטיבי כהון להשקעה, וכאן הקשר עם הקפיטליזם.
הפוריטניות השפיעה על אירופה בכלל ואנגליה בפרט ועל אמריקה הצפונית. היא דירבנה לאורח חיים בורגני ורציונלי מבחינה כלכלית.
במאה ה-18 הציג וֶסלי את פרדוקס דת-חיי חומר: הדת מובילה לחריצות וחסכנות ואלו מובילים לעושר. העושר מוביל לגאוה, חמדנות, אהבת-בשר וכו' – ובכך פגיעה בדת. - בסיכומו של דבר, טען וסלי שעל כל נוצרי להרויח ככל יכולתו ולהתעשר.
הדתיות של המאה ה-17 התהב למעשה מצפון טהור ונקי לחלוטין לרכישת ממון: האל עצמו מצווה על האדם להשיג ממון ורכוש ואף מצווה עליו לפעול לפי האינטרסים שלו למען השגת הממון ; אידיאולוגיה זו מעמידה בפני המנהל עובדים אחראיים וחרוצים הרואים בעבודה תכלית שנתן להם האל ; החלוקה למעמדות ולתפקידים הינה הסדר המגיע מכוח עליון.
הפועלים עובדים למען האל כל עוד הם עובדים בבית המלאכה, והם עובדים שם משום שהם נמצאים בעוני. הדבר השפיע על הקפיטליזם בכך שמעניין זה צמח שכר המינימום.
הפרוטסטנטיות העצימה את התפיסה שרק בעבודה ממלאים האנשים את חובתם לאל. הדבר גר להגברה בפריון עבודה במובן הקפיטליסטי, בעיקר בקרב השכבות החלשות.
רוח הקפיטליזם המודרני ועצם התרבות המודרנית מתבססים על אורח חיים רציונלי המבוסס על רעיון המקצוע כתפקיד נולד.
מאמר מס' 7: וובר : הטיפוסים של סמכות ותיאום מחייב
הבסיס של לגיטימיות
1. ההגדרה התנאים והטיפוסים של שליטה מחייבת
"תיאום מחייב" – פירושו כהסתברות שפקודות מיוחדות (או כל הפקודות) הניתנות ע"י מקור נתון ומילאו ע"י קבוצה נתונה של בני-אדם. המניעים לבילוי הפקודות הם רבים ומשתנים , אך זהו הקריטריון לבדיקת זיקה של אמת לשלטון, קרי מינימום מסוים של קבלת מרות. מבחינת השלטון נחוצה הסתברות גוה יחסית שקבוצת אנשים מסוים יהיו מכוונים לבצע קודם כל את המדיניות וכללים של הסמכות העליונה כאשר מבחינת הדבר לרוב יחויב פיקוח של "מטה מנהלי".
מה יוצר סולידריות לקיום תוך מטלה מסוימת?
תועלת אישית (כלכלי) מנהג ומניעים רגשיים ערכיים משפיעים אך אפילו אם יצורפו יחד אינם מספיקים ,דרוש בדר"כ יסוד נוסף הוא: "האמונה בלגיטימיות" ולכן כל מערכת משתדלת לבסס ולטפח את האמונה בלגיטימיות שלה ,כל מערכת תתבע את הלגיטימיות שלה באופן שונה ותפעיל את סמכותה (ע"י המטה המנהלי) באופן שונה מכאן גם השוני בתוצאות.
נסווג טיפוס של סמכות בהתאם לאופי התביעה ללגיטימיות של כל מערכת – דוגמאות :
א. נצדיק בסיס של סיווג על פי התוצאות ! משמעות הלגיטימיות של מערכת סמכות היא יותר מאשר "ערכית" ולא בגלל הזיקה שלה ללגיטימיות של רכוש.
ב. לא כל תביעה המוגנת ע"י מנהג או החוק כרוכה בזיקה לסמכות. המושג זיקה לסמכות אינו מוציא את האפשרות שמקורו בחוזה חופשי פורמלי: כעובד- מעביד , וסל (הנשבע מרצונו לאדונו) דייר ובעל הדירה וכו' רק במקרה של עבד השעבוד לסמכות היא לחלוטין שלא מרצון חופשי. עניין אחר הוא כאשר ישנו מצב של העצמה כלכלית המבוססת על מעמד מנופליסטי כלומר "הרחבת" התנאים שבחוזה מכאן קיימת זיקה קרובה של פיקוד וציות (עליהם לציית על יסוד ההסתברות שהם חייבים).
ג. לגיטימיות של סמכות מנקודת ראות סוציולוגית תדרוש עמדות מתאימות – התנהגות מעשית בהתאם לעמדות. מתן לגיטימיות לחלופין יכולה לנבוע מצביעות ,אנטרס חומרי (אישי) אופרטוניזם או חולשה אישית וחוסר ברירה. מבחינתינו חשובה העובדה שכאשר נוצרת תביעה ללגטמיות היא תהיה תקפה ובעלת משמעות. מערכת של תיאום מחייב יכול להיות בטוחה בשליטתה המוחלטת בגלל חוזק פנימי או חולשה של החיצוניים אליה.
ד. "ציות" – התחייבות פורמלית מבלי קשר לגישת המבצע או לחוסר ערכה של הפקודה עצמה, המצב הרצוי הוא שהתוכן של הפקודה היא הבסיס לפעולה .
ה. הסיבה לציות יכולה להיות "קבלת מרות" או "הסכמה אוהדת" לענינינו (סיווג טיפוסים של סמכות) דבר זה לא בעל משמעות.
ו. היקף הקביעה שלזיקות חברתיות ותופעות תרבותיות על ידי סמכות ותיאום מחייב, היא רחב ממה שנראה תחילה . בית הספר – קובע את הצורה של הכתובה הנחשבת מקובלת, יחידה פוליטית – משפיעה או קובעת שפה , הורים- עיצוב האופי של הילד וכו'.
2. שלושת הטיפוסים הטהורים של סמכות לגיטימית
את תקפות תביעתם ללגיטימיות ניתן לבסס על:
א. בסיס רציונלי- אנשים שעלו לדרגה שיכולים לתת פקודות והאמונה ב"חוקיות" הדפוסים של חוקים נורמטיבים. הסמכות בגלל החוק.
ב. בסיס מסורתי- האמונה בקדושת מסורות והלגיטמיות של הסטטוס של אנשי הדת ונאמנות של היחיד אליה.
ג. בסיס כריזמטי- נשען על מסורות לאדם בעל אופי מופתי (קדושה, גבורה ועוד) ומכאן המסורות לו ולשיטה לה הוא מטיף .
את הטיפוסים הללו לא ניתן לפגוש בדפי ההיסטוריה בצורה " טהורה" ולא ניתן למצות במסגרת מושגית את מציאות הממשית ההיסטורית בדייקנות.
סמכות חוקית עם מטה מנהלי בירוקרטי
3. סמכות חוקית-
עם שימוש במטה מנהלי בירוקרטי היעילות של סמכות חוקיות תלויה בקבלת תוקפם של רעיונות שיש ביניהם תלות הדדית :
א. כל נורמה חוקית יכולה להיקבע ע"י הסכמה או אכיפה או בסיס התועלתיות שלה או הערכים הרציונלים שלה או שניהם יחד.
ב. כל קובץ חוקים מבוסס על מערכת עקבית של כללים מופשטים , המקבלת את אישורה ע"י השיטה השולטת בקבוצה או לפחות לא נוגדת אותה.
ג. אדם כפוץ לשיטה בלתי אישית שלפיה- מכוונות פעילותיו. הוא גם האדם שנותן פקודות .
ד. אדם המציית לסמכות עושה זאת רק בהיותו "חבר"בקבוצה ולכן מציית לחוק
ה. המצייתים הם מצייתים לא לאישיות בעל הסמכות כי אם לשיטה הבלתי אישית כלומר קיימת חובת ציות רק בתחום הסמכות של האדם (שהוגבלה באופן רציונלי). הקטגוריות שלה הם:
1. ארגון מתמיד הממלא תפקיד רשמי ופועל במסגרת כללים מקובלים.
2. תחום מוגדר של סמכויות: התחייבות למלא תפקיד מסוים – סמכות מוגבלת לכל תפקיד. יחידה אשר מפעילה סמכות בצורה מאורגנת כזו תקרא "יחידה מנהלית".
3. ארגון המשרות הוא הירארכי . יש פיקוח, יש זכות ערעור ויש דרגות .
4. כללים המכוונים את ביצוע המשרה יכולים להיות טכנים או נורמות בשני המקרים אם היישום צריך להיות רציונלי נחוצה הכשרה מיוחדת כלומר צריך להיות בעל הכשרה כדי להיות ראוי למשרה.
5. במקרה של טיפוס רציונלי נשללת מנושא המשרה אפשרות להסב לעצמו את משרתו.
6. תופסי המשרות אינם הבעלים של אמצעי הייצור
7. פעילות מנהליות החלטות וחוקים מנוסחים ונרשמים בכתב אפילו במקרים שהדיון בע"פ.
הטיפוס של מטה מנהלי רציונלי חוקי מסוגל להתאים את עצמו לכל מצב ולכל הנסיבות (מנהל פורמלי, כריזמטי וכו') זהו המכניזם החשוב ביותר לניהול עניני היום יום החילונים שכן בתחום זה הפעלתה של סמכות בכלל תיאום מחייב הם חלק בלתי נפרד ממנהל.
סמכות מסורתית
האדם מתמנה לתפיקידו בהתאם לכללים מסורתיים מהעבר. האיש אשר מפעיל את סמכות איננו "ממונה" מכוח משרתו ,הלגיטימיוטת היא על בסיס קדושתה של השיטה. המטה המנהלי אינו מורכב מפקידים (כמו בארגון בירוקרטי)כי אם מבני הפמליה האישית. הפקידים אינם חברי האגודה כי אם ה"ידידים" של השליט, היחסים נקבעים ע"י נאמנות. פקודות המנהיג המסורתי הם לגטמיות בשני דרכים:
1. כאשר הן מעוגנות במסורת עצמה. אזי הפרתן היא הפרת המסורת עצמה ומסכנת את הלגיטימיות של המערער כולל בעל הסמכות.
2. החלטה אישית חופשית של המנהיג- הציות הוא מתוך נאמנות למנהיג . המנהיג פועל על פי עקרונות כללים של צדק, שכל ישר,מוסריות ולחלופין כדאיות. הוא ראשי להעניק "חסד" לכשירצה בכך. כאשר נוצרת אופזציה היא אישית נגד האיש ולא נגד המערכת.
מנהיג מסורתי מפעיל סמכותו אם או בלי מטה מנהלי. המטה המנהלי מגויס ממקורות שונים:
א. מקורבים (בארגונים מסורתיים מקובל מאוד למנות למשרות החשובות ביותר אנשי משפחה)
ב. אלה אשר קשרו את עצמם מרצונם החופשי בקשרי נאמנות אישית כבעלי משרות. גיוס פטרימוניאלי היא גיוס של מקורבים, במנהל פטרימוניאלי המסורת היא שעבדים בהווה ועבדים משוחררים מגיעם אפילו למשרות הגבוהות ביותר .המשטר של המקורבים (האופייני למערכת פטרמוניאלית) שימש לעיתים הזדמנות למהפכות "מסורתיות". הבירוקרטיה התפתחה לראשונה במדינות הפטרימונאיליות שהיה להם חבר פקידים שגויסו מחוץ לשיטה הפטרמוניאלית (אך פקידים אלו היו בעצמם בני הלוויה של המלך מלפני כן). בטיפוס הטהור של הסמכות המסורתית לא היה תחום מוגדר היטב של סמכויות אלא הייתה קיימת שורה של תפקידים שהוטלו והוענקו ע"י המנהיג לפי דחף רגעי ושרירותי. בן האנשים בעלי העמדות ההשפעה רבה על התחרות האישית עקב התחרות על מקורות הכנסה ובגלל האינטרסים הללו נקבעו לראשונה תחומים פונקציונליים מוגדרים ותוך כדי כך הוקמו יחידות מנהליות אמיתיות. התהליך של הגדרת תפקידים קבועים נראה במיוחד בימה"ב. הדרכה טכנית כהכשרה כמט שלא הייתה קיימת קרב פיקודי משק הבית או המקורבים למנהיג, אך היו מקומות שבהם הייתה התחלה של הדרכה טכנית לתפקיד – זה מהווה שינוי יסודי בהתפתחות ההתמחות המנהלית. לתפקידים שונים (אף בזמנים הקדומים ביותר) הייתה דרושה הכשרה וניסיון. לדוג': קריאה וכתיבה- הדבר הזה למעשה הגביל את עצמתו על המנהיג וגם לו תלות בקבוצה חברתית מוגדרת (אנשים בעלי חינוך ספרותי) . במקום לקבל משכורת לפקידי משק הבית היה מחלק ציוד וכלה במתן אחוזות או רכוש אחר במקביל למתן מתנות ו"שכר" המשק כמובן גבה מיסים (אלא נגבו לא ע"י שיעור קבוע).
ד. סמכות כריזמטית
קווי האופי העיקריים של סמכות כריזמטית וזיקתה לצורות של ארגון קהילתי:
כריזמה: מי שניחן בכוחות או בתכונות על טבעיות או לפחות בתכונות יוצאות מגדר הרגיל,כלומר שאדם רגיל אינו יכול להשיגם -המקור שלהם הוא : אלוהים. על יסוד זה מתייחסים ליחיד כמנהיג.
מה שחשוב לעניינינו הוא כיצד המנהיג הכריזמטי מוערך ע"י אלו הכפופים לסמכותו , חסידו או שליחיו . המנהיג הכריזמטי יכול להיות: "הלוחם המשתולל , ה"שמן" – הוא סוג של קוסם , "טיפוס אינטלקטואלי". אנו נדון בהם כאנשים בהתאם לשיפוט קונבנציונלי הם הגיבורים הגדולים.
1. תקפות הכריזמה תלויה מצד הנתינים הנותנים לו את הסמכות – זו באה מרצון חופשי לרוב ע"י "אות" או הוכחה מסוימת מידי המנהיג. ההכרה במנהיג הכריזמטי כוללת מסירות לחזון ואמון מוחלט במנהיג עצמו ומוכנות למסירות אישית גבוה ביותר.
2. אם המנהיג שניחן בכריזמה נכשל זמן רב בהוכחת תכונתו הכרזמטיות נהוג לחשוב שהאלים עזבו אותו , הדבר תקף לא רק לדברים שבאחריותו אלא גם לנשקי טבע (בסין לדוג: אשר אילצו את הקיסר להתפטר כי אינו "בן שמים" הלגיטימי).
3. המטה המנהלי של המנהיג הכריזמטי אינו מורכב מפקירים עוזריו נבחרים דווקא לפי תכונותיהם הכריזמטיות. לנביא יש תלמידים למנהיג מלחמתי- נושאי כליו. למנהיג הכריזמטי יש בדר"כ חסידים. המנהיג "קורא" לחסידיו לא "ממנה" אותם. אין היררכיה , המנהיג מתערב כאשר הוא חש שחסידיו אינם מבצעים את העבודה כראוי אין חלוקת סמכויות מוגדרות ועמדות כוח רשמיות אך יכולה להיות שליחות ספציפית. אין תשלום החסידים נוטים לחיות ביחד עם מנהיגים ולהתקיים מנדבות. אין חוק מסודר ואין תקדימים אין ארגון קובע יש סוכנים כריזמטיים ויש פסקי דין אלוהיים והתגלויות. הנביא מטיף להתחייבויות חדשות יוצר אותן ותובע את מילויים.
הסמכות הרציונלית והסמכות הבירוקרטית ואף המסורתיות עוסקת בצורות של שליטה יום יומיים ושגרתיים (עניני חולין) הסמכות הכריזמטית נבדלת מהם בכך שהיא למעשה אי- רציונלית ,כללים הם דבר זר לרוחה. סמכות מסורתית נשענת על תקדימים ונזקקת לכללים, הסמכות הכריזמטית דוחה את העבר ומהווה מכין כוח מהפכני הבסיס הבלדי של הלגיטימיות לסמכות כריזמטית היא הכריזמה האישית כל זמן שהיא נמצאת כלומר האמונה בהשראתו הכריזמטית של המנהיג קיימת.
מנקודת הראות של פעילות כלכלית רציונלית הכריזה היא כוח אנטי כלכלי , היא דוחה כל סוג של מעורבות בעולם השגרה היום יומית הכריזמה מספקת את צרכיה מתמיכה בצורת מתנות שניתנת מתוך רצון אך מצב שני גם "שלל" מהווה מקור הכנסה כמו שוחד וכו'. כלומר ישנם דרכים של פרנסה מתוך כפיה. זה יעמוד כנגד אמרתו של פאלוס "מייסד הנצרות"- "אם אדם אינו עובד עליו גם לא לאכול", מכאן נסיק שיש פה קביעה שכל פרט כחובה יעשה דבר לפרנסתו הסדירה. כאשר המסורת שלטה בכיפה הכריזמה הייתה הכוח המהפכני. והביאה לשינויים סובייקטיביים ומבניים כאחד. בעידנים הקדם- רציונלים מיצו הכריזמה והמסורת כמעט את כל שנעשה באותם הימים בתחום הפעולה האנושית המכוונת למטרות כלכליות.
סמכות חוקית
סמכות מסורתית
סמכות כריזמטית
מקור הלגיטימיות (סיבת הציות)
סמכות השואבת את הלגיטימיות שלה מהחוק. כלומר, הציות הוא מתוקף החוק. הציות הוא רציונלי.
סמכות השואבת את הלגיטימיות שלה ממקור היסטורי, מן המסורת. כלומר, ציות למנהיג מתוקף הסמכות המסורתית.
ציות לאדם באופן אישי, מתוקף אמון בו ובתכונה אלוהית שבו המבדילה אותו משאר בני האדם (כריזמה- מתת אל). עם היעלמות מתת האל, נעלמת גם הלגיטימיות. אין מטה מינהלי, יש רק מנהיג אחד.
מטה מינהלי
בירוקרטיה- פקידים. מתמנים ע"פ כישורים ומחויבים למערכת מתוקף תפקידם. מקבלי שכר.
בני פמליה המתמנים אישית ע"י המנהיג ומאופיינים בנאמנות אישית למנהיג. אינם ממונים במערכת סדירה של מינויים ולעתים אינם מחזיקים בכישורים מיוחדים.
מאפיינים
מערכת מאורגנת בעלת תחומי אחריות ברורים, בעלת תפקידים רשמיים ומבנה היררכי.
הציות הוא לנושאי התפקיד מתוקף תפקידם ללא קשר למיהו האדם הנושא את התפקיד. נושא המשרה אינו יכול להסב לעצמו את המשרה.
הציות הוא למנהיג באופן אישי ולא רק תלוי תפקיד. יתכן ויופסק ציות אם המנהיג סוטה מתחומי אחריותו. תחומי הסמכות מוגבלים לתחומים בהן עוסקת המסורת, אך ישנו גם מעט חופש פעולה אישי.
ע"פ רוב תיווצר קהילה סביב המנהיג שתאופיין בחוסר היררכיות זולת המנהיג. אין תחומי אחריות והשפעה מוגדרים של המנהיג אלא קביעות לא תלויות של המנהיג. הציות אינו ממקור חוקי או מסורתי.
פרשנות/ דוגמא
שלטון דמוקרטי- כולנו ממלאים חוקי המדינה- גם אם אנו לא מסכימים להם- מתוך הסכמה על כללי המשחק של הדמוקרטיה. הציות הוא לראש הממשלה ולפקידים השונים, ללא קשר לזהותם.
דת- סמכות רבנית שואבת את כוחה מאישיותה ולא רק מתפקידה. תחום הסמכות הוא דתי, אך מורחב לעתים על פי אישיות הרב ומאמיניו. הרב אינו יכול לפסוק בדברים הסותרים את המסורת, ומסתכן באיבוד מאמיניו. דוגמא למטה מינהלי של רב הוא מקורביו המטפלים בענייניו השונים.
ישו, עוזי משולם, כורש, יוסף ספרא- הקמת כתות ויחס של נביא- תלמידים/ מנהיג- חסידים, ללא תחומי אחריות מוגדרים אלא השפעה על כל תחומי החיים, לא ע"פ חוקי מדינה. עם היעלמות המנהיג- פירוק, אובדן דרך, הרגשת "עדר ללא רועה".
מאמר מס' 8: מקס וובר – הפוליטיקה כמקצוע:
וובר מדבר על ייחוד המדינה כגוף פוליטי רק על פי מידת האלימות שבה היא משתמשת. הוא מצהיר שפוליטיקה יכולה להכנס לכל ארגון אך רק מדינה יכולה להצהיר שהיא רשאית להשתמש באלימות. דרך האלימות היא משליטה שררה ושולטת באזרחיה.
בלי האלימות לא היו אמצעי כפייה ולא הייתה אכיפה. בלי אכיפה הייתה אנריכה.
עובדה נוספת אותה קובע וובר היא שהרצון לפוליטיקה מקביל לרצון לשלטון, או מסיבות אישיות של יוקרה ותחושת כוח. מצד שני אפשר שגם יהיה רצון לתכלית נעלה או אנוכית לכלל המדינה.
מאמר מס' 9: לאומים ולאומיות/ ארנסט גלנר:
במאמרו של גלנר, אחד מהחוקרים החשובים בחקר הלאומיות, מנסה המחבר להסביר את היווצרות המדינה המודרנית. הגדרתו ללאומיות: עקרון פוליטי הטוען, כי היחידה הפוליטית צריכה להיות חופפת ליחידה הלאומית. המדינה כפי שהוא רואה אותה, דומה להגדרתו של ובר, מאופיינת בכוח הכפייה והתפתחותה קשורה בהתפתחות הטכנולוגית במובן הרחב של החברה האנושית. הוא מציג שלושה שלבים של התפתחות טכנולוגית בחברה האנושית:
שלב ראשון – ציידים מלקטים, הם אינם עושים מניפולציה לטבע. במסגרת זו אין צורך במדינה, יש דפוס היררכי פנימי, קבוצות קטנות המספקות את צרכיהן.
שלב שני – החקלאות והחברה האגררית, מבייתים חיות, מאמצים ועושים מניפולציות לזנים מסויימים של גידולים חקלאיים – האדם מתחיל לעשות מניפולציה לטבע – החיים הם בקהילות קטנות שיכולות לספק לעצמן את צרכיהן, ניתן ליצור מדינות במצב זה – קיימת קביעות ויש צורך בויסות של מערכת חליפין אבל מדובר על קהילות קטנות והמדינה אינה הכרח.
שלב שלישי – החברה התעשייתית, ובה נוצר צורך רב במדינות – יש חלוקת עבודה, ייצור המוני, ויש צורך בתיאום בין החלקים השונים שמחלקים ביניהם את העבודה, רגולציה על זכות הקניין וכו'. בהיעדרה לא יהיה מיצוי של ההתקדמות הטכנולוגית.
כלומר- בעבר כל קהילה יכלה לספק לאנשיה כל שהיו זקוקים לו ולכן לא היה צורך בהתאגדות מאורגנת כמו מדינה. בעקבות המהפכה החקלאית התפתחה מערכת חליפין אך בקהילות שהיו קטנות, ניתן היה לווסת מערכת זו ללא הפעלת מנגנוני כפייה וכח. בהמשך, בתקופה המהפכה התעשייתית ואף לפניה, היה צורך בגוף שיפקח על הסדר ומכאן שהיה צורך במדינה.
בכך גלנר בעצם מאמץ את ההסבר המטריאליסטי של מארקס, ותולה את צמיחת הלאומיות והתפשטותה בתהליכי התיעוש והמודרניזציה ובראש ובראשונה - בשיטות חלוקת העבודה הנהוגות בעולם המודרני. יחד עם זאת, יש לציין, כי גלנר הוא אינו מרקסיסט שכן הוא אינו טוען שהשתלשלות זו משרתת מעמד מסוים.
גלנר מציג את ההנחה הרווחת כי מדינה נתפסת כתלוית נסיבות בעוד שלעומתה, אדם חייב שיהיה לו לאום ואם אין לו, הרי זו תוצאה של אסון כלשהו. הוא מתריס כנגד תפיסה זו בטענה שלאומים הם עניין תלוי נסיבות כמו מדינה ולא כורח מציאות אוניברסלי.
גלנר מציג שתי הגדרות ללאומיות - הראשונה היא הגדרה תרבותית, לאום הוא קבוצה של אנשים בעלי תרבות משותפת, מערכת מושגים משותפת, מערכת סמלים משותפת וכדומה.
השני הוא הגדרה רצונית, לאום נוצר על ידי הכרה בשייכות, הוא נוצר על ידי האדם באמצעות הכרה של איש בזולתו כחברים בלאום משותף ובעלי חובות וזכויות זה כלפי זה.
הלאום נוצר בנפרד מהמדינה וכאשר השניים נפגשו - נוצרה הלאומיות (ישנן מדינות בהן אין לאומיות, מכאן שמדינה היא תנאי הכרחי אך בלתי מספיק). לאומיות ע"פ גלנר היא תיאוריה של לגיטימציה פוליטית התובעת שגבולות אתניים לא יחצו גבולות פוליטיים. רוב המדינות בעולם מורכבות מכמה קבוצות אתניות אשר חיות זו בצד זו. הפגיעה בלאומיות תיגרם כאשר השליטים יהיו בני לאום אחר מהנשלטים. הלאומיות מהווה פעמים רבות בסיס לקונפליקטים אשר במקרים קיצוניים באים לידי ביטוי במלחמות ובהרג.
התהוותם של המדינה ושל הלאום, על פי גלנר, הייתה נסיבתית ובלתי תלויה בזו של האחר: המדינה הופיעה בלי סיועו של הלאום, וישנם לאומים שהופיעו ללא מדינה משלהם.
מאמר מס' 10: בנדיקט אנדרסון / קהיליות מדומיינות:
מאז מלחמת העולם השנייה כל מהפכה מוצלחת הגדירה את עצמה במונחים לאומיים – הרפובליקה העממית של סין, הרפובליקה הסוציאליסטית של ויאטנם וכו'.
כמו-כן כמעט כל שנה מקבל האו"ם חברות חדשות לשורותיו. ו"אומות ותיקות" רבות, שנחשבו פעם ליציבות לגמרי, ניצבות בפני אתגרים שמציבות "תת" לאומיות בתוך גבולותיהן, ואלה מעוניינות כמובן להיפטר יום אחד מה"תת" המלווה אותן. המציאות ברורה למדי: "קץ עידן הלאומיות", שאותו חוזים כבר שנים רבות, אינו נראה באופק. לאמיתו של דבר, אומתיות (nation-ness) הוא הערך הרווח המקובל ביותר על הכול בחיים הפוליטיים של זמננו.
אומה, השתייכות לאומית (nationality), לאומיות – כל אלה, כידוע, קשים ביותר להגדרה, שלא לדבר על ניתוח. מטרתו של אנדרסון בספר זה היא להתוות כמה רעיונות בכיוון של הסבר מספק יותר למה שהוא מכנה "אנומליה" של הלאומיות. נקודת המוצא שלו - השתייכות לאומית או "אומתיות" ולאומיות הם מוצרים תרבותיים מסוג מסוים. כדי להבין אותם כהלכה עלינו להביא בחשבון את האופן שבו נתהוו היסטורית, את הדרכים שבהן השתנו משמעויותיהם עם הזמן, ואת הסיבה לכך שהם מזמינים כיום צידוק רגשי עמוק כל כך.
אנדרסון יטען לכך כי היווצרותם של מוצרים אלה לקראת סוף המאה ה-18 הייתה זיקוק ספונטני של "זיווג" מורכב של כוחות היסטוריים נפרדים, אפשר היה להעתיקם, בדרגות שונות של מודעות עצמית, להקשרים חברתיים רבים ושונים, כך שיתחברו אל (או יחד עם) מגוון רחב של מערכות פוליטיות ואידיאולוגיות. כמו-כן ינסה להראות מדוע עוררו מוצרים תרבותיים אלה רגשות של קשר ושייכות עמוקים כל כך.
מושגים והגדרות
ישנם 3 פרדוקסים שמטרידים את התאוריטיקנים של הלאומיות: 1. המודרניות האובייקטיבית של האומות בעיניו של ההסטוריון, לעומת העתיקות הסובייקטיבית בעיניהם של חסידי הלאומיות (הניגוד שבין עמדותיהם) 2. בעולם המודרני, לכל אחד יש השתייכות לאומית (כמו שלכל אחד יש השתייכות מגדרית – זכר ונקבה) וכל השתייכות לאומית היא ייחודית (כמו לאומיות "יוונית"). 3. קיימת דלות פילוסופית. הלאומיות, לא הצמיחה שום הוגה גדול (כמו לדוגמה מרקס או הובס ) ועל כך נוטים לזלזל בה.
אנדרסון מציע לחשוב על לאומיות כדרך שחושבים על "קרבה משפחתית", או על "דת", ולא על כמשהו שדומה ל"ליברליזם" או ל"פאשיזם". הוא מציע את ההגדרה הבאה ל"אומה": אומה היא קהילייה פוליטית מדומיינת - ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה. מדומיינת משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה.
האומה מדומיינת כמוגבלת, משום שאפילו לגדולה שבאומות, הכוללת מיליארד ויותר בני אדם, יש גבולות סופיים, אם גם לא קשוחים, שמעבר להם שוכנות אומות אחרות.
מדומיינת כריבונית, משום שהמושג "אומה" נולד בעידן שבו תנועת ההשכלה והמהפכה טבעו את הלגיטימיות של ממלכה היררכית הנשלטת ע"י שושלת בתוקף צו אלוהי.
מדומיינת כקהילייה, משום שבלי קשר לאי השוויון והניצול השוררים בה, כל אומה נתפשת תמיד כאחווה עמוקה בין אנשים. אחווה זו היא שאפשרה, ב-200 השנים האחרונות, למיליוני בני-אדם להיות מוכנים – לאו דווקא להרוג, כי אם – למות מרצונם למען דמיונים מוגבלים כאלה.
השאלה הנשאלת אם כן, מה יש בדמיונים הללו של ההיסטוריה המאוחרת שמסוגלים לחולל מעשי הקרבה עצומים כל כך? אנדרסון סבור שהתשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.
למה? התשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.
מאמר מס' 11: בוביו (עתיד הדמוקרטיה):
מאז מלחמת העולם השנייה כל מהפכה מוצלחת הגדירה את עצמה במונחים לאומיים – הרפובליקה העממית של סין, הרפובליקה הסוציאליסטית של ויאטנם וכו'.
כמו-כן כמעט כל שנה מקבל האו"ם חברות חדשות לשורותיו. ו"אומות ותיקות" רבות, שנחשבו פעם ליציבות לגמרי, ניצבות בפני אתגרים שמציבות "תת" לאומיות בתוך גבולותיהן, ואלה מעוניינות כמובן להיפטר יום אחד מה"תת" המלווה אותן. המציאות ברורה למדי: "קץ עידן הלאומיות", שאותו חוזים כבר שנים רבות, אינו נראה באופק. לאמיתו של דבר, אומתיות (nation-ness) הוא הערך הרווח המקובל ביותר על הכול בחיים הפוליטיים של זמננו.
אומה, השתייכות לאומית (nationality), לאומיות – כל אלה, כידוע, קשים ביותר להגדרה, שלא לדבר על ניתוח. מטרתו של אנדרסון בספר זה היא להתוות כמה רעיונות בכיוון של הסבר מספק יותר למה שהוא מכנה "אנומליה" של הלאומיות. נקודת המוצא שלו - השתייכות לאומית או "אומתיות" ולאומיות הם מוצרים תרבותיים מסוג מסוים. כדי להבין אותם כהלכה עלינו להביא בחשבון את האופן שבו נתהוו היסטורית, את הדרכים שבהן השתנו משמעויותיהם עם הזמן, ואת הסיבה לכך שהם מזמינים כיום צידוק רגשי עמוק כל כך.
אנדרסון יטען לכך כי היווצרותם של מוצרים אלה לקראת סוף המאה ה-18 הייתה זיקוק ספונטני של "זיווג" מורכב של כוחות היסטוריים נפרדים, אפשר היה להעתיקם, בדרגות שונות של מודעות עצמית, להקשרים חברתיים רבים ושונים, כך שיתחברו אל (או יחד עם) מגוון רחב של מערכות פוליטיות ואידיאולוגיות. כמו-כן ינסה להראות מדוע עוררו מוצרים תרבותיים אלה רגשות של קשר ושייכות עמוקים כל כך.
מושגים והגדרות
ישנם 3 פרדוקסים שמטרידים את התאוריטיקנים של הלאומיות: 1. המודרניות האובייקטיבית של האומות בעיניו של ההסטוריון, לעומת העתיקות הסובייקטיבית בעיניהם של חסידי הלאומיות (הניגוד שבין עמדותיהם) 2. בעולם המודרני, לכל אחד יש השתייכות לאומית (כמו שלכל אחד יש השתייכות מגדרית – זכר ונקבה) וכל השתייכות לאומית היא ייחודית (כמו לאומיות "יוונית"). 3. קיימת דלות פילוסופית. הלאומיות, לא הצמיחה שום הוגה גדול (כמו לדוגמה מרקס או הובס ) ועל כך נוטים לזלזל בה.
אנדרסון מציע לחשוב על לאומיות כדרך שחושבים על "קרבה משפחתית", או על "דת", ולא על כמשהו שדומה ל"ליברליזם" או ל"פאשיזם". הוא מציע את ההגדרה הבאה ל"אומה": אומה היא קהילייה פוליטית מדומיינת - ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה. מדומיינת משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה.
האומה מדומיינת כמוגבלת, משום שאפילו לגדולה שבאומות, הכוללת מיליארד ויותר בני אדם, יש גבולות סופיים, אם גם לא קשוחים, שמעבר להם שוכנות אומות אחרות.
מדומיינת כריבונית, משום שהמושג "אומה" נולד בעידן שבו תנועת ההשכלה והמהפכה טבעו את הלגיטימיות של ממלכה היררכית הנשלטת ע"י שושלת בתוקף צו אלוהי.
מדומיינת כקהילייה, משום שבלי קשר לאי השוויון והניצול השוררים בה, כל אומה נתפשת תמיד כאחווה עמוקה בין אנשים. אחווה זו היא שאפשרה, ב-200 השנים האחרונות, למיליוני בני-אדם להיות מוכנים – לאו דווקא להרוג, כי אם – למות מרצונם למען דמיונים מוגבלים כאלה.
השאלה הנשאלת אם כן, מה יש בדמיונים הללו של ההיסטוריה המאוחרת שמסוגלים לחולל מעשי הקרבה עצומים כל כך? אנדרסון סבור שהתשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.
למה? התשובה נעוצה בשורשיה התרבותיים של הלאומיות.
מאמר מס' 11: בוביו (עתיד הדמוקרטיה):
מצבה הטבעי של מערכת דמוקרטית הוא שינוי מתמיד, כך קובע נורברטו בוביו, מחשובי הפילוסופים בני זמננו בתחום המדינה והמשפט באיטליה. תחת הכותרת ’עתיד הדמוקרטיה’ מכונסים כמה ממאמריו הדנים בטבעה המשתנה של הדמוקרטיה מתוך ניסיון לשרטט את דמותה המודרנית של צורת משטר זו.
בפרק הראשון עוסק בוביו בפער שבין אידיאלים של דמוקרטיה לבין דמוקרטיה מצויה, מה שמכונה בפיו "מציאות גסה". הבעיות שהוא מונה מטרידות כל מי שחרד לגורלה של דמוקרטיה הנאבקת על קיומה, אך הן מאפיינות גם דמוקרטיות מבוססות: הישרדותן של אליטות, התבססותם של אינטרסים יחודיים, אדישות אזרחית, עצמה סמויה (פשע מאורגן, שירותי ביטחון והיעדר שקיפות של פעולות השלטון) וגידול המנגנון הביורוקרטי.
חשיבותו של הדיון ניזונה גם מן העובדה כי בוביו גוזר הרבה מהנחותיו מן הסביבה בה הוא חי – הדמוקרטיה האיטלקית. הרקע המחקרי הזה של דמוקרטיה למודת זעזועים היא כלי רב ערך ומעורר השראה עבור חוקרי דמוקרטיות לא יציבות בעולם כולו.
הניתוח אינו מוליד מסקנות אפוקליפטיות. נקודת המוצא היא אופטימית וכופרת בתחזיות על ניוונה של הדמוקרטיה. חלקו הראשון של הספר מבקש להסביר מדוע היו כמה מן האידיאלים הדמוקרטיים בלתי מציאותיים ולכן בלתי ניתנים למימוש. רעיון אחד כזה הוא הדמוקרטיה הישירה המקודמת כתחליף לדמוקרטיה הייצוגית. בוביו מסביר מדוע לא תיתכן דמוקרטיה ישירה בחברה גדולה המתמודדת עם בעיות סבוכות. בתוך כך, הוא אינו נרתע מלקדש את ההיבט המוסדי, המתווך של הדמוקרטיה המנוהל על ידי קבוצות אינטרס, מפלגות ושלטון החוק.
בוביו מעיד על עצמו כמי שחותר להגדרה מצומצמת ופורמליסטית של הדמוקרטיה, אך הוא מחייב גם הכרה חוקתית בחרויות בסיסיות כתנאי מוקדם לקיומה של דמוקרטיה מודרנית. בעיניו זוהי הדרך היחידה ליישב את המתח בין האינדיבידואליזם הליברלי לבין הקהילתיות הדמוקרטית. צעד נוסף הוא צועד בתצפיות שהוא עורך על הליברליזם והסוציאליזם ובמחויבות שהוא מחייב חברה טובה לצדק חברתי ולרווחה.
בתוך הדיון מציע המחבר כלים אמפיריים לבחינת איכותה של הדמוקרטיה. בעיניו נמדדת איכות דמוקרטית במידת התפשטותה מן המדינה לחברה. השאלה הרלוונטית היום היא לא עוד "מי בוחר" אלא היכן בוחרים, עד כמה פתוחים המוסדות החברתיים, עד כמה מגוונת החברה האזרחית ומה מידת הדמוקרטיזציה של מרכזי העצמה הלא דמוקרטיים כמו המנהל הציבורי?
בחלקו השני של הספר עוסק בוביו בהרחבה בטיבו של השוק הפוליטי והחברתי: התפתחויות היסטוריות בעיצובם של הסכמים פוליטיים, תפיסות כלכליות ואמנות חברתיות. גם כאן הוא מבקש להדגיש את חשיבות שימורם של כללי משחק מקובלים ולהצביע על פערים קטנים במציאות בין רעיונות מנוגדים לכאורה.
מאמר מס' 12: קרל מרקס – "האידאולוגיה הגרמנית" (226-227, 238-241).
בתחילה מציג קרל מרקס את הנחות היסוד שעליהן מתבססת גישתו. הראשונה היא שההיסטוריה האנושית בסיסה קיומם של יחידים אנושיים חיים. ומתוך כך גם ההנחה כי מה שמבדיל את האדם מהחיות הינה התודעה. ובני אדם מתחילים להבין זאת רק כאשר הם מתחילים לייצר את אמצעיי מחייתם. בעצם האדם הוא מה שהוא מייצר.
מארקס טוען שהבסיס לעידן שבו יהיו מהפכות הוא הקונפליקט המצוי בין המצב החברתי, התודעה וכוח הייצור.כאשר את כוח הייצור מארקס רואה בכך שחיינו נעשו עניין של קניין ושליטה (החל מהתא המשפחתי בו האישה והילדים הם קניינו של הגבר). קרל רואה בכל שבחברה התעשייתית האדם נהייה משועבד לעבודתו ולמקצועו במקום שזה היה להפך שכן בחברה שבה כוח הייצור היינו מקצועי נוצר מצב שלפיו לאדם יש התמחות אחת והוא תלוי בה יותר מאשר בעצמו.
כמו כן רואה מאקס במדינה, סוג של כלי על מנת לשלוט בעוצמה החברתית, ובעצם לשמש לקבוצה שלטת לכפות את רצונה בעם ע"י הנחלת רעיון מרכזי למוסד המדינה ורתימת העם תחת מוסד זה. ובעצם לנטרך את העוצמה החברתית שכן הם רואים בה כוח שפועל עליהם במקום כוח שנוצר על ידם.
בעצם מארקס טוען שהדרך לבטל ניכור זה היא ע"י התפתחות האדם והתודעה, יצירת האנשים כנעדרי קניין בעולם של עושר, ומחסור. בעצם ע"י השילוב הזה יתפתחו התנאים לניכור שייווצר שיוביל את ההמון לשינוי. שינוי שיבוא בדמות הקומיניזם – תנועה ממשית המבטלת את המצב הנוכחי.
ובעצם מארקס מראה על חשיבותה של החברה האזרחית, היא המשמעותית ושעד כה חברה זאת התבזבזה שכן היא נבלעה בצילה של "המדינה" ורק אחרי הניכור הכוח הטמון בחברה האזרחית הוא שיוביל למהפך התודעתי והמעשי בדמות הקומינזם.
מאמר מס' 13: מיכלס: חוק הברזל של האוליגרכיה
בתחילה מציג קרל מרקס את הנחות היסוד שעליהן מתבססת גישתו. הראשונה היא שההיסטוריה האנושית בסיסה קיומם של יחידים אנושיים חיים. ומתוך כך גם ההנחה כי מה שמבדיל את האדם מהחיות הינה התודעה. ובני אדם מתחילים להבין זאת רק כאשר הם מתחילים לייצר את אמצעיי מחייתם. בעצם האדם הוא מה שהוא מייצר.
מארקס טוען שהבסיס לעידן שבו יהיו מהפכות הוא הקונפליקט המצוי בין המצב החברתי, התודעה וכוח הייצור.כאשר את כוח הייצור מארקס רואה בכך שחיינו נעשו עניין של קניין ושליטה (החל מהתא המשפחתי בו האישה והילדים הם קניינו של הגבר). קרל רואה בכל שבחברה התעשייתית האדם נהייה משועבד לעבודתו ולמקצועו במקום שזה היה להפך שכן בחברה שבה כוח הייצור היינו מקצועי נוצר מצב שלפיו לאדם יש התמחות אחת והוא תלוי בה יותר מאשר בעצמו.
כמו כן רואה מאקס במדינה, סוג של כלי על מנת לשלוט בעוצמה החברתית, ובעצם לשמש לקבוצה שלטת לכפות את רצונה בעם ע"י הנחלת רעיון מרכזי למוסד המדינה ורתימת העם תחת מוסד זה. ובעצם לנטרך את העוצמה החברתית שכן הם רואים בה כוח שפועל עליהם במקום כוח שנוצר על ידם.
בעצם מארקס טוען שהדרך לבטל ניכור זה היא ע"י התפתחות האדם והתודעה, יצירת האנשים כנעדרי קניין בעולם של עושר, ומחסור. בעצם ע"י השילוב הזה יתפתחו התנאים לניכור שייווצר שיוביל את ההמון לשינוי. שינוי שיבוא בדמות הקומיניזם – תנועה ממשית המבטלת את המצב הנוכחי.
ובעצם מארקס מראה על חשיבותה של החברה האזרחית, היא המשמעותית ושעד כה חברה זאת התבזבזה שכן היא נבלעה בצילה של "המדינה" ורק אחרי הניכור הכוח הטמון בחברה האזרחית הוא שיוביל למהפך התודעתי והמעשי בדמות הקומינזם.
מאמר מס' 13: מיכלס: חוק הברזל של האוליגרכיה
חוסר האפשרות לקיים שלטון ישיר של ההמונים:
האידיאל המונח ביסודה של הדמוקרטיה, הוא השלטון העצמי של ההמונים בהתאם להחלטות אסיפת העם, אך אין בשיטה זו ערבות נגד היווצרות של חוג אוליגרכי.
שלטון ההמונים מקשה על קבלת החלטות. קל יותר להשתלט על קהל שומעים גדול מאשר על קבוצה קטנה, בשל הצמדות האנשים בקהל זה לזה, ונטייתם לעדריות. בכינוסים רבי משתתפים בד"כ מתקבלות החלטות פה אחד. נימוק נוסף נגד שלטון המונים הוא שלא ניתן להגשים אותו מבחינה מיכנית וטכנית, בשל הגורם הכמותי. ההמונים אינם מסוגלים להוציא החלטות לפועל, ולא ניתן לבצע משימות ללא מערכת ייצוג.
לפי נקודת הראות המקורית ההתארגנות מבוססת על שוויון, וראש הארגון משרת את ההמונים, והוא עשוי להיות מודח ממשרתו בכל רגע. הנציגים נבחרים ע"י רוטציה או בחירה ברוב קולות. אך עם זאת, עם הסתעפות חובות הנציגים, נתפתחו כישורים אישיים החיוניים לשם ההנהגה, וכך נוצרה אליטה: קבוצה סגורה השואפת לפקד על טוראי הפרולטריון. הפער בין המנהיגים לציבור הלך וגדל.
ההתמחות הטכנית, שהיא פועל יוצא מכל התארגנות בקנה מידה נרחב, מצריכה מנהיגות מקצועית. היכולת והכוח להחליט נתפס ככישור מקצועי שיש למנהיגים, ובכך כוח ההחלטה עובר בהדרגה מההמון למנהיג. המנהיגים הופכים מזרועות ביצוע לבלתי תלויים בציבור ובפיקוחו. כל ארגון נוטה לאוליגרכיה, שכן מנגנון הארגון מבחין בין ההמון למנהיג.
צורת השלטון הקדומה היתה עריצות. "דמוקרטיה" היא התפתחות של שלב מפותח יותר בחיי החברה, בו הזכויות מצויות בידי יותר ויותר מבני החברה. עם זאת, עם התפתחותה, מסתמנת מגמה הפוכה: ככל שההתארגנות מתקדמת יותר, קטנה הדמוקרטיה. הכוח בידי המנהיגים גדל ביחס ישר להתרחבות תהליך ההתארגנות.
כל ארגון מהווה קרקע להתפצלות לחלקים ומשימות, מה שמקשה על פיקוח ישיר ומצריך התמחות. בגלל הצורך בהתמחות, הפיקוח לא אפשרי, שכן ההמון מסתפק בדיווח תמציתי. הנטייה לביורוקרטיה ולשלטון מעטים הנה צורך טכני. הארגון זקוק למנהיגים, אך מבחינה דמוקרטית המנהיגים המקצועיים הם ראשית קיצה, שכן כמאמר רוסו "ברגע שהסגיר העם את עצמו בידי הנציגים, פסק להיות חפשי".
גורמים פסיכולוגיים של המנהיגות:
אדם המכהן במשרת שליח ציבור רוכש זכות מוסרית על משרה זו, ששיאה בראיית המשרה כרכושו הפרטי. פרישה ממשרה בד"כ משמשת אמצעי לחידוש וביצור המנהיגות, שכן זוהי אסטרטגיה להציג צייתנות מזויפת לכללים הדמוקרטים.
החיים במפלגה הדמוקרטית המודרנית מתאפיינים באדישות, ומיעוט האנשים המשתתפים בקבלת ההחלטות. זכות הבחירה קיימת, אך אין היא חובה, ועל כן מיעוט מכתיב בדרך כלל לציבור אדיש את החוקים. הרוב רוטן מדי פעם, אך הוא נהנה למצוא אנשים הלוקחים לידיהם את ענייניו. הציבור מכיר תודה למנהיג, ומבע רגש תודה זה על ידי בחירה חוזרת.
גורמים אינטלקטואליים:
כאשר מבנה הארגון עדיין רופף, המנהיגים עדיין אינם מקצועיים ופועלים בהנהגה כעיסוק נוסף. עם התקדמותו, הארעי מפנה מקומו לקבוע, והחובבנות נכנעת למקצוענות. הופעת המנהיגות המקצועית מגדילה את ההבדלים התרבותיים בין מנהיגים למונהגים, ובין הגורמים המעניקים למיעוט שלטון על הרוב מצויה גם העליונות האינטלקטואלית.
האדם העוסק בפוליטיקה נדרש לרכוש ניסיון וידע נרחבים בתחום, והפער בין מנהיגים למונהגים גדל, עד איבוד זיקת אחווה אמיתית בין המנהיגים למעמד ממנו זינקו. החברים מן השורה חשים שאינם יכולים לוותר על הכישורים שרכש המנהיג בזכות התפקיד אליו הם העלו אותו. חוסר התושיה של ההמון בתחומי החיים המדיניים מבסס את כוחם של המנהיגים.
המנהיגות היא יציבה:
תקופת שירות ארוכה במשרה אחת מסכנת את הדמוקרטיה, לכן ארגונים דמוקרטים מעניקים משרות לתקופת זמן קצרה. במבט שטחי, נראה כי איום ההדחה אכן נאמן לרוח הדמוקרטית, אך רגש המסורתיות יחד עם הצורך ביציבות מביאים לכך שמנהיגות משקפת יותר את העבר מאשר את ההווה. באופן דומה, מנהיגים מגדילים את הסמכויות שניתנו להם בעבר.
יש מניע נוסף ליציבות. יש צורך של הארגון שנושאי המשרות יישארו בתפקידם זמן ניכר, על מנת שיכירו את עבודתם ויתרמו לה מניסיונם המעשי. כמו כן, יש צורך ביציבות על מנת שנושא המשרה יזדהה עם מטרת תפקידו.
ככל שגדל הניתוק בין מנהיגים לציבור, המנהיגים נוטים למלא חלל בשורותיהם בעצמם, תוך התעלמות מהבחירה העממית (מישהו אמר צחי הנגבי?). בנוסף המנהיגים עושים הכול כדי לבחור את יורשיהם בעצמם, ואף להעדיף את קרובי משפחתם (מישהו אמר עומרי שרון?).
המאבק בין המנהיגים לבין הציבור:
בידי הציבור יש אמצעים נגד גזילת זכויותיו, כמו היכולת לפקח על מנהיגים ולהדיחם. בחיי המעשה ישובש השימוש בזכות תיאורטית זאת בשל ההשפעות שמנינו קודם. אם כן, סמכות הציבור הריבוני והעצמאי היא אשליה.
הדמוקרטיה וחוק הברזל של האוליגרכיה:
הדוקטרינה של מרכס כוללת הנחה שקיומו של מעמד פוליטי לאורך זמן הנו צורך בסיסי של החברה. מרכס זיהה את המדינה עם המעמד השולט. זוהי הדוקטרינה המדעית היחידה המשיבה ביעילות לכל התיאוריות הקיימות. אי אפשר לנהל חברה בלי ליצור ביורוקרטיה נרחבת, ואין מדינה חסרת מעמדות. ניהול העניינים הכרוכים בהון, גם ובמיוחד אם מדובר בהון שהוא רכוש הכלל, מעניקה למנהל עניינים אלו, השפעה השווה לפחות לזו שיש לבעל הון פרטי.
חברה אינה יכולה להתקיים ללא מעמד שולט, והמעמד השולט, גם אם מלאי אנשיו מתחדש תדירות, מהווה גורם יציב בעל יכולת פעולה. המדינה לא יכולה להיות אלא ארגון של מיעוט. סדר חוקי זה לעולם לא מייצג את הרוב באמת.
כמה שיקולים לסיום:
המנהיגות היא תופעה הכרחית בכל תחום של חיי החברה, ואין תפקידו של המדען להעריך אם היא טובה או רעה. עם זאת, יש ערך לטענה שכל שיטת מנהיגות עומדת בסתירה לתמצית השאיפות המוצהרות בדמוקרטיה. הגורם העיקרי לתופעת השלטון האוליגרכי מתבססת על כך שלהנהגה הדמוקרטית אין תחליף מסיבות טכניות. בנקודת הזינוק עולים המנהיגים מתוך התלהבות, ומצבעים את משימותיהם ללא תשלום, אך הם הופכים מנהיגים מקצועיים ובהמשך, קבועים בתפקידם ולא ניתנים להדחה.
עם זאת, אין לחשוב כי יש לנטוש את היוזמה הנואשת המאמצת אותנו לגלות סדר חברתי המאפשר מימוש שלם של רעיון שלטון העם. עלינו להמשיך ולחקור האם דמוקרטיה היא רעיון שניתן להגשים בחיי המעשה, גם אם טבעה של הדמוקרטיה תמיד יהא כגל הנשבר על שרטון, סופה כסופו של הגל, לשוב ולהתחדש.
עוד סיכום של מיכלס: מאמרו של מיכלס "חוק הברזל של האולגרכיה".
מיכלס התחיל כסוציוליסט וכמו אחרים הגיע בסופו של דבר אל הפשיזם (בתור אדם שחושב שלא תיתכן דמוקרטיה, ותמיד יהיה מנהיג וקבוצה קטנה שישלטו)
מיכלס מוכיח את טענתו על ידי אינדוקציה, שיטת "קל וחומר" (אם בחוג שכזה אין דמוקרטיה, אזי קל וחומר בחוג אחר לא תיתכן דמוקרטיה).
לטענתו של מיכלס כל דמוקרטיה תהפוך תמיד בסוף לחוג אוליגרכי, בעצם לא תיתכן דמוקרטיה.
3 סוגי טיעונים לטענתו של מיכלס:
1. טכני-ארגוני- בגלל גודל הארגון יווצרו ועדות מקצועיות שדנות בנושאים שוטפים, ורק לעיתים
רחוקות מתכנסים הגופים הגדולים יורת.
2. הגורמים הפסיכולוגיים- האזרחים מוותרים מרצון על יכולת הפיקוח שלהם, הם מעדיפים שמישהו אחר יעסוק באינטרסים שלהם, הם אדישים, בעלי הבנה מועטה, אינם מקשרים בין חיי ציבור
לבין החיים הפרטיים, אם תינתן אפשרות לפקח-הם יוותרו. אנשים מעדיפים שמישהו אחר ידאג
לאינטרסים שלהם-טרמפיסטים,FREE RIDERS. למרות זאת, הציבור מאמין במנהיגיו ודואג לבחור
אותם שוב ושוב (אגב בכנסת יש שעור של 33% של חברי כנסת חדשים כל בחירות-אחד השיעורים
הגבוהים ביותר בעולם, בבחירות מקדימות בארץ 80% מהמועמדים המכהנים נבחרים שוב).
3. הגורמים האינטלקטואליים-התמקצעות,זמן כהונה בתפקיד הופכת את המנהיג מצד אחד לנכס ומצד שני למנותק מבוחריו (לקח דוגמא מהמפלגה הסוצילסטית, שמנהיגה התחילו כפועלים, אך לאחר שנכנסו לתפקיד הם השתנו ונהיו יותר בורגניים, ניתוק עם הבוחרים) התמחות של המנהיגים, זה גורם להתבדלות של הנציגים מציבור הבוחרים.
אחד המנגנונים עליהם סומך הציבור-הבחירות מהווה טכס האדרה והכתרה חוזרת של אלו שבשלטון ולא טכס בקרה של הציבור. אפילו כשאליטות יתחלפו-יעלה חוג אוליגרכח אחר.
מפלגות הקרטל- פועלות כדי לא לתת למפלגות אחרות לעלות-בעזרת העלאת אחוז החסימה, חלוקת מימון עפ"י מספר מנדטים.
כל המפלגות פתאום עושות יד אחת כדי למנוע כניסה של כוחות חדשים.
גישתו של מיכלס היא גישה דטרמיניסטית. עצם ההתארגנות מולידה שלטון של אוליגרכיה. זה נגזר מראש, ולא ניתן לשינוי. מיכלס טוען כי אוליגרכיה אחת תוחלף באוליגרכיה אחרת (זה מזכיר בכך את מארקס) והדמוקרטיה לא תיתכן.
אם רוצים לממש חופש ושיויון אנו צריכים כמה שפחות התארגנות, פחות מדינה-זוהי מסקנה אנרכיסטית. ניתן לטעון כי דמוקרטיה היא מאבק בין אליטות, והפחד לא להבחר קובע את דפוס ההתנהגות של הפוליטיקאים למען ציבור הבוחרים.
עוד פתרון לנושא- צמצום התחום הפוליטי, צמצום התחום עליו מופקדת המדינה והרחבת חופש הפרט.
מאמר מס' 14: שומפטר- תיאוריה אחרת על הדמוקרטיה: (לא סיכום משהו..)
המאמר עוסק בביקורת על המודל הדמוקרטי הקלאסי. השאלה שנמצאת במרכזו היא האם התיאוריה הקלאסית של הדמוקרטיה מהימנה ומייצגת נכונה את המשמעות של הדמוקרטיה. שומפטר מציע תיאוריה חליפית, מציאותית יותר, לפיה הדמוקרטיה הינה הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות שלפיו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה תוך מאבק על קולות העם. כדי לבסס את טענתו, מציג שומפטר שבע טענות המוכיחות את עדיפות התיאוריה שלו על פני התיאוריה הקלאסית: הוא מראה כי התיאוריה שלו מציעה הבחנה ברורה יותר בין משטרים שונים; בהתאם למציאות, היא מכירה בחשיבות המנהיג, שרק באמצעותו עולים לסדר היום הפוליטי אינטרסים של קבוצות שוליים; התיאוריה מתייחסת ליתרונות התחרות החופשית בדמוקרטיה וזאת בצורה ריאלית שאינה פוגעת בעקרון הדמוקרטי; כמו גם לעובדה כי חירותו האישית של הפרט, שאיננה תנאי מספק למשטר דמוקרטי, נשמרת בגבולות מינימליים בזכות עקרון התחרות; מכאן שהעם מאשר את קיומה של ממשלה או מפיל אותה, אך הוא אינו מפקח עליה; משום כך, אין צורך ברוב יחסי, וגם רוב פשוט ישיג את אותה הפעולה הנדרשת מהעם. לאחר מכן בוחן שומפטר את קוויה העיקריים של התיאוריה מול המציאות ומאשרר את הטענות שהעלה באמצעות השוואת משטרים ודוגמאות היסטוריות. מתוך כך הוא טוען כי גם המפלגות אינן מוגדרות באמצעות עקרונות, אלא באמצעות המאבק על השלטון כך שהאמצעים הופכים לחלק ממהותה של הפוליטיקה.
עוד סיכום של שומפטר: שומפטר ומאמרו "דמוקרטיה כפרוצדורה".
הוא מציע לנטוש את ההגדרה של הדמוקרטיה- הוא אומר שצריך להחליפה בגישה פרוצדורלית מינימליסטית ע"מ שלא תשמש לאנשים מסויימים דברים נוראים בשם העם. הגדרתו היא ליברלית קיצונית
דמוקרטיה היא הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות, לפיו נמסרת ליחידם סמכות של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם. הוא טוען זאת הגדרה יותר מהימנה ועדיפה נורמטיבית. הוא טוען שלא יכול להיות ביטוי אמיתי של רצון העם לפי הגדרות קלאסיות ומה שחשוב זה הנוהל ולא המהות.
"תיאורמת אי האפשרויות של ארו" (ארו הוא כלכלן חתן פרס נובל בכלכלה)-הראתה שאין שיטת בחירות שיכולה לבטא באופן מושלם את רצון הרוב, הבעיות הן בעיות מתמטיות טהורות. כל שלטון דמוקרטי לא יכול לעטון כי הוא פועל לפי רצון הרוב או רצון העם. זה אומר כי צריך ריסון למע' הדמוקרטיה. מפלגה היא רק מכשיר להתחרות על השלטון. אחת התכונות החיוביות בהגדרתו של שומפטר-דמוקרטיה לפי הגדרה שלו.
הבעיות עם הגדרתו של שומפטר- שוללת קדמה-אנשים לא ינסו לקדם את החברה.
ועוד סיכום של שומפטר: מצגת 7: שומפטר: "המשטר הדמוקרטי הוא הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות, לפיו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם."
מדבר לעומת מיכלס (פער בין הדמוק' למעשה) הוא טוען שקיים פער כמו שטוען מיכלס פחות או יותר אך הוא מחייב אותנו לנסח מהי דמוק' מציע לנטוש את ההגדרות המסורתיות בעלות תוכן, הקלאסיות שמניחות שלבני האדם דעה נחרצת ורציונלית ולהחליף בדעה ולשים דגש על הפרוצדורה- התהליך, הבחירה בשלטון. היא הליך, אין בדמו' יותר או פחות מאשר פרוצדורה.
שלטון מבטא חלקים, אינטרסים מסוימים מהעם ולא את כל העם. זה אומץ בחום ע"י הליברליות כי השלטון מוגבל.
הגדרה של שומפטר עומדת הרבה יותר טוב במבחן המציאות מכיוון שהיא מאד מצומצמת – מה שחשוב הוא המאבק על הקולות ולא על עיבוד הקולות לכלל השפעה. כלומר מתחילה וגומרת בבחירות חופשיות, הוגנות ופתוחות.
דמו' מינימליסטית שכזו דורשת עדיין חירויות בסיסיות.
הציבור לטענתו, אינו מפקח על הממשל. תפקידו ועוצמתו הוא בבחירת והפלת ממשלות. הציבור תומך הוא דוחה את הממשל. המפלגה היא מכשיר לתחרות על השלטון.
בזכות ההגדרה המינימלית-פרוצדורלית:
n סכנת השלטון בשם רצון העם.
n מציאותיות- מגדיר דרישות חרות בסיסיות.
n העניין הוא ביכולת לכונן ובעיקר להפיל ממשלה –
ולא בפיקוח מתמיד.
n שימושי מאד לצורך הגדרה אמפירית.
ביקורת:
n שמרנות- תיאוריה שסוגרת את הפער בין המצוי והרצוי כלומר הצדקת המצוי. תפיסת שחושבות שטבע האדם יכול להשתפר ידרשו יותר מדמו'.
n היעדר מהות- אמנם מהגדרה חלקית זו נגזרות מס' זכויות אזרחיות מסוימות אבל בשביל מה? בשביל לשמור על פרוצדורה? מה המטרה? ביקורת על המינימליזם.
ההגדרה של שומפטר מאד חזקה. סביר מאו שלא מיצגים את רצון העם אל אינטרסים או חלקים ממנו.
ועוד סיכום של שומפטר (צריך רק לבחור.. J)
גוזף שומפטר – תיאוריה אחרת על הדמוקרטיה:
תחרות על מנהיגות פוליטית:
שומפטר מציג בעיה בתיאוריה הקלאסית הדמוקרטית. הוא אומר שבחירת הנציגים נעשתה שנייה בחשיבותה לקבלת החלטות בעניינים פוליטיים של הבוחרים. ישנה בעיה אם כן שבחירת הנציגים לא נעשית בצורה טובה כל כך. לכן מציע שומפטר להפוך את סדר החשיבויות ולתת עדיפות לבחירת הנציגים.
בעזרת שימוש בתיזה זה נוכל לקבוע קריטריון לגבי מהו משטר דמוקרטי משטר שבו החשוב מכל הוא בחירת הנציגים אשר ייצגו נאמנה את בוחריהם.
יתרון ראשון שאנו רואים לבחינה מאין זו היא המשטר המלוכני באנגליה שם נראה שהמשטר נכנס בקריטריון המקורי להגדרת הדמוקרטיה אך מסונן החוצה בקריטריון המוצע.
יתרון שני הוא שכך יש דגש על המנהיגות ומי שעומד בראשה מה שאין בקריטריון המקורי.
שלישית גופים אשר יש להם אגנדה מסויימת לעזור לנזקק או שצריכים עזרה מקבלים פתאום עדיפות שכן הכח שלהם לבחור מקנה להם השפעה על נציגים אשר רוצים להיבחר והם הופכים ליותר רלוונטיים.
רביעית התחרות על המנהיגות הופכת לחשובה יותר ומושם עליה דגש גם מצד המנהיגים אשר מבינים את חשיבותה וגם מצד המונהגים אשר צריכים לבחור מנהיג אשר ייצגם.
חמישית החירות בדמוקרטיה מקבלת ערך עליון כאשר כל אחד מקבל פתאום כח להשפיע על עצמו. כח זה יוצר תגובת שרשרת של נציגים אשר רוצים להיבחר לקבת את חירותו של הפרט.
שישית פיקוח הבוחר בא לידי ביטוי. הבוחר לא מפקח רק מעצם כוחו לא להצביע שוב אלא יש לו יכולת להפיל את המשטר הנוכחי.
היתרון האחרון הוא שרצון הרוב אשר נתפס כרצון העם חוזר למקומו הטבעי. רצון הרב אינו מייצג תמיד את כל העם ואין זה נכון להחיל על שאר העם רצון זה. (לפי רוסו) בתיאוריה שמציע שומפטר לכל קול יש מייצג ולכן רצון הרוב הוא שוב רצון הרוב ולא רצון העם.
עקרון ההלכה למעשה:
ישנה בעייתיות בבחירת המנהיג. שומפטר מראה כי מנהיג הנכנס לתפקידו מתוקף מנהיגות המפלגה הופך למנהיג המפלגה הנצחי מתוקף היותו מנהיג הפרלמנט. התקופה שהוא כיהן בתפקיד אפשרה לו לזכות במעמד זה.
שומפטר מביא מספר רב של טיעונים ודוגמאות כיצד הפרלמנט הוא השולט האמיתי במקומות מסויימות וכיצד ראש הממשלה הוא השולט במקומות אחרים על ידי כך שהוא למשל מחליט מהם הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.
הוא מראה בעצם (די כמו רוסו) שנציגות הינה מזוייפת בלבד. הנבחרים הם נבחרים של הפרלמנט ונבחר הנדחף מהציבור הוא דבר נדיר. כל מייצג סופו להשתלט על תפקידו ונסות לשמור על עורו ולכן דמוקרטיה היא אינה באמת שלטון העם.
מאמר מס' 15: Citizenship and Social Class/ T.H. Marshall
במאמרו מרשל מציע לחלק את האזרחות לשלושה אלמנטים/רבדים:
זכויות אזרחיות- זכויות שנועדו לשמר את חירותו של הפרט. חופש הדיבור, מחשבה, דת, רכוש. מעל לכל היא הזכות לצדק שבו כל אדם יכול לטעון ולדרוש את זכויותיו אשר מעוגנים בחוק- והמוסד שמייצג זאת הוא בית המשפט.
זכויות פוליטיות- זכויות שנועדו לאפשר לאזרח לקחת חלק בפוליטיקה. הזכות לבחור ולהיבחר.המוסד המייצג הוא הפרלמנט (המפלגות והמועצות המקומיות).
זכויות חברתיות- מהזכות לרווחה כלכלית ובטחון ועד לזכות לחיים אזרחיים על פי הסטנדרטים של החברה. המוסד שמייצג זכויות אלו הוא מערכת החינוך ושירותי הרווחה.
מרשל בוחן את ההתפתחות ההיסטוריות של שלושת הרבדים ולקח כמקרה בוחן את אנגליה (לא ריאתי צורך להביא את הדוגמאות)
הזכויות האזרחיות
הזכות לחירות- ההישג של המאה ה-18, תחילתו עם המהפכה הצרפתית והמשיך אחריו אשר היה הבסיס לכול הרפורמות שבאו אח"כ והיווה אמת מידה לעבודת בתי המשפט במקרים יומיומיים ועד למקרים נגד הפרלמנט בהגנה על הפרט.
הזכות לעבודה- הזכות לאדם לבחור מקצוע/תעסוקה במקום עבודה בו הוא יבחר. בתחילה לא הכירו בצורה מלאה בזכויות אלו והיו הגבלות על מקצועות שהיו מיועדים למעמדות מסוימים, אך במאה ה-19 הזכות לעבודה הפך להיום אקסיומטי.
הזכויות האזרחיות התווספו באופן הדרגתי למעמד של הגברים החופשיים שכבר היו קיימים.
כאשר חירות הפרט הפכה להיות משהו אוניברסאלי זכויות האזרחים הפכו להיות ממשהו ממקומי למשהו בעל מוסד ארצי.
הזכויות הפוליטיות
מאה 19- כאשר זכויות האזרחיות החלו להתפתח, קבוצות שונות באוכלוסיה החלו לדרוש את זכויותיהם. עם זאת בתקפה זו עדים זכות ההצבעה הייתה שייכת רק לבעלי מעמד כלכלי מוגדר.
השינוי העיקרי הגיע עם המפכה התעשייתית בו התרחבה זכות ההצבעה גם לגברים.
הזכויות החברתיות
המקור הראשוני של זכויות אלו היה ע"י חיברות בקהילות מקומיות ובאיגודים מקצועיים. לאחר המפכה התעשייתית הפך להיות החינוך משהו חופשי אך יותר מכך חובה וזה עומד בניגוד מול חופש הבחירה של האזרח. לדעת מרשל זוהי אינה פגיעה בזכות האזרח כי על מנת שיהיו אנשים מעורבים פוליטית הם צריכים להיות משכילים ועל מנת שיהיו עובדים יותר טובים במפעלים הם צריכים לרכוש ידע ועל כן פה יש למדינה יש פה אפשרות להתערב בשביל האזרח. זהו היה הצעד הראשון בהתפתחות זכויות החברתיות שהתרחבו במאה ה-20.
אזרחות הוא מעמד לאנשים אשר הם חברים ושותפים מלאים בחברה. אין עקרונות מסוימים לאזרחות וכל מדינה קובעת לעצמה את המודל שאליו היא שואפת.
הניתוח ההיסטורי של האזרחות על פי מארשל (הוא כול פעם זורק נקודות אחרות)
#מארשל מבצע ניתוח היסטורי ורואה שבאנגליה מהמאה ה-17 לצד התפתחות האזרחות והמוסדות התפתח הקפיטליזם ואף שניהם תרמו אחד להתפתחות השני. לכאורה יש פה סתירה מסוימת (אזרחות- ניסיון ליצירת שוויון מעמדות אל מול קפיטליזם שר מפתח את המעמדות) אך מארשל טוען שאי השוויון חייב להיות קיים על מנת שיהיה שגשוג כלכלי וחברתי אך יש להגביל אותו. (וביתר פירוט, האזרחות, וזכויות האדם הנכללות בה, הן הכרחיות לקפיטליזם - הזכויות האזרחיות הכרחיות כדי לאפשר את פעולת המנגנון הקפיטליסטי, בעוד שהזכויות הפוליטיות והחברתיות הכרחיות כדי לגשר על הפער בין חוסר השוויון הגלום בקפיטליזם, לבין השוויון הגלום בדמוקרטיה, והמובטח על ידי הזכויות האזרחיות).
# סוף המאה ה-19- האזרחות אמנם לא עשתה הרבה כדי לצמצם את האי שיווין אך היא התחילה את התהליך של זה. יש לציין כי לאנשים באותה תקופה עדין לא היו זכויות פוליטיות מכיוון שהם היו מסוכנת לקפיטליזם ועל כן הם צומצמו.
# בשנים המאוחרות של המאה ה-19 האנשים החלו להיות יותר מודעים לזכויותיהם ומעמדם ועל כן התפתח "מיקוח קולקטיבי"- כלומר, האנשים החלו להתערב בעיצוב זכויותיהם והחלו לדרוש אותם מן המדינה. מהרגע שהמדינה קיבלה את ההתערבות הזו, זהו היה עוד שלב בהתפתחות הזכויות האזרחיות.
#מאה ה-20- תקופה חדשה שבה מתחילה התרחבות הזכויות החברתיות והתפתחות ניכרת של האזרחות. עם זאת התרחשו כמה דברים במקביל שלאו דווקא היו חיוביים. מארשל מתייחס לשלושה דברים עיקריים שקרו:
1. שינוי אופן חלוקת הכסף והעמקת ההבחנה בין המעמדות של האנשים.
2. התפתחות המס.
3. גידול בתעשייה- התפתחות של דברים מטראלים אשר הפכו להיות נגישים לכל והפכו להיות נחלתם של כל האוכלוסייה. דבר זה הוביל לאינטגרציה חברתית ולמטרה חדשה של הזכויות החברתית- צמצום הפערים בין המעמדות.
מדינת הרווחה
הקריאה של האנשים לביטול המעמדות הביאה ליצירת מערכת רווחה חדשה אשר תבטיח סיוע רק למי שצריך ועל ידי כך ניתן יהיה להגיע לשוויון. לאחר שינוי זה החלה התפתחות באיכות החיים של הפרטים במדינה והעלאת תחושת הביטחון שלהם.
התזה החדשה של מרשל: הדמוקרטיה במסגרת מוסדותיה היא מקום להבטחת זכויות של האדם שעם הזמן הולכות ומתרחבות (זכויות אזרחיות->זכויות פוליטיות->זכויות חברתיות) והיא יכולה להתקיים רק בתוך מסגרת של מדינת רווחה.(ככה גייל הגדירה את זה)
האידיאל המונח ביסודה של הדמוקרטיה, הוא השלטון העצמי של ההמונים בהתאם להחלטות אסיפת העם, אך אין בשיטה זו ערבות נגד היווצרות של חוג אוליגרכי.
שלטון ההמונים מקשה על קבלת החלטות. קל יותר להשתלט על קהל שומעים גדול מאשר על קבוצה קטנה, בשל הצמדות האנשים בקהל זה לזה, ונטייתם לעדריות. בכינוסים רבי משתתפים בד"כ מתקבלות החלטות פה אחד. נימוק נוסף נגד שלטון המונים הוא שלא ניתן להגשים אותו מבחינה מיכנית וטכנית, בשל הגורם הכמותי. ההמונים אינם מסוגלים להוציא החלטות לפועל, ולא ניתן לבצע משימות ללא מערכת ייצוג.
לפי נקודת הראות המקורית ההתארגנות מבוססת על שוויון, וראש הארגון משרת את ההמונים, והוא עשוי להיות מודח ממשרתו בכל רגע. הנציגים נבחרים ע"י רוטציה או בחירה ברוב קולות. אך עם זאת, עם הסתעפות חובות הנציגים, נתפתחו כישורים אישיים החיוניים לשם ההנהגה, וכך נוצרה אליטה: קבוצה סגורה השואפת לפקד על טוראי הפרולטריון. הפער בין המנהיגים לציבור הלך וגדל.
ההתמחות הטכנית, שהיא פועל יוצא מכל התארגנות בקנה מידה נרחב, מצריכה מנהיגות מקצועית. היכולת והכוח להחליט נתפס ככישור מקצועי שיש למנהיגים, ובכך כוח ההחלטה עובר בהדרגה מההמון למנהיג. המנהיגים הופכים מזרועות ביצוע לבלתי תלויים בציבור ובפיקוחו. כל ארגון נוטה לאוליגרכיה, שכן מנגנון הארגון מבחין בין ההמון למנהיג.
צורת השלטון הקדומה היתה עריצות. "דמוקרטיה" היא התפתחות של שלב מפותח יותר בחיי החברה, בו הזכויות מצויות בידי יותר ויותר מבני החברה. עם זאת, עם התפתחותה, מסתמנת מגמה הפוכה: ככל שההתארגנות מתקדמת יותר, קטנה הדמוקרטיה. הכוח בידי המנהיגים גדל ביחס ישר להתרחבות תהליך ההתארגנות.
כל ארגון מהווה קרקע להתפצלות לחלקים ומשימות, מה שמקשה על פיקוח ישיר ומצריך התמחות. בגלל הצורך בהתמחות, הפיקוח לא אפשרי, שכן ההמון מסתפק בדיווח תמציתי. הנטייה לביורוקרטיה ולשלטון מעטים הנה צורך טכני. הארגון זקוק למנהיגים, אך מבחינה דמוקרטית המנהיגים המקצועיים הם ראשית קיצה, שכן כמאמר רוסו "ברגע שהסגיר העם את עצמו בידי הנציגים, פסק להיות חפשי".
גורמים פסיכולוגיים של המנהיגות:
אדם המכהן במשרת שליח ציבור רוכש זכות מוסרית על משרה זו, ששיאה בראיית המשרה כרכושו הפרטי. פרישה ממשרה בד"כ משמשת אמצעי לחידוש וביצור המנהיגות, שכן זוהי אסטרטגיה להציג צייתנות מזויפת לכללים הדמוקרטים.
החיים במפלגה הדמוקרטית המודרנית מתאפיינים באדישות, ומיעוט האנשים המשתתפים בקבלת ההחלטות. זכות הבחירה קיימת, אך אין היא חובה, ועל כן מיעוט מכתיב בדרך כלל לציבור אדיש את החוקים. הרוב רוטן מדי פעם, אך הוא נהנה למצוא אנשים הלוקחים לידיהם את ענייניו. הציבור מכיר תודה למנהיג, ומבע רגש תודה זה על ידי בחירה חוזרת.
גורמים אינטלקטואליים:
כאשר מבנה הארגון עדיין רופף, המנהיגים עדיין אינם מקצועיים ופועלים בהנהגה כעיסוק נוסף. עם התקדמותו, הארעי מפנה מקומו לקבוע, והחובבנות נכנעת למקצוענות. הופעת המנהיגות המקצועית מגדילה את ההבדלים התרבותיים בין מנהיגים למונהגים, ובין הגורמים המעניקים למיעוט שלטון על הרוב מצויה גם העליונות האינטלקטואלית.
האדם העוסק בפוליטיקה נדרש לרכוש ניסיון וידע נרחבים בתחום, והפער בין מנהיגים למונהגים גדל, עד איבוד זיקת אחווה אמיתית בין המנהיגים למעמד ממנו זינקו. החברים מן השורה חשים שאינם יכולים לוותר על הכישורים שרכש המנהיג בזכות התפקיד אליו הם העלו אותו. חוסר התושיה של ההמון בתחומי החיים המדיניים מבסס את כוחם של המנהיגים.
המנהיגות היא יציבה:
תקופת שירות ארוכה במשרה אחת מסכנת את הדמוקרטיה, לכן ארגונים דמוקרטים מעניקים משרות לתקופת זמן קצרה. במבט שטחי, נראה כי איום ההדחה אכן נאמן לרוח הדמוקרטית, אך רגש המסורתיות יחד עם הצורך ביציבות מביאים לכך שמנהיגות משקפת יותר את העבר מאשר את ההווה. באופן דומה, מנהיגים מגדילים את הסמכויות שניתנו להם בעבר.
יש מניע נוסף ליציבות. יש צורך של הארגון שנושאי המשרות יישארו בתפקידם זמן ניכר, על מנת שיכירו את עבודתם ויתרמו לה מניסיונם המעשי. כמו כן, יש צורך ביציבות על מנת שנושא המשרה יזדהה עם מטרת תפקידו.
ככל שגדל הניתוק בין מנהיגים לציבור, המנהיגים נוטים למלא חלל בשורותיהם בעצמם, תוך התעלמות מהבחירה העממית (מישהו אמר צחי הנגבי?). בנוסף המנהיגים עושים הכול כדי לבחור את יורשיהם בעצמם, ואף להעדיף את קרובי משפחתם (מישהו אמר עומרי שרון?).
המאבק בין המנהיגים לבין הציבור:
בידי הציבור יש אמצעים נגד גזילת זכויותיו, כמו היכולת לפקח על מנהיגים ולהדיחם. בחיי המעשה ישובש השימוש בזכות תיאורטית זאת בשל ההשפעות שמנינו קודם. אם כן, סמכות הציבור הריבוני והעצמאי היא אשליה.
הדמוקרטיה וחוק הברזל של האוליגרכיה:
הדוקטרינה של מרכס כוללת הנחה שקיומו של מעמד פוליטי לאורך זמן הנו צורך בסיסי של החברה. מרכס זיהה את המדינה עם המעמד השולט. זוהי הדוקטרינה המדעית היחידה המשיבה ביעילות לכל התיאוריות הקיימות. אי אפשר לנהל חברה בלי ליצור ביורוקרטיה נרחבת, ואין מדינה חסרת מעמדות. ניהול העניינים הכרוכים בהון, גם ובמיוחד אם מדובר בהון שהוא רכוש הכלל, מעניקה למנהל עניינים אלו, השפעה השווה לפחות לזו שיש לבעל הון פרטי.
חברה אינה יכולה להתקיים ללא מעמד שולט, והמעמד השולט, גם אם מלאי אנשיו מתחדש תדירות, מהווה גורם יציב בעל יכולת פעולה. המדינה לא יכולה להיות אלא ארגון של מיעוט. סדר חוקי זה לעולם לא מייצג את הרוב באמת.
כמה שיקולים לסיום:
המנהיגות היא תופעה הכרחית בכל תחום של חיי החברה, ואין תפקידו של המדען להעריך אם היא טובה או רעה. עם זאת, יש ערך לטענה שכל שיטת מנהיגות עומדת בסתירה לתמצית השאיפות המוצהרות בדמוקרטיה. הגורם העיקרי לתופעת השלטון האוליגרכי מתבססת על כך שלהנהגה הדמוקרטית אין תחליף מסיבות טכניות. בנקודת הזינוק עולים המנהיגים מתוך התלהבות, ומצבעים את משימותיהם ללא תשלום, אך הם הופכים מנהיגים מקצועיים ובהמשך, קבועים בתפקידם ולא ניתנים להדחה.
עם זאת, אין לחשוב כי יש לנטוש את היוזמה הנואשת המאמצת אותנו לגלות סדר חברתי המאפשר מימוש שלם של רעיון שלטון העם. עלינו להמשיך ולחקור האם דמוקרטיה היא רעיון שניתן להגשים בחיי המעשה, גם אם טבעה של הדמוקרטיה תמיד יהא כגל הנשבר על שרטון, סופה כסופו של הגל, לשוב ולהתחדש.
עוד סיכום של מיכלס: מאמרו של מיכלס "חוק הברזל של האולגרכיה".
מיכלס התחיל כסוציוליסט וכמו אחרים הגיע בסופו של דבר אל הפשיזם (בתור אדם שחושב שלא תיתכן דמוקרטיה, ותמיד יהיה מנהיג וקבוצה קטנה שישלטו)
מיכלס מוכיח את טענתו על ידי אינדוקציה, שיטת "קל וחומר" (אם בחוג שכזה אין דמוקרטיה, אזי קל וחומר בחוג אחר לא תיתכן דמוקרטיה).
לטענתו של מיכלס כל דמוקרטיה תהפוך תמיד בסוף לחוג אוליגרכי, בעצם לא תיתכן דמוקרטיה.
3 סוגי טיעונים לטענתו של מיכלס:
1. טכני-ארגוני- בגלל גודל הארגון יווצרו ועדות מקצועיות שדנות בנושאים שוטפים, ורק לעיתים
רחוקות מתכנסים הגופים הגדולים יורת.
2. הגורמים הפסיכולוגיים- האזרחים מוותרים מרצון על יכולת הפיקוח שלהם, הם מעדיפים שמישהו אחר יעסוק באינטרסים שלהם, הם אדישים, בעלי הבנה מועטה, אינם מקשרים בין חיי ציבור
לבין החיים הפרטיים, אם תינתן אפשרות לפקח-הם יוותרו. אנשים מעדיפים שמישהו אחר ידאג
לאינטרסים שלהם-טרמפיסטים,FREE RIDERS. למרות זאת, הציבור מאמין במנהיגיו ודואג לבחור
אותם שוב ושוב (אגב בכנסת יש שעור של 33% של חברי כנסת חדשים כל בחירות-אחד השיעורים
הגבוהים ביותר בעולם, בבחירות מקדימות בארץ 80% מהמועמדים המכהנים נבחרים שוב).
3. הגורמים האינטלקטואליים-התמקצעות,זמן כהונה בתפקיד הופכת את המנהיג מצד אחד לנכס ומצד שני למנותק מבוחריו (לקח דוגמא מהמפלגה הסוצילסטית, שמנהיגה התחילו כפועלים, אך לאחר שנכנסו לתפקיד הם השתנו ונהיו יותר בורגניים, ניתוק עם הבוחרים) התמחות של המנהיגים, זה גורם להתבדלות של הנציגים מציבור הבוחרים.
אחד המנגנונים עליהם סומך הציבור-הבחירות מהווה טכס האדרה והכתרה חוזרת של אלו שבשלטון ולא טכס בקרה של הציבור. אפילו כשאליטות יתחלפו-יעלה חוג אוליגרכח אחר.
מפלגות הקרטל- פועלות כדי לא לתת למפלגות אחרות לעלות-בעזרת העלאת אחוז החסימה, חלוקת מימון עפ"י מספר מנדטים.
כל המפלגות פתאום עושות יד אחת כדי למנוע כניסה של כוחות חדשים.
גישתו של מיכלס היא גישה דטרמיניסטית. עצם ההתארגנות מולידה שלטון של אוליגרכיה. זה נגזר מראש, ולא ניתן לשינוי. מיכלס טוען כי אוליגרכיה אחת תוחלף באוליגרכיה אחרת (זה מזכיר בכך את מארקס) והדמוקרטיה לא תיתכן.
אם רוצים לממש חופש ושיויון אנו צריכים כמה שפחות התארגנות, פחות מדינה-זוהי מסקנה אנרכיסטית. ניתן לטעון כי דמוקרטיה היא מאבק בין אליטות, והפחד לא להבחר קובע את דפוס ההתנהגות של הפוליטיקאים למען ציבור הבוחרים.
עוד פתרון לנושא- צמצום התחום הפוליטי, צמצום התחום עליו מופקדת המדינה והרחבת חופש הפרט.
מאמר מס' 14: שומפטר- תיאוריה אחרת על הדמוקרטיה: (לא סיכום משהו..)
המאמר עוסק בביקורת על המודל הדמוקרטי הקלאסי. השאלה שנמצאת במרכזו היא האם התיאוריה הקלאסית של הדמוקרטיה מהימנה ומייצגת נכונה את המשמעות של הדמוקרטיה. שומפטר מציע תיאוריה חליפית, מציאותית יותר, לפיה הדמוקרטיה הינה הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות שלפיו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה תוך מאבק על קולות העם. כדי לבסס את טענתו, מציג שומפטר שבע טענות המוכיחות את עדיפות התיאוריה שלו על פני התיאוריה הקלאסית: הוא מראה כי התיאוריה שלו מציעה הבחנה ברורה יותר בין משטרים שונים; בהתאם למציאות, היא מכירה בחשיבות המנהיג, שרק באמצעותו עולים לסדר היום הפוליטי אינטרסים של קבוצות שוליים; התיאוריה מתייחסת ליתרונות התחרות החופשית בדמוקרטיה וזאת בצורה ריאלית שאינה פוגעת בעקרון הדמוקרטי; כמו גם לעובדה כי חירותו האישית של הפרט, שאיננה תנאי מספק למשטר דמוקרטי, נשמרת בגבולות מינימליים בזכות עקרון התחרות; מכאן שהעם מאשר את קיומה של ממשלה או מפיל אותה, אך הוא אינו מפקח עליה; משום כך, אין צורך ברוב יחסי, וגם רוב פשוט ישיג את אותה הפעולה הנדרשת מהעם. לאחר מכן בוחן שומפטר את קוויה העיקריים של התיאוריה מול המציאות ומאשרר את הטענות שהעלה באמצעות השוואת משטרים ודוגמאות היסטוריות. מתוך כך הוא טוען כי גם המפלגות אינן מוגדרות באמצעות עקרונות, אלא באמצעות המאבק על השלטון כך שהאמצעים הופכים לחלק ממהותה של הפוליטיקה.
עוד סיכום של שומפטר: שומפטר ומאמרו "דמוקרטיה כפרוצדורה".
הוא מציע לנטוש את ההגדרה של הדמוקרטיה- הוא אומר שצריך להחליפה בגישה פרוצדורלית מינימליסטית ע"מ שלא תשמש לאנשים מסויימים דברים נוראים בשם העם. הגדרתו היא ליברלית קיצונית
דמוקרטיה היא הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות, לפיו נמסרת ליחידם סמכות של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם. הוא טוען זאת הגדרה יותר מהימנה ועדיפה נורמטיבית. הוא טוען שלא יכול להיות ביטוי אמיתי של רצון העם לפי הגדרות קלאסיות ומה שחשוב זה הנוהל ולא המהות.
"תיאורמת אי האפשרויות של ארו" (ארו הוא כלכלן חתן פרס נובל בכלכלה)-הראתה שאין שיטת בחירות שיכולה לבטא באופן מושלם את רצון הרוב, הבעיות הן בעיות מתמטיות טהורות. כל שלטון דמוקרטי לא יכול לעטון כי הוא פועל לפי רצון הרוב או רצון העם. זה אומר כי צריך ריסון למע' הדמוקרטיה. מפלגה היא רק מכשיר להתחרות על השלטון. אחת התכונות החיוביות בהגדרתו של שומפטר-דמוקרטיה לפי הגדרה שלו.
הבעיות עם הגדרתו של שומפטר- שוללת קדמה-אנשים לא ינסו לקדם את החברה.
ועוד סיכום של שומפטר: מצגת 7: שומפטר: "המשטר הדמוקרטי הוא הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות, לפיו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם."
מדבר לעומת מיכלס (פער בין הדמוק' למעשה) הוא טוען שקיים פער כמו שטוען מיכלס פחות או יותר אך הוא מחייב אותנו לנסח מהי דמוק' מציע לנטוש את ההגדרות המסורתיות בעלות תוכן, הקלאסיות שמניחות שלבני האדם דעה נחרצת ורציונלית ולהחליף בדעה ולשים דגש על הפרוצדורה- התהליך, הבחירה בשלטון. היא הליך, אין בדמו' יותר או פחות מאשר פרוצדורה.
שלטון מבטא חלקים, אינטרסים מסוימים מהעם ולא את כל העם. זה אומץ בחום ע"י הליברליות כי השלטון מוגבל.
הגדרה של שומפטר עומדת הרבה יותר טוב במבחן המציאות מכיוון שהיא מאד מצומצמת – מה שחשוב הוא המאבק על הקולות ולא על עיבוד הקולות לכלל השפעה. כלומר מתחילה וגומרת בבחירות חופשיות, הוגנות ופתוחות.
דמו' מינימליסטית שכזו דורשת עדיין חירויות בסיסיות.
הציבור לטענתו, אינו מפקח על הממשל. תפקידו ועוצמתו הוא בבחירת והפלת ממשלות. הציבור תומך הוא דוחה את הממשל. המפלגה היא מכשיר לתחרות על השלטון.
בזכות ההגדרה המינימלית-פרוצדורלית:
n סכנת השלטון בשם רצון העם.
n מציאותיות- מגדיר דרישות חרות בסיסיות.
n העניין הוא ביכולת לכונן ובעיקר להפיל ממשלה –
ולא בפיקוח מתמיד.
n שימושי מאד לצורך הגדרה אמפירית.
ביקורת:
n שמרנות- תיאוריה שסוגרת את הפער בין המצוי והרצוי כלומר הצדקת המצוי. תפיסת שחושבות שטבע האדם יכול להשתפר ידרשו יותר מדמו'.
n היעדר מהות- אמנם מהגדרה חלקית זו נגזרות מס' זכויות אזרחיות מסוימות אבל בשביל מה? בשביל לשמור על פרוצדורה? מה המטרה? ביקורת על המינימליזם.
ההגדרה של שומפטר מאד חזקה. סביר מאו שלא מיצגים את רצון העם אל אינטרסים או חלקים ממנו.
ועוד סיכום של שומפטר (צריך רק לבחור.. J)
גוזף שומפטר – תיאוריה אחרת על הדמוקרטיה:
תחרות על מנהיגות פוליטית:
שומפטר מציג בעיה בתיאוריה הקלאסית הדמוקרטית. הוא אומר שבחירת הנציגים נעשתה שנייה בחשיבותה לקבלת החלטות בעניינים פוליטיים של הבוחרים. ישנה בעיה אם כן שבחירת הנציגים לא נעשית בצורה טובה כל כך. לכן מציע שומפטר להפוך את סדר החשיבויות ולתת עדיפות לבחירת הנציגים.
בעזרת שימוש בתיזה זה נוכל לקבוע קריטריון לגבי מהו משטר דמוקרטי משטר שבו החשוב מכל הוא בחירת הנציגים אשר ייצגו נאמנה את בוחריהם.
יתרון ראשון שאנו רואים לבחינה מאין זו היא המשטר המלוכני באנגליה שם נראה שהמשטר נכנס בקריטריון המקורי להגדרת הדמוקרטיה אך מסונן החוצה בקריטריון המוצע.
יתרון שני הוא שכך יש דגש על המנהיגות ומי שעומד בראשה מה שאין בקריטריון המקורי.
שלישית גופים אשר יש להם אגנדה מסויימת לעזור לנזקק או שצריכים עזרה מקבלים פתאום עדיפות שכן הכח שלהם לבחור מקנה להם השפעה על נציגים אשר רוצים להיבחר והם הופכים ליותר רלוונטיים.
רביעית התחרות על המנהיגות הופכת לחשובה יותר ומושם עליה דגש גם מצד המנהיגים אשר מבינים את חשיבותה וגם מצד המונהגים אשר צריכים לבחור מנהיג אשר ייצגם.
חמישית החירות בדמוקרטיה מקבלת ערך עליון כאשר כל אחד מקבל פתאום כח להשפיע על עצמו. כח זה יוצר תגובת שרשרת של נציגים אשר רוצים להיבחר לקבת את חירותו של הפרט.
שישית פיקוח הבוחר בא לידי ביטוי. הבוחר לא מפקח רק מעצם כוחו לא להצביע שוב אלא יש לו יכולת להפיל את המשטר הנוכחי.
היתרון האחרון הוא שרצון הרוב אשר נתפס כרצון העם חוזר למקומו הטבעי. רצון הרב אינו מייצג תמיד את כל העם ואין זה נכון להחיל על שאר העם רצון זה. (לפי רוסו) בתיאוריה שמציע שומפטר לכל קול יש מייצג ולכן רצון הרוב הוא שוב רצון הרוב ולא רצון העם.
עקרון ההלכה למעשה:
ישנה בעייתיות בבחירת המנהיג. שומפטר מראה כי מנהיג הנכנס לתפקידו מתוקף מנהיגות המפלגה הופך למנהיג המפלגה הנצחי מתוקף היותו מנהיג הפרלמנט. התקופה שהוא כיהן בתפקיד אפשרה לו לזכות במעמד זה.
שומפטר מביא מספר רב של טיעונים ודוגמאות כיצד הפרלמנט הוא השולט האמיתי במקומות מסויימות וכיצד ראש הממשלה הוא השולט במקומות אחרים על ידי כך שהוא למשל מחליט מהם הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.
הוא מראה בעצם (די כמו רוסו) שנציגות הינה מזוייפת בלבד. הנבחרים הם נבחרים של הפרלמנט ונבחר הנדחף מהציבור הוא דבר נדיר. כל מייצג סופו להשתלט על תפקידו ונסות לשמור על עורו ולכן דמוקרטיה היא אינה באמת שלטון העם.
מאמר מס' 15: Citizenship and Social Class/ T.H. Marshall
במאמרו מרשל מציע לחלק את האזרחות לשלושה אלמנטים/רבדים:
זכויות אזרחיות- זכויות שנועדו לשמר את חירותו של הפרט. חופש הדיבור, מחשבה, דת, רכוש. מעל לכל היא הזכות לצדק שבו כל אדם יכול לטעון ולדרוש את זכויותיו אשר מעוגנים בחוק- והמוסד שמייצג זאת הוא בית המשפט.
זכויות פוליטיות- זכויות שנועדו לאפשר לאזרח לקחת חלק בפוליטיקה. הזכות לבחור ולהיבחר.המוסד המייצג הוא הפרלמנט (המפלגות והמועצות המקומיות).
זכויות חברתיות- מהזכות לרווחה כלכלית ובטחון ועד לזכות לחיים אזרחיים על פי הסטנדרטים של החברה. המוסד שמייצג זכויות אלו הוא מערכת החינוך ושירותי הרווחה.
מרשל בוחן את ההתפתחות ההיסטוריות של שלושת הרבדים ולקח כמקרה בוחן את אנגליה (לא ריאתי צורך להביא את הדוגמאות)
הזכויות האזרחיות
הזכות לחירות- ההישג של המאה ה-18, תחילתו עם המהפכה הצרפתית והמשיך אחריו אשר היה הבסיס לכול הרפורמות שבאו אח"כ והיווה אמת מידה לעבודת בתי המשפט במקרים יומיומיים ועד למקרים נגד הפרלמנט בהגנה על הפרט.
הזכות לעבודה- הזכות לאדם לבחור מקצוע/תעסוקה במקום עבודה בו הוא יבחר. בתחילה לא הכירו בצורה מלאה בזכויות אלו והיו הגבלות על מקצועות שהיו מיועדים למעמדות מסוימים, אך במאה ה-19 הזכות לעבודה הפך להיום אקסיומטי.
הזכויות האזרחיות התווספו באופן הדרגתי למעמד של הגברים החופשיים שכבר היו קיימים.
כאשר חירות הפרט הפכה להיות משהו אוניברסאלי זכויות האזרחים הפכו להיות ממשהו ממקומי למשהו בעל מוסד ארצי.
הזכויות הפוליטיות
מאה 19- כאשר זכויות האזרחיות החלו להתפתח, קבוצות שונות באוכלוסיה החלו לדרוש את זכויותיהם. עם זאת בתקפה זו עדים זכות ההצבעה הייתה שייכת רק לבעלי מעמד כלכלי מוגדר.
השינוי העיקרי הגיע עם המפכה התעשייתית בו התרחבה זכות ההצבעה גם לגברים.
הזכויות החברתיות
המקור הראשוני של זכויות אלו היה ע"י חיברות בקהילות מקומיות ובאיגודים מקצועיים. לאחר המפכה התעשייתית הפך להיות החינוך משהו חופשי אך יותר מכך חובה וזה עומד בניגוד מול חופש הבחירה של האזרח. לדעת מרשל זוהי אינה פגיעה בזכות האזרח כי על מנת שיהיו אנשים מעורבים פוליטית הם צריכים להיות משכילים ועל מנת שיהיו עובדים יותר טובים במפעלים הם צריכים לרכוש ידע ועל כן פה יש למדינה יש פה אפשרות להתערב בשביל האזרח. זהו היה הצעד הראשון בהתפתחות זכויות החברתיות שהתרחבו במאה ה-20.
אזרחות הוא מעמד לאנשים אשר הם חברים ושותפים מלאים בחברה. אין עקרונות מסוימים לאזרחות וכל מדינה קובעת לעצמה את המודל שאליו היא שואפת.
הניתוח ההיסטורי של האזרחות על פי מארשל (הוא כול פעם זורק נקודות אחרות)
#מארשל מבצע ניתוח היסטורי ורואה שבאנגליה מהמאה ה-17 לצד התפתחות האזרחות והמוסדות התפתח הקפיטליזם ואף שניהם תרמו אחד להתפתחות השני. לכאורה יש פה סתירה מסוימת (אזרחות- ניסיון ליצירת שוויון מעמדות אל מול קפיטליזם שר מפתח את המעמדות) אך מארשל טוען שאי השוויון חייב להיות קיים על מנת שיהיה שגשוג כלכלי וחברתי אך יש להגביל אותו. (וביתר פירוט, האזרחות, וזכויות האדם הנכללות בה, הן הכרחיות לקפיטליזם - הזכויות האזרחיות הכרחיות כדי לאפשר את פעולת המנגנון הקפיטליסטי, בעוד שהזכויות הפוליטיות והחברתיות הכרחיות כדי לגשר על הפער בין חוסר השוויון הגלום בקפיטליזם, לבין השוויון הגלום בדמוקרטיה, והמובטח על ידי הזכויות האזרחיות).
# סוף המאה ה-19- האזרחות אמנם לא עשתה הרבה כדי לצמצם את האי שיווין אך היא התחילה את התהליך של זה. יש לציין כי לאנשים באותה תקופה עדין לא היו זכויות פוליטיות מכיוון שהם היו מסוכנת לקפיטליזם ועל כן הם צומצמו.
# בשנים המאוחרות של המאה ה-19 האנשים החלו להיות יותר מודעים לזכויותיהם ומעמדם ועל כן התפתח "מיקוח קולקטיבי"- כלומר, האנשים החלו להתערב בעיצוב זכויותיהם והחלו לדרוש אותם מן המדינה. מהרגע שהמדינה קיבלה את ההתערבות הזו, זהו היה עוד שלב בהתפתחות הזכויות האזרחיות.
#מאה ה-20- תקופה חדשה שבה מתחילה התרחבות הזכויות החברתיות והתפתחות ניכרת של האזרחות. עם זאת התרחשו כמה דברים במקביל שלאו דווקא היו חיוביים. מארשל מתייחס לשלושה דברים עיקריים שקרו:
1. שינוי אופן חלוקת הכסף והעמקת ההבחנה בין המעמדות של האנשים.
2. התפתחות המס.
3. גידול בתעשייה- התפתחות של דברים מטראלים אשר הפכו להיות נגישים לכל והפכו להיות נחלתם של כל האוכלוסייה. דבר זה הוביל לאינטגרציה חברתית ולמטרה חדשה של הזכויות החברתית- צמצום הפערים בין המעמדות.
מדינת הרווחה
הקריאה של האנשים לביטול המעמדות הביאה ליצירת מערכת רווחה חדשה אשר תבטיח סיוע רק למי שצריך ועל ידי כך ניתן יהיה להגיע לשוויון. לאחר שינוי זה החלה התפתחות באיכות החיים של הפרטים במדינה והעלאת תחושת הביטחון שלהם.
התזה החדשה של מרשל: הדמוקרטיה במסגרת מוסדותיה היא מקום להבטחת זכויות של האדם שעם הזמן הולכות ומתרחבות (זכויות אזרחיות->זכויות פוליטיות->זכויות חברתיות) והיא יכולה להתקיים רק בתוך מסגרת של מדינת רווחה.(ככה גייל הגדירה את זה)
מאמר מס' 16: קרל פופר:
פופר בא לנסות ולהבדיל בין מדע ובין מדע מדומה- בין שיטה אמפירית ובין שיטה המשתמשת התצפיות ובניסויים, אך אינה עומדת באמות מידה מדעיות. התחושה, כי תיאוריות כמו המרקסיזם, הפסיכולוגיה האינדיווידואלית והפסיכואנליזה מתחזות למדעים, אך יש להן יותר במשותף עם מיתוסים פרימיטיביים מאשר עם מדע. לתיאוריות אלה כוח מבאר ומאמיניהם מצאו להן אישושים בקלות. לטענת פופר, ניתן לפרש כל מקרה ע"פ תיאוריות אלו ומכאן חולשתן. הוא משווה אותן לתורת היחסות של אינשטיין. תחזיותיו של אינשטיין כרוכות היו בסיכון- אם התצפית מוכיחה כי התופעה אינה קיימת, הרי שהתיאוריה מופרכת. זאת בשונה משלושת התיאוריות הקודמות, המתיישבות עם כל צורת התנהגות אנושית, כך שכל התנהגות מאמתת אותן.
פופר מגיע למספר מסקנות:
· ניתן להשיג אישושים כמעט לכל תיאוריה, אם רק מחפשים כאלה.
· אישוש תקף הוא רק אישוש של תחזית הכרוכה בסיכון.
· תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים.
· תיאוריה ששום אירוע אינו יכול להפריכה אינה מדעית.
· מבחן אמיתי של תיאוריה הוא ניסיון להפריך או לסתור אותה.
· ראיות מאששות הן רק כאלה שהושגו בניסיון לא מוצלח להפריך את התיאוריה.
· הוספה של פירוש מחדש הד הוק לתיאוריה ע"מ להצליח לאששה הורס את מעמדה המדעי.
הקריטריון לקביעת המעמד המדעי של תיאוריה הוא האפשרות לסתור או להפריך או לבחון אותה. קריטריון זה בא להפריד בין הטענות של המדעים האמפיריים לבין שאר הטענות= "בעיית התיחום"- שפתרונה הוא המפתח לפתרון רוב בעיות היסוד של הפילוסופיה כמדע.
"בעיית האינדוקציה": ע"פ יום (תיאוריה פסיכולוגית)- אין כל אפשרות להסיק תיאוריות או לספק להן הצדקה רציונאלית מתצפיות. זאת משום שהתצפיות נותנת מושג רק על מה שנצפה בפועל. ע"פ התיאוריה של יום, רק למה שנראה לנו כהישנות , המבוססת על מה שנראה לנו כדמיון, מותר להשפיע עלינו.
הישנות אינה יכולה להיות מוחלטת, אלא מקרים בעלי דמיון זה לזה. לפיכך- הישנות קר מנקודת מבט מסוימת. מכאן- חייבת תמיד להיות תחילה נק' ראות ורק אחריה הישנות. כלומר- לא אירועים דומים כי אם פירושים דומים.
פופר משליך- תיאוריות מדעיות אינן תמצית של תצפיות אלא המצאות- השערות שיש להעמידן למבחן ולדחותן אם לא יתאמו לתצפיות.
תצפית היא עניין סלקטיבי, תלויית משימה, אינטרס, נק' ראות. אפשר לסווג אוביקטים והם נעשים דומים או שונים בהתאם לצורך.
לכל יצור חי "צפיות מולדות", אך הן עשויות להיות מוטעות. אחת מהן היא הנטייה לחפש סדירות. הנטייה לחפש סדירות מוליכה לחשיבה ולהתנהגות דוגמטית, לחיפוש אחר סדירויות גם כשאינן. נסיון ובגרות עשויים להצמיח גישה זהירה ובקורתית ולאו דווקא דוגמטית. הגישה הדוגמטית קשורה לנסיון לאמת חוקים ותבניות ע"י נסיון לאששם, אפילו עד כדי התעלמות מהפרכות. הגישה הביקרתית מוכנה לבחון אותם ואף לסתור אותם. מכאן- גישה בקורתית= גישה מדעי. גישה דוגמטית= גישה מדעית מדומה. הגישה הביקורתית מוכוונת נגד אמונות דוגמטיות.
מכאן- המדע חייב להתחיל מביקורת על מיתוסים. תיאוריות מונחלות לא כדוגמות, אלא עם האתגר לדון בהן ושפר אותן. זוהי גישה של תובנה, רציונאלית. ההליך הרציונאלי ביותר במטרה להסביר תופעות הוא הניסוי וטעייה- ההשערה והפרכה. לתיאוריה הכשירה ביותר מגיעים באמצעות הפרכתן של תיאוריות פחות כשירות.
ממסקנותיו של פופר:
· אינדוקציה- היסק המבוסס על תצפיות רבות, היא מיתוס.
· המדע פועל באמצעות השערות ונחפז להוציא מסקנות.
· תצפיות ונסיונות חוזרים משמשים מבחן להשערות, ניסיונות להפרכה.
· הצורך בקריטריון לתיחום, שרק השיטה האינדוקטיבית יכולה לספקו, מחזק את האמונה המוטעית באינדוקציה.
· התפיסה של שיטה אינדוקטיבית כזו, כמו העיקרון של האפשרות לאימות, פירושה תיחום לקוי.
· האינדוקציה מקנה לתיאוריות רק מידה של סבירות ולא ודאות.
הבעיה הלוגית של האינדוקציה נובעת מא. תגליתו של יום שאי אפשר להצדיק חוק באמצעות תצית או ניסוי, ב. מהעובדה שהמדע מציע חוקים ומשתמש בהם. ג.עקרון האמפירציזם לפיו רק תצפית או ניסוי יכולים לאשר או לדחות טענות.
לפי פופר, אין התנגשות בין עקרונות אלו- המדע מקבל חוק או תיאוריה קבלה זמנית בלבד, לנסיון. ניתן לדחות אותם על בסיס ראיות חדשות מבלי לנטוש בהכרח את הראיות הקודמות שהניעו אותנו לקבל את התיאוריה או החוק מלכתחילה. ע"פ יום- לא ניתן להוכיח תיאוריה מפסוקי תצפית, אך ניתן להפריכה.
מדוע סביר להעדיף טענות שלא נסתרו מטענות שנסתרו?- משום שתיאוריות שלא נסתרו עדיין יכולות להיות אמיתיות.
שלוש בעיות:
1. בעיית התיחום-איך להבחין בין מדע לבין כשפים.
2. בעיית הרציונאליות של התהליך המדעי ומקומה של התצפית בהליך זה.
3. בעיית הרציונאליות המתעוררת כאשר אנו מקבלים תיאוריות למטרות מדעיות ולמטרות מעשיות.
המדענים, מסכם פופר, מחפשים תיאוריות בעלות עצמה ולא בעלות סבירות. מבקשים לאשש ולא לאמת.
סיכום קצר נוסף של פופר: מדע: השערות והפרכות\ קרל פופר
קרל יוצא כנגד התיאוריות שמתיימרות להיות מדעיות אך למעשה ניתן לפרש כל תצפית על פיה ולקבל אישוש נוסף.
קרל טוען כי "הקריטריון לקביעת המעמד המדעי של תיאוריה הוא האפשרות לסתור, או להפריך, או לבחון אותה"
מסקנותיו-
אינדוקציה היא מיתוס, המדע פועל מתוך השערות, התצפיות המדעיות מהוות נסיונות להפרכה,
הצורך בתיחום מסופק על ידי האינדוקציה ולכן פגום.
לכן הוא מציעה שיטה דדקוטיבית שתסיק תיאוריות מתצפיות ותוכל גם להפריכן על ידי תצפיות.
מאמר מס' 17: מוסדיות חדשה – ויויאן לונדס – מוסדיות:
במוסדיות הישנה- הנחות יסוד מתודולוגיות ותיאורטיות נותרו בלתי בדוקות במסווה של 'שכל ישר' אקדמי. התעסקה בתיאור של חוקות, מערכות משפטיות ומבנים שלטוניים והשוואתם על פני זמן ובמדינות שונות.
המהפכה ההתנהגותית- להסביר כיצד ומדוע בני אדם פועלים כפי שהם פועלים.
במוסדיות החדשה- מוסדות מתפרשות במובן רחב יותר ומתייחס ל"דפוס התנהגות יציב וחוזר עצמו" (גודין). חוקרת את השפעת המוסדות על היחיד וגם את פעילות הגומלין בין מוסדות ליחידים.
הביקורת על הגישה המוסדית הישנה- גם מבחינת היקף וגם מבחינת שיטה. הישנה עוסקת בכללים וארגונים רשמיים, ולא במוסכמות בלתי פורמליות ואילוצים מוסדיים. יומרותיהם לאובייטקיביות ומדעיות אינן מתיישבות עם השאיפה לאמץ את מודל וסטמינסטר.
מהו מוסד? אין תשובה אחת במוסדיות החדשה. ישנם זרמים רבים של מוסדיות חדשה.
המוסדיות הנורמטיבית- עיסוק בנורמות וערכים כמשתנים משפיעים
בחירה רציונלית- מוסדות הם מבנים אנושיים תכליתיים, המיועדים לפתור בעיות של פעולה קיבוצית. מוסדות משפיעים על התנהגות באמצעות השפעה על "מבנה של מצב".
מוסדיות היסטורית
מוסדיות בינלאומית
מוסדיות אמפירית
הרישות המוסדי
מוסדיות סוציולוגית
החידוש במוסדיות החדשה מול הישנה
המוסדיות הישנה
המוסדיות החדשה
דוגמא
1. התמקדות בארגונים
1. התמקדות בכללים
התמקדות במשרד ההגנהß התמקדות בהליכי קבלת החלטות במשרד
2. המשגה פורמלית של מוסדות
2. המשגה לא פורמלית של מוסדות
התמקדת בכללים כתובים בבריטניה ß התמקדות במוסכמות לא כתובות
3. המשגה סטטית של מוסדות
3. המשגה דינמית של מוסדות
4. עמדה ערכית
4. עמדה ביקורתית כלפי ערכים
5. המשגה כוללנית של מוסדות
5. המשגה מבדלת של מוסדות
6. חוסר תלות
6. מושרשות
מהתמקדום בארגונים להתמקדות בכללים- מוסדות פוליטיים אינם כוללים רק ארגונים, אלא מערכים של כללים המנחים את התנהגותם של שחקנים יחידים.
לדעת הנורמטיבים- הכללים קובעים את ההתנהגות ה'ראויה'.
בבחירה הרציונלית- הכללים קובעים את הבסיס להתנהגות מיקסום תועלת. המוסדות מספקים את כללי המשחק, והארגונים הם שחקנים.
מהמשגה פורמלית להמשגה לא פורמלית של מוסדות- התמקדות במוסכמות לא פורמליות ולא רק בכללים פורמליים. הכללים הלא כתובים ממלאים חלק לא פחות חשוב.
מהמשגה סטטית להמשגה דינמית של מוסדות- עפ"י הגישה החדשה מוסדות הם "דפוסי התנהגות יציבים, מוערכים וחוזרים על עצמם" (הנטינגטון). מוסדות אינם דברים אלא תהליכים.
בבחירה הרציונלית- הסדרים מוסדיים יתקיימו רק כל עוד הם משרתים את האינטרס של שחקנים רציונליים המחפשים תועלת.
אחרים- מוסדות נוטים להשתנות בתגובה לאיתותים סביבתיים.
בגישת הרישות המוסדי- יציבות תלויה בתהליך מתמיד של השגת הסכמה ובניית קואליציות בין שחקנים.
בגישה הנורמטיבית- שינוי הוא דבר בעייתי וקשה לשליטה.
מעמדה ערכית לעמדה ביקורתית כלפי ערכים- הגישה הישנה עסקה ב"שלטון טוב", ונטתה לכיוון מודל שלטוני מסויים (וסטמינסטר). בגישה החדשה המוסדות מעצבים ומגלמים ערכים.
בגישה הנורמטיבית- הליכים והסדרים ניטרליים לכאורה מגלמים ערכים וזהויות ספציפיות.
בבחירה הרציונלית- המוסדות חייבים לשקף מערך ערכים כלשהו כדי שהתמריצים יפעלו ביעילות שווה בקרב כל המשתתפים.
מוסדות משתנים כאשר ההנחות הערכיות שלהם השתנו או כאשר הן נתפסות כסותרות ערכים אחרים (אופה)
גודין ורוטשטיין בחנו כיצד ניתן לעצב מוסדות פוליטיים ע"מ לטפח ערכים רצויים בחברה.
מהמשגה כוללנית להמשגה מפרקת של המוסדות- בגישה הישנה תיארו מוסדות שלמים. בגישה החדשה בוחנים חלקים ופנים בתוך המוסדות. המוסדות לא בהכרח משתלבים יחד ליצירת שלם.
מוסדות מתפתחים באופנים שלא ניתן לצפותם מראש כאשר השחקנים החותרים להבין מצבים חדשים או מעורפלים מתעלמים מכללים קיימים, או אפילו מפירים אותם או מנסים לכופף אותם לצרכיהם, באופן שתהיה בהם העדפה לאינטרסים שלהם.
מחוסר תלות למושרשות- בגישה החדשה מוסדות פוליטיים אינם ישויות עצמאיות.
דילמות במוסדיות החדשה-
א. מהו בכלל מוסד? מוסדות פוליטיים הם 'כללי המשחק' אך מה נכנס לקטגוריה זו? ההגדרה עלולה להיות רחבה מדיי. (אם הרעיון של מוסד "פירושו כל דבר- אזי פירושו שום דבר" רוטשטיין).
פיטרס- ” אם מרחיבים את הכללים... במטרה לכסות מקרים שבהם ההתנהגות הנצפית אינה מתיישבת עם הכללים... התיאוריה עלולה להפוך לבלתי ניתנת להפרכה..."
פיטר הול- "מטרת החוקר צריכה להיות זיהוי כללי ההתנהגות הספציפיים שיש לגביה הסכמה (כללית) ושהסוכנים מצייתים להם, בין אם הוסכם עליהם בריש גלי ובין אם קיימת ביחס אליהם הסכמה שבשתיקה"
חשוב לזכור שכללים נועדו בשביל להפר אותם ולא רק לציית להם.
ב. מנין באים המוסדות ואיך הם משתנים?
יציבות היא תכונה מגדירה של מוסדות, ולכן הגישה החדשה תתקשה להסביר שינוי, ואף את התהוות המוסד.
בבחירה הרציונלית- העדפות היחיד קודמות למוסד, ולכן מוסד יכול "להתחסל" כאשר הוא אינו משרת את האינטרסים של השחקנים. אך גם המוסדות נוטות לחזק את עצמן, ולכן מוסדות ישתנו רק כאשר התועלת מהשינוי, גדולה מהעלות שלו.
בגישה הנורמטיבית- מתקשה להסביר מדוע נוצרים מוסדות. מצליחה יותר בתיאור האופן שבו הם שורדים. אך עם זאת, הכללים נתפסים כמחוללי שינוי לא פחות משהם מייצרים אחידות, כיוון שתמיד יש אזורים עמומים בפרשנות הכללים.
גודין מבחין ב-3 דרכים בהם מוסדות צומחים ומשתנים- תכנון, התפתחות ותאונה.
הבחירה הרציונלית נוטה לכיוון התכנון. היא מסבירה את צמיחתם של מוסדות פוליטיים, ואילו הגישה הנורמטיבית והגישה ההיסטורית מסבירות מדוע לא כל המוסדות דומים זה לזה.
ג. האם הגישה הנורמטיבית והבחירה הרציונלית עולות בקנה אחד?
היי ווינקוט- גישות 'חישוביות' (בחירה רציונלית) וגישות 'תרבותיות' (נורמטיבית) מייצגות תהום שלא ניתן לגשר עליה, וממליצים להמנע מלצרף תובנות משתי קבוצות הגישות הללו.
כיום רוב החוקרים יטענו שצריך להשתמש בתמהיל נבון של שני סוגי הגישות.
סיכום-
המוסדיות החדשה אינה תיאוריה אלא 'השקפה מארגנת'.
"תיאוריה לעולם אינה נכונה, היא רק מועילה יותר או פחות. אפשר ללמוד מהערכה ביקורתית של תיאוריה אחת. אפשר ללמוד הרבה יותר מהערכה ביקורתית השוואתית של מספר תיאוריות המיושמות לגבי נושא אחד. חקר המוסדות הפוליטיים יפיק תועלת רבה ממחקר רב-תיאורטי זה." (רודז)
עוד סיכום של לונדס – מוסדיות:
במוסדיות הישנה- הנחות יסוד מתודולוגיות ותיאורטיות נותרו בלתי בדוקות במסווה של 'שכל ישר' אקדמי. התעסקה בתיאור של חוקות, מערכות משפטיות ומבנים שלטוניים והשוואתם על פני זמן ובמדינות שונות.
המהפכה ההתנהגותית- להסביר כיצד ומדוע בני אדם פועלים כפי שהם פועלים.
במוסדיות החדשה- מוסדות מתפרשות במובן רחב יותר ומתייחס ל"דפוס התנהגות יציב וחוזר עצמו" (גודין). חוקרת את השפעת המוסדות על היחיד וגם את פעילות הגומלין בין מוסדות ליחידים.
הביקורת על הגישה המוסדית הישנה- גם מבחינת היקף וגם מבחינת שיטה. הישנה עוסקת בכללים וארגונים רשמיים, ולא במוסכמות בלתי פורמליות ואילוצים מוסדיים. יומרותיהם לאובייטקיביות ומדעיות אינן מתיישבות עם השאיפה לאמץ את מודל וסטמינסטר.
מהו מוסד? אין תשובה אחת במוסדיות החדשה. ישנם זרמים רבים של מוסדיות חדשה.
המוסדיות הנורמטיבית- עיסוק בנורמות וערכים כמשתנים משפיעים
בחירה רציונלית- מוסדות הם מבנים אנושיים תכליתיים, המיועדים לפתור בעיות של פעולה קיבוצית. מוסדות משפיעים על התנהגות באמצעות השפעה על "מבנה של מצב".
מוסדיות היסטורית
מוסדיות בינלאומית
מוסדיות אמפירית
הרישות המוסדי
מוסדיות סוציולוגית
החידוש במוסדיות החדשה מול הישנה
המוסדיות הישנה
המוסדיות החדשה
דוגמא
1. התמקדות בארגונים
1. התמקדות בכללים
התמקדות במשרד ההגנהß התמקדות בהליכי קבלת החלטות במשרד
2. המשגה פורמלית של מוסדות
2. המשגה לא פורמלית של מוסדות
התמקדת בכללים כתובים בבריטניה ß התמקדות במוסכמות לא כתובות
3. המשגה סטטית של מוסדות
3. המשגה דינמית של מוסדות
4. עמדה ערכית
4. עמדה ביקורתית כלפי ערכים
5. המשגה כוללנית של מוסדות
5. המשגה מבדלת של מוסדות
6. חוסר תלות
6. מושרשות
מהתמקדום בארגונים להתמקדות בכללים- מוסדות פוליטיים אינם כוללים רק ארגונים, אלא מערכים של כללים המנחים את התנהגותם של שחקנים יחידים.
לדעת הנורמטיבים- הכללים קובעים את ההתנהגות ה'ראויה'.
בבחירה הרציונלית- הכללים קובעים את הבסיס להתנהגות מיקסום תועלת. המוסדות מספקים את כללי המשחק, והארגונים הם שחקנים.
מהמשגה פורמלית להמשגה לא פורמלית של מוסדות- התמקדות במוסכמות לא פורמליות ולא רק בכללים פורמליים. הכללים הלא כתובים ממלאים חלק לא פחות חשוב.
מהמשגה סטטית להמשגה דינמית של מוסדות- עפ"י הגישה החדשה מוסדות הם "דפוסי התנהגות יציבים, מוערכים וחוזרים על עצמם" (הנטינגטון). מוסדות אינם דברים אלא תהליכים.
בבחירה הרציונלית- הסדרים מוסדיים יתקיימו רק כל עוד הם משרתים את האינטרס של שחקנים רציונליים המחפשים תועלת.
אחרים- מוסדות נוטים להשתנות בתגובה לאיתותים סביבתיים.
בגישת הרישות המוסדי- יציבות תלויה בתהליך מתמיד של השגת הסכמה ובניית קואליציות בין שחקנים.
בגישה הנורמטיבית- שינוי הוא דבר בעייתי וקשה לשליטה.
מעמדה ערכית לעמדה ביקורתית כלפי ערכים- הגישה הישנה עסקה ב"שלטון טוב", ונטתה לכיוון מודל שלטוני מסויים (וסטמינסטר). בגישה החדשה המוסדות מעצבים ומגלמים ערכים.
בגישה הנורמטיבית- הליכים והסדרים ניטרליים לכאורה מגלמים ערכים וזהויות ספציפיות.
בבחירה הרציונלית- המוסדות חייבים לשקף מערך ערכים כלשהו כדי שהתמריצים יפעלו ביעילות שווה בקרב כל המשתתפים.
מוסדות משתנים כאשר ההנחות הערכיות שלהם השתנו או כאשר הן נתפסות כסותרות ערכים אחרים (אופה)
גודין ורוטשטיין בחנו כיצד ניתן לעצב מוסדות פוליטיים ע"מ לטפח ערכים רצויים בחברה.
מהמשגה כוללנית להמשגה מפרקת של המוסדות- בגישה הישנה תיארו מוסדות שלמים. בגישה החדשה בוחנים חלקים ופנים בתוך המוסדות. המוסדות לא בהכרח משתלבים יחד ליצירת שלם.
מוסדות מתפתחים באופנים שלא ניתן לצפותם מראש כאשר השחקנים החותרים להבין מצבים חדשים או מעורפלים מתעלמים מכללים קיימים, או אפילו מפירים אותם או מנסים לכופף אותם לצרכיהם, באופן שתהיה בהם העדפה לאינטרסים שלהם.
מחוסר תלות למושרשות- בגישה החדשה מוסדות פוליטיים אינם ישויות עצמאיות.
דילמות במוסדיות החדשה-
א. מהו בכלל מוסד? מוסדות פוליטיים הם 'כללי המשחק' אך מה נכנס לקטגוריה זו? ההגדרה עלולה להיות רחבה מדיי. (אם הרעיון של מוסד "פירושו כל דבר- אזי פירושו שום דבר" רוטשטיין).
פיטרס- ” אם מרחיבים את הכללים... במטרה לכסות מקרים שבהם ההתנהגות הנצפית אינה מתיישבת עם הכללים... התיאוריה עלולה להפוך לבלתי ניתנת להפרכה..."
פיטר הול- "מטרת החוקר צריכה להיות זיהוי כללי ההתנהגות הספציפיים שיש לגביה הסכמה (כללית) ושהסוכנים מצייתים להם, בין אם הוסכם עליהם בריש גלי ובין אם קיימת ביחס אליהם הסכמה שבשתיקה"
חשוב לזכור שכללים נועדו בשביל להפר אותם ולא רק לציית להם.
ב. מנין באים המוסדות ואיך הם משתנים?
יציבות היא תכונה מגדירה של מוסדות, ולכן הגישה החדשה תתקשה להסביר שינוי, ואף את התהוות המוסד.
בבחירה הרציונלית- העדפות היחיד קודמות למוסד, ולכן מוסד יכול "להתחסל" כאשר הוא אינו משרת את האינטרסים של השחקנים. אך גם המוסדות נוטות לחזק את עצמן, ולכן מוסדות ישתנו רק כאשר התועלת מהשינוי, גדולה מהעלות שלו.
בגישה הנורמטיבית- מתקשה להסביר מדוע נוצרים מוסדות. מצליחה יותר בתיאור האופן שבו הם שורדים. אך עם זאת, הכללים נתפסים כמחוללי שינוי לא פחות משהם מייצרים אחידות, כיוון שתמיד יש אזורים עמומים בפרשנות הכללים.
גודין מבחין ב-3 דרכים בהם מוסדות צומחים ומשתנים- תכנון, התפתחות ותאונה.
הבחירה הרציונלית נוטה לכיוון התכנון. היא מסבירה את צמיחתם של מוסדות פוליטיים, ואילו הגישה הנורמטיבית והגישה ההיסטורית מסבירות מדוע לא כל המוסדות דומים זה לזה.
ג. האם הגישה הנורמטיבית והבחירה הרציונלית עולות בקנה אחד?
היי ווינקוט- גישות 'חישוביות' (בחירה רציונלית) וגישות 'תרבותיות' (נורמטיבית) מייצגות תהום שלא ניתן לגשר עליה, וממליצים להמנע מלצרף תובנות משתי קבוצות הגישות הללו.
כיום רוב החוקרים יטענו שצריך להשתמש בתמהיל נבון של שני סוגי הגישות.
סיכום-
המוסדיות החדשה אינה תיאוריה אלא 'השקפה מארגנת'.
"תיאוריה לעולם אינה נכונה, היא רק מועילה יותר או פחות. אפשר ללמוד מהערכה ביקורתית של תיאוריה אחת. אפשר ללמוד הרבה יותר מהערכה ביקורתית השוואתית של מספר תיאוריות המיושמות לגבי נושא אחד. חקר המוסדות הפוליטיים יפיק תועלת רבה ממחקר רב-תיאורטי זה." (רודז)
עוד סיכום של לונדס – מוסדיות:
עד שנות ה-50 הגישה המוסדית היית מקובלת ולא הייתה נתונה לביקורת כלל. הגישה גורסת כי כל מדע מדינה נמדד על פי השוואה של המוסדות השלטוניים של שתי מדינות.
אמנם המוסדיות הישנה שכללה הגדרות מצומצמות של מוסדות שלטוניים בלבד ואת מה שהם כוללות כיום יש המוסדיות החדשה שבאה בעיקר בגלל זרמים מרקסיסטים גורסת כי ניתן לנתח על פי מוסדיות כאשר מוסדיות מוגדרת ככלל האנשים הקשורים למוסד פוליטי וכל דפוס התנהגות חוזר על עצמו נכלל ב"מוסד" זה. חסידי המוסדיות החדשה לא רק חוקרים את השפת המוסדות על היחיד אלא גם את יחסי הגומלין ביניהם.
הגישה המוסדית המסורתית:
גישה זו מאמצת את הכללים המשפטים והחוקים והארגוניים הפורמליים של השלטון. היא מאמצת הגבלות אלה להסבר התנהגויות פוליטיות.
הביקורת נגד גישה זו שהיא לא מספיק רחבה וכוללת ושהשיטה שלה מפספסת את העיקר. השיטה שלה היא נורמטיבית וסטרוקטואלית . היא מייצגת פונקציות בלבד ופספסת את האזרח. היא מראה בעצם מבנים ופונקציות של המבנים בלבד.
אולם נראה היה שהביקורת לא הייתה מוצדקת בכל מה שאמרה. השוואות בין חוקות של מדינות או השוואות בין נשיאויות חשפו ובדות חדשות על משטרים. הנגדה של משטר עם משטר אחר חשפה ובדות מעניינות שאי אפשר היה לגלות אחרת. עם זאת הנחות אלה נחשבו להנחות מובלעות והשאיפה של המוסדיות החדשה היא לחשוף הנחות אלה בצורה מפורשת.
עליית המוסדיות החדשה:
המוסדיות החדשה הינה זרם דדוקטיבי שמשערת תיאוריות ומחפשת להן הסברים במציאות. זאת לעומת המוסדיות המסורתית שביצעה מחקר אמפירי ובצעה אינדוקציה להסקת מסקנות. המוסדיות החדשה קב הובדה שהיא בוחנת בצורה תיאוריות שלא קיימות התפצלה למספר זרמים:
המוסדיות הנורמטיבית המחפשת את הדרך בה צריך להפיע מוסד מסויים על האזרח.
זרם נוסף הוא המוסדיות של הבחירה הרציונלית שאומרים כי כל מוסד בנוי מאנשים ולכן יבצע את הפעולה הנכונה ביותר עבורו.
המסדיות ההיסטורית מבצעת פעולה של איסוף בעזרת כלים אמפיריים ואקלקטיים בכדי להגיע הן למסקנות נורמטיביות והן למסקנות רציונליות.
המוסדיות הבינלאומית דומה לה והיא מבצעת הנחות השעונות על תיאוריות הלקוחות מתורת המשחקים.
הגישה המוסדית האמפירית היא הקרובה ביותר לגישה המסורתית ומבצעת איסוף מלא והגעה למסקנות על בסיסו.
מאפיינים עיקריים של הגישה המוסדית החדשה:
מהתמקדות בארגונים להתמקדות בכללים.
מהמשגה פורמלית להמשגה לא פורמלית של מוסדות.
מהמשגה סטטית להמשגה דינמית של מוסדות.
מעמדה רכית לעמדה ביקורתית כלפי רכים.
מהמשגה כוללנית להמשגה מבדלת של מוסדות.
מחוסר תלות למושרשות.
ההתמקדות בעבר הייתה בארגון עצמו וכיום ההתמקדות היא בכללים המאפיינים אותו ובכל מי שממלא כללים אלו. הכללים נמצאים מסביב לארגון תחתיו ובו ומכתיבים את סדר יומו ואף מוכתבים על ידיו לפעמים.
התמקדות בחוקים כללים ופעולות לא פורמליות המתבצעות מתחת לפני השטח ולא רק בדברים הפורמליים.
הבנה כי הכללים משתנים באופן מתמיד ומוסד שהיה אתמול יכול להשתנות מחר לכן ההשוואות לא מבוצעות אם הן כוללות נושאים זמניים.
מוסדות משקפים ערכים. מתרחקת מהצד האידיאולוגי, לא אומרת מה זה ערך טוב או רע, אך יש הכרה שגם למוסד יש ערך ולכך המוסד לא קדוש, וניתן לשנותו.
ההבנה נוצרה שמוסדות הם גופים בפני עצמם ואפשר לפרק מספר גופים למוסדות מהם הם מורכבים וכמו כן ניתן לפרק מוסד לגופים המרכיבים אותו.
המוסדות הן בעלי שורשים במדינה ובאירועים אחרים והם אינם בלתי תלויים. לכן השפעתם צריכה להיבחן בצורה קבית ומתמשכת ולא כאירוע בודד.
דילמות במוסדיות:
ישנה עמדה כי המוסדיות החדשה נוטה להיות כוללנית מדי ולא מבדילה בין מוסד לכללים כוללניים יותר. כל דבר יכול להיחשב ככלל גם אם נעשה בהיסח דעת או ללא הכוונה המפורשת לו מה שגם יכול להפוך את התיאוריה ללא ברת הפרכה.
דילמה נוספת היא למה נוצר מוסד. הרציונלים יגידו שמוסד נוצר כדי לייצר תולת ואם יש סיכוי כי במתווה אחר ייתן יותר תועלת אז יעבור למתווה זה. הנורמטיבים יגידו שמוסד יווצר או יותר נכון צריך להיווצר רק אם הוא מגיע לערכים הטובים והנכונים. כלומר הסתכלות על תועלת מול הסתכלות על ערכים.
ישנה דילמה האם המוסדיות החדשה הרציונלית המתבססת על מעשים ועל תועלת והמוסדיות החדשה הנורמטיבית המתבססת על ערכים ונורמות סותרות או משלימות. מצד אחד מדובר בפרגמטיות מול רכים ומצד שני הללו מרכיבים את העולם. [סיכום: לקרוא מהטקסט].מאמר מס' 18 - האמונה הביהייוויורלית, דיויד ריצ'י (פרק 13)
הגישה הביהוויורלית תפסה את מרכז הבמה בחקר מדע המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לשנות ה- 70. היו לכך שתי סיבות עיקריות:
1. הבהוויורליזם שלל את הגישה המרכזית בחקר מדע המדינה עד אז – קרי הגישה המוסדית – בטענה שהגישה עסקה עסק בעובדתיות יתר ולא הייתה מדע אמיתי.
2. דרישה ממדעני מדע המדינה לעסוק במדע מ"סוג חדש" לתועלת החברה.
עקרונות מנחים
קיים דמיון רב בין הבהוויורליזם לבין הפופריזם הנובע מחתירת השניים להגדיר מהו מדע. [1] הבהוויורליזם מתבסס על עקרונות היסוד המנחים את הפופריזם:
* הדיכוטומיה הראשונית- הבחנה בין המצוי לבין הרצוי. הבהוויוריסטים בחרו לחקור את המציאות הממשית כתחום "מדעי" (המצוי) ולא את הרצוי (ערכים ואידיאולוגיה). מדע המדינה כמדע שקול למדעי הטבע.
*האפשרות לעמוד למבחן- רק טענה המסוגלת לעמוד למבחן תיחשב מדעית.
* אפשרות ההפרכה- ניתן להפריך טענה מדעית. [2]
* עיקרון הארעיות- תיאוריות מדעיות שנראות כיום בגדר אמת יכולות להשתנות ולהתהפך מחר. האמת של היום היא השקר של מחר.
*הקהילה המדעית- אימוץ העקרונות והשיטות המדעיות יהפוך את מדע המדינה לקהילה מדעית.
- מלבד זאת, הבהוויורליזם הוסיף שני עקרונות נוספים שאינם נכללים בפופריזם:
*אבני הבניין של המדע- הממצאים של מחקרים אקדמיים יכולים לשמש בהמשך להרכבת התמונה הכוללת. כלומר, איסוף של רסיסים בידי חוקרים שונים ישמש בהמשך לפיתוח תיאוריות כלליות.
* קווים ישרים של ידע- ישנה התפתחות ליניארית של צבירת ידע והתפתחות התחום. לפי תפיסה זו, התיאוריות החדשות טובות יותר מהישנות. כפי שבמדעי הטבע לא מלמדים תיאוריות ישנות, כך גם במדעי החברה.
שקיעתה של הפילוסופיה הפוליטית
הבהוויורליסטים העניקו למונח תיאוריה פוליטית משמעות חדשה ושללו את משמעותו הקודמת. לא עוד נושאים פילוסופיים בעלי פרשנות סלקטיבית (כגון ערכים ואידיאולוגיות) שלא ניתן לעסוק בהם בדרך מדעית. לפי הבהוויוריסטים, תיאוריה פוליטית היא דרך לביצוע מחקר. כלומר, תיאוריה פוליטית היא שדה פעילות לפיתוח וליישום של תיאוריות ולהעלאת השערות.
מחקר חברתי
הבהוויורליסטים פנו לשיטת מחקר מדעית שתטיב בדרך כלשהי עם האנושות. הם פעלו לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר התעוררו ספקות בעניין הרציונאליות והמוסריות של הפוליטיקה הדמוקרטית. מטרתם של הבהוויוריסטים הייתה אפוא להוכיח כי כל המוסדות, הנוהגים וההרגלים הדמוקרטיים יתפקדו ביעילות ככל האפשר במצב של אי-בהירות באשר לכללי המשחק הרצויים.
הבסיס האמפירי של הדמוקרטיה
הבהוויורליסטים בחנו את תקפותם של עקרונות דמוקרטיים באמצעות חקירה אמפירית. כלומר, בדיקת הטמעתם של ערכים דמוקרטיים משוערים בקרב האזרחים. החוקרים זיהו מדינות כמדינות דמוקרטיות וחקרו אותן בכדי לגלות כיצד הן פועלות במסגרת זו.
- במסגרת זו בחנו החוקרים מספר מאפיינים כיסודות להתנהגות דמוקרטית בארה"ב:
- אנטי אבסולוטיזם- בקרב האזרחים קיים קונצנזוס בענייני הניהול ולא בענייני אמונות מוסריות (המסכנות את המיעוט).
- סובלנות
- אי שוויון ואפתיה- לפי הבהוויוריסטים, פערי השוויון בחברה בעלי השפעה חיובית על החברה האמריקאית. ההנחה היא כי בקרב בעלי האמצעים קיימת תמיכה רבה יותר לרעיונות הדמוקרטיים ולכן העצמה המצויה בידם רצויה. שכבת העילית תהיה יותר מעורבת פוליטית לעומת ההשתתפות הנמוכה בקרב השכבות הנמוכות. כלומר, לאפתיה בדמוקרטיה ישנה השפעה חיובית.
ריסון השלטון
הבהוויורליסטים מצאו במחקרים אמפיריים כי רבים מהאזרחים אינם טורחים להצביע, אינם מיודעים ושמספר מצומצם של אנשים מקבל את ההחלטות. מה שהוביל לשאלה כיצד השלטון מרוסן?
- פוליטיקה קבוצתית- הקבוצות השונות הפועלות בחברה משמשות כמנגנון בקרה המאגד אינטרסים שונים.
-מפלגות פוליטיות- המפלגות מאגדות את האינטרסים של האזרחים ומפקחות על השלטון.
ההקבלה בין מדע לפוליטיקה דמוקרטית
הבהוויורליסטים ראו את ההקבלה בין מדע לחברה כמובנת מאליה. המדע דומה לפוליטיקה (הדמוקרטית) בכך שהוא פרגמטי ומשתנה. מעשים פוליטיים בדומה למדע מועדים לטעויות – מה שמחייב אימוץ שיטה של קבלת החלטות שתאפשר רעיונות חדשים ושינוי חברתי. לדעת הבהוויורליסטים, מערכת פוליטית גמישה כזו חייבת להיות דמוקרטית.
אולם, ההקבלה בין מדע לדמוקרטיה מעוררת בעיה: המדע עוסק בניסויים מדעיים ואינו יכול להכריע בסוגיות מוסריות. כלומר, אין בכוחו של המדע להורות כיצד החברה צריכה להיראות. לפי הגישה הבהוויורלית, הנהלים הדמוקרטיים עומדים לרשותנו ומסייעים בפיתרון ובתיקון סוגיות.
ליברליזם מול בהוויורליזם
שתי הגישות הללו הביעו תמיכה בדמוקרטיה אך מתוך תפיסות שונות לגמרי. הליברליזם בראשותו של ג'ון סטויארט מיל תפס את בני-האדם כתבוניים וכרציונאליים. ערכה של המערכת הדמוקרטית נמדד מהיחידים המרכיבים אותה. כלומר, על המדינה לפעול למען התפתחותם של כלל אזרחיה. אולם, המחקרים האמפיריים הבהוויורליים גילו כי חלק ניכר מהאזרחים אינם רציונאליים. רבים מהאזרחים מגלים אדישות לפוליטיקה, אינם מעורבים פוליטית, חלק מגלים סבלנות ודעות מתקדמות וחלק לא. למרות שמרבית האזרחים אינם עומדים באמות המידה של הפילוסופיה הליברלית – המערכת הפוליטית הדמוקרטית יציבה ויוצרת שגשוג כלכלי וקדמה חברתית. כלומר, הבהוויורליסטים הצדיקו את הנהלים הדמוקרטיים מאחר והם מתפקדים בצורה יעילה באופן אמפירי.
מכאן ראו הבהווירליסטים את המערכת הפוליטית כפועלת מתוך פקעת של לחצים מכלל הקבוצות בחברה – ולא מציבור אזרחים ער ומיודע אל השלטון.
מושג: "צעד אחר צעד"
חוקרים בהוויורליים שהכירו באי-הרציונאליות של בני-האדם תמכו במדיניות "צעד אחר צעד". לפי מדיניות זו יש לנקוט בשורה של תיקוני מדיניות זעירה בכדי להשיג את המטרות בהדרגה ולמנוע תוצאות לא צפויות. גישה זו עמדה בניגוד לתכנון לטווח ארוך הפועל מתוך חישוב רציונאלי.
אנטי מרקסיזם
בתקופה הבהוויורלית רווחה הספרות האנטי מרקסיסטית ששללה את ההשקפות ודרכי הפעולה המרקסיסטיות. לפי מחקרים אמפיריים שניהלו החוקרים הבהוויורליים נמצא כי רק אזרחים מועטים מסוגלים לשיקול דעת רציונאלי ולמעורבות פוליטית. לפיכך, טענו הבהוויורליסטים כי האופי האנושי אינו מצדיק בנייה מחדש של החברה מתוך אשליה כי יושג שוויון בכישורים ובהשפעה של כלל האזרחים. מעבר לכך, המרקסיזם הוא ניסיון לנסח פילוסופיה פוליטית לא מדעית.
לעומת זאת, המרקסיזם טען כי המחקרים האמפיריים אינם לא יותר מאשר השתקפות של החברה שעיצב המעמד השולט.
מיתוס "כשירות האזרח"
בקרב האזרחים ישנה אמונה מוטעית שתוצאות הבחירות מנחות את הממשלה ומרסנות אותה בשעת הצורך (החזרת הקול לבוחר). מיתוס זה מוביל את האזרחים להשתתפות על אף השפעתם המועטה. מיתוס זה תורם לריסון האליטות השלטוניות מתוך החשש כי הבוחרים יענישו את המנהיגים בקלפי. נוצר מצב אבסורדי לפיו החברה יכולה לפעול לפי כללי המשחק רק אם אינה מבינה את המתרחש סביבה. כך חזר המתח בין הממצאים המדעיים (המורים על השיעור האפסי של השפעת הציבור) מול התמיכה של האקדמאים בדמוקרטיה.
מאמר מס' 19: התרבות האזרחית ויציבות דמוקרטית \ אלמונד גבריאל וסידני ורבה
בוחנים באיזו מידה תרבות פוליטית יוצרת ומשמרת דמוקרטיה יציבה ויעילה.
השאלה היא מדוע לא כל האזרחים מעורים בפוליטיקה ומבצעים שיקולים רציונלים בבחיורת, והאם עובדה זו מעידה על כשלון הדמוקרטיה? התשובה היא לא, שאמנם תרבות השתתפותית של כל העם היא אידילית, יש צורך בניגודים בדמוקרטיה כדי לשמור על איזונה ויציבותה. ולכן עירוב תרבויות פוליטיות בחברה שומר על הדמוקרטיה.
דוגמא לכך היא עוצמה והיענות מצד השלטון.
המתח הזה יוצר סתירות אצל האזרח: בכדי לגרום להיענות מצד השלטון עליו להיות מעודכן ופעיל, ועל מנת שהשלטון יוכל להפעיל עצמה, על האזרח להיות פסיבי...
לחלק מסתירה פנימית מוסבר על ידי סקר שהם ערכו ותוצאותיו שיש פער בין ההתנהגות הפוליטית בפועל לבין תפיסת יכולתם של האזרחים לפעול, ותפיסת מחויבותם לפעול.
הם מדברים על איזונים חיונים בדמוקרטיה- איזון בין עצמה לאחריות, בין הסכמה לשסע.
המסקנות שלהם הם שקידום המודרניצזיה מוביל לפיתוח תרבות אזרחי ת עם דגש על חינוך. ומכאן שמודרניזציה יוצרתהזדמנות לדמוקרטיה.
עוד סיכום (יותר רציני..) של אלמונד ו-ורבה:
תרבות פוליטית:
תרבות בה הפרט מעצב את תפיסת עולמו של הפרט, ישנם סוכני חיברות לתרבות פוליטית: הורים, בה"ס, אמצעי תקשורת. מתוך הדרך שבה האזרחים תופסים את הפוליטיקה נוצרת ה-תרבות הפוליטית. תרבות פוליטית עניינה בתפיסה ולא בהתנהגות, מתוכה צפויות לנבוע התנהגויות מסוימות.
תרבות פוליטית פרוכייאלית: במדינות לא מפותחות, בהן השלטון המרכזי לא מצליח לפרוס את יריעותיו הרבה מעבר לעיר הבירה- התרבות הפוליטית דלה.
תרבות פוליטית נתינית: האזרחים מודעים על ההשפעה של הפוליטיקה על חייהם אך מרגישים שאינם יכולים באמת להשפיע.
תרבות פוליטית השתתפותית: האזרחים מודעים להשפעתה של הפוליטיקה על חייהם ולוקחים חלק ענייני בהשפעה על מקבלי ההחלטות.
אלמונד וורבה ערכו מחקר (ע"י סקרים) וגילו כי בכל מדינה קיימות 3 התרבויות. הם טענו ששילוב 3 התרבויות הנ"ל יאפשר יציבות למדינה. אם אחת מהתרבויות תשלוט – המדינה תקרוס. אלמונד וורבה ייסדו את המושג: תרבות אזרחית.
טענת החוקרים היא שתרבות פוליטית מסוימת תקבע את אופי המשטר(דמוקרטי, אוטוריטארי)
הביקורת נגד המחקר שואלת: האם זה באמת כיוון הקשר? או אולי ניתן לומר כי אופי המשטר יוצר תרבות פוליטית (לדוג': אזרחים הנמצאים תחת שלטון אוטוריטארי שנים רבות הם נהפכים לנתינים)
חברה אזרחית:
התפיסה המקובלת היא שהחברה האזרחית היא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה. ציבור של פרטים בודדים אינו יכול לעמוד לבדו מול כוחה של המדינה, לכן נתפסת החברה האזרחית כקבוצת נגד לשלטון, עצם הותרת חלק מהמשאבים מחוץ לידיה של המדינה הוא מרכיב חשוב בדמוקרטיה. חברה כזו יכולה לשמר את הדמוקרטיה ולפקח על המדינה. אחת הדוגמאות לכך: קבוצות "ירוקים" שפועלים בשביל כלל האזרחים לשימור הטבע והסביבה .
החברה האזרחית נתפסת כמי שמטפחת את פעולת הפרט, התארגנויות חותכות(בחברה אזרחית קיימת הידברות בין פלגים שונים, הפריה הדדית), תרומה לחוסן של הפלורליזם והדמוקרטיה.
ביקורת:
1)תפיסה מוגזמת וחשדנית כלפי המדינה. ניתן לקחת את ארה"ב והקשר של האזרחים לשלטון. החברה האזרחית עשויה להיות גורם אלטרניטיבי ומאיים על המדינה, כאשר אין לשלטון המדינה סמכות ממשית בפני האזרחים (לדוגמת: המאפיה האיטלקית באיטליה)
2) מתן תשומת לב ואוטונומיה לקידום ערכים של קבוצות אנטי-דמוקרטיות ואנטי-ליברליות.
3) בחברה האזרחית אין חלוקת ייצוג. נשמע קולם של אנשים בעלי משאבים, פנאי, קירבה לאמצעי המידע וכו'. לכן המבקרים יאמרו שאסור לתת לחברה האזרחית כוח מופרז מדי.
החוקרים של תרבויות פוליטיות כתבו ספרים (בחלקם השוואתיים) על נושא זה. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא של החוקרים אלמונד וורבה (Almond and Verba), אשר השוו את התרבויות הפוליטיות של גרמניה, איטליה (ולא צרפת), אנגליה, ארה"ב ומקסיקו. הם מנתחים תרבות פוליטית במונחים שונים, אך קשורים זה לזה. מבין השאלות בהם עסקו: 'מהי מידת הגאווה של הציבור במדינה שלו', 'מה התחושה של האזרח לגבי היכולת שלו להשפיע', 'מהי דרגת האמון של הציבור במוסדות השלטון'. מחקרים אלו התבססו על הנחות מסוימות, למשל, ההנחה כי תרבות פוליטית דמוקרטית מבוססת על אמון (במנהיגות, במוסדות, בחוקים ובתהליכים פוליטיים). אולם, הנחה זו עברה, במובן מסוים, רוויזיה, וכיום ההנחה היא מורכבת יותר, ואומרת כי תרבות פוליטית דמוקרטית משלבת אמון עם ספקנות (משום שביקורת והטלת ספק הם מרכיבים חשובים ביותר במשטר דמוקרטי), פעילות עם פסיביות, אדישות עם מעורבות, אינסטרומנטליות עם רגשיות, הסכמה עם שסע ("קיטוב מוגבל") – צריך איזון. הם מדברים במאמרם גם על הקשר בין אותה תרבות אזרחית והאיזונים הנ"ל לבין דמוקרטיה יציבה. הם מצביעים גם הקשר בין התרבות הפוליטית של המדינה והאזרחים בה לבין דמוקרטיה פוליטית, בין החיברות הפוליטי במדינה ואיך מונחלת הפוליטיקה במדינה לבין דמוקרטיה.
התרבות האזרחית היא דבר המתפתח עם השנים, ובצורה איטית למדי. חינוך הוא דבר המעביר חלק ממרכיבי התרבות האזרחית אך לא נראה שהוא מסוגל להעביר את האיזונים הנ"ל (מעורבות ופסיביות וכו'). צריך להגביר את הערוצים לחיברות פוליטי, צריך לפתח תודעה פוליטית (יותר בגרמניה) יחד עם רגש לפוליטיקה (יותר במקסיקו), צריך סמלים מאחדים וזיקה רגשית למערכת (מקסיקו) וכישורים הכרתיים (גרמניה). בבסיס התרבות האזרחית עומדת העלאת רמת החינוך במדינה. (ראה המאמר שלהם)
מפלגות הן ארגונים וולונטריים, ומבחינה זו ניתן לומר שישראל, כמדינה רב מפלגתית, הינה בעלת ארגונים וולונטריים רבים, אך השאלה באיזו מידה המפלגות אכן מתפקדות בצורה אותה תאר פוטנם. תכליתו של מודל 'הנאורות' בכך שהאזרחים יקבלו אינפורמציה באמצעי התקשורת, וכך יוכלו להשתתף בתהליך הפוליטית על בסיס של ידע. בכל העולם, כולל ישראל וארה"ב, מתרחש תהליך של התמעטות הארגונים הוולונטריים במדינות (החל ממפלגות ועד לוועדי הורים, וועדי עובדים וכו'). פוטנם טוען במאמרו כי אחד ההסברים לתופעה זו היא אמצעי התקשורת ההמוניים (ובמיוחד הטלביזיה), משום שהטלביזיה גוזלת זמן רב אשר בעבר הופנה לפעילות וולונטרית. בהקשר זה נשאלת השאלה עד כמה תורמת הטלביזיה לתחושת האשליה של השתתפות פוליטית (במקום השתתפות פוליטית בפועל). כלומר, אנשים בעידן המודרני, בעצם הצפייה בטלביזיה מרגישים כאילו הם לוקחים חלק בתהליך הפוליטי, למרות שהם לא באמת עושים זאת. הציבור יכול, באמצעות החוויות של הטלביזיה, לייצר דעת קהל פוליטית בעלת משמעות עצומה, כלומר, לטלביזיה פוטנציאל להשפעה רבה, אשר כמעט ולא נעשה בו שימוש למטרות חיוביות. כלומר, הבעיה איננה בטכנולוגיה של הטלביזיה, אלא בשימוש הלקוי שנעשה בה.
הגישה של 'התחשבות הפרט בצרכי הציבור' אומרת, בניגוד לגישה הליברלית-קפיטליסטית, כי בתרבות פוליטית מתקדמת באמת, על כל פרט לשים גבולות לאגואיזם האישי שלו בנקודות מסוימות בהן אכפת לו מהכלל. חוקרים רבים מתייחסים לגישה זו למעלה מ - 50 שנים, ותוהים האם היא ריאלית.
תרבות פוליטית קשורה בשאלה באיזו מידה יש במדינה מסוימת תרבות של אינדיבידואליזם, כלומר, באיזו מידה נחשב האינדיבידואל למקור של ערך, סמכות, שיפוט? כלומר, עד כמה יש התייחסות במדינה לאינדיבידואל כאינדיבידואל (דבר זה איננו נפוץ, משום שבד"כ אנו נוהגים לסווג כל אדם ע"פ קבוצות שונות: דת, מין, קבוצה אתנית וכו'), וזהו מאפיין בעל משמעות של תרבות פוליטית של מדינה. המבנה של התרבות הפוליטית של מדינה תלוי, אם כן, ברמת הקולקטיביסטיות של המדינה (כלומר, עד כמה המדינה נוהגת לסווג אנשים לקבוצות).
מחקרים שנעשו ב 70 השנים האחרונות הניחו כי יש תרבות כללית ויש תרבות פוליטית.
מאמר מס' 20: דרי - הליברליזם ופרדוקס האסירים :
השקפת העולם הליברלית רואה ב"שוק חופשי" דגם רצוי לחברה האנושית: כאשר צרכנים וספקים רבים, הפועלים ע"פ אינטרס פרטי, סוחרים זה עם זה בחופשיות, נוצר שיווי משקל. הליברליזם לא שולל את המדינה ומוסדותיה, אלא שואף לצמצם את מעורבותם הישירה בתהליכים חברתיים, תוך הנחה שהחברה תגיע לשיווי משקל.
הביטוי לגישה זו ניתן בחברה האמריקנית עד המשבר בשנת 1929, בו התברר כי לא ניתן לשקם את הכלכלה ללא סיוע המדינה. זוהי המחלוקת בין הרפובליקנים המבקשים לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה, והדמוקרטים התומכים במדיניות סעד, ובין כלכליות המערב והמזרח. שאלת יכולת המערכת לפתח מנגנוני ויסות עצמיים שיביאו את הפרטים לפעול לטובת הכלל מהותית מנקודת מבטו של הליברליזם.
שדה המרעה הציבורי
ויליאם לויד פרסם את פרדוקס שדה המרעה הציבורי, לפיו הבקר ניזון משדה מרעה ציבורי (דהיינו ההוצאות פר בהמה הן אפסיות). המסקנה ההגיונית היא שכדאי להגדיל את העדר, אך כיוון שכולם מגיעים למסקנה, מתפתח תהליך של רעיית יתר.
הארדין מביא מספר דוגמאות לתהליכים בהם בדומה, הפעולה ע"פ דגם האינטרס הפרטי אינה מביאה לשיווי משקל: בגידול האוכלוסייה, זיהום אוויר, ציד לווייתנים, ומרוץ חימוש גרעיני. לטענתו אין אפשרות לפיה תושבי הכפר ימנעו באופן וולונטרי את רעיית היתר, שכן מי שיענה לקריאה הוולונטרית להגבלה עצמית, יקטן כוחו היחסי למי שלא יענה לקריאה. רק אכיפה חיצונית תגביל את רעיית היתר, ולפיכך על הליברליזם להשתחרר מהדעה הקדומה לפיה פיקוח הוא שלילי מעיקרו.
הפרדוקס של שיתוף הפעולה
"בעיית האסירים" היא משחק בין שחקנים בהם כל אחד יכול לשתף פעולה או להונות את השני. אם רק אחד ירמה, הוא יקבל ניקוד מקסימלי, אך שיתוף פעולה הדדי מביא לתוצאה גבוהה לשניהם. בעיית האסירים לכאורה נובעת מבעיה בקומוניקציה, ואם השחקנים ידברו ביניהם הם יסכימו לשתף פעולה. אך גם לאחר חתימת הסכם, הדילמה נותרת בעינה: האם לכבדו או לאו? בעיית האסירים משקפת את המצב בין מעצמות העל במרוץ החימוש, בו המחיר של מצב בו מרמים אותך, גבוה מנשוא, ועל כן המרוץ נמשך.
התחרות של אכסלרוד
החוקר אכסלרוד ערך ניסויים שעסקו בבעיית האסירים, תוך שהוא בוחן האם גם במסגרת רחבה בה מתקיימת אינטראקציה עם הרבה פרטים, משתלם ליחיד לא לשתף פעולה עם האחרים ולנצל אותם באופן עקבי? הניסוי המורכב להחריד, כלל עימות של אסטרטגיות שונות של התמודדות עם "בעיית האסירים", למעין משחק על, ובדיקה איזו אסטרטגיה הניבה תוצאות טובות יותר. 8 האסטרטגיות שהרוויחו הכי הרבה היו "ידידותיות", דהיינו לא רימו ראשונות. 7 האחרונות היו "בלתי ידידותיות".
מסקנות ולקחים
מה ניתן ללמוד מכך על התנאים לשת"פ במציאות החברתית והמדינית? שלושה תנאים מצביעים על שוני בין התחרות של אכסלרוד לתהליכים מדיניים וחברתיים. ראשית, אי תלות בין אינטראקציות שונות: דהיינו, אם א' מרמה אותך, הסנקציה צריכה להיות מופעלת רק עליו ולא על ג'. אי תלות שלא תמיד קיימת במציאות. שנית, במשחק של אכסלרוד קובעת התוצאה הסופית ולא ניצחון בהתמודדות ספציפית. בעולם החברתי-מדיני לעיתים, המפסיד יוצא מהמרוץ. שלישית, העדרן של קואליציות מאפשר זאת: השוק החופשי חופשי, כל עוד אין בו קרטלים (נקודה בה גם הליברליזם מוותר על התנגדותו לפיקוח).
התחרות השנייה
אכסלרוד יזם תחרות נוספת כדי לקבל אסטרטגיות יצירתיות חדשות, לראות איך פועל מי שיודע על תוצאות התחרות הראשונה, ולראות האם יצליחו האסטרטגיות שהצליחו בתחרות הראשונה, בשנית. גם מתחרות זו עלה כי הידידותיות משתלמת. אכסלרוד טוען, כי שת"פ יכול לצמוח בעולם של אגואיסטים ללא סמכות מרכזית, ע"י קומץ יחידים הבונים על הדדיות. עם זאת, בתחום המורכב של יחסים בינלאומיים, הבעיות הריאליסטיות מחייבות התחשבות בגורמים רבים שאינם מתבטאים בבעיית האסירים.
הבעיה בפני מנהיגי מדיניות היא שבמישור החברתי והפוליטי אי אפשר לסמוך על ניסוי וטעייה ואין זמן להמתין עד שהתהליכים הספונטניים יגיעו למלוא ביטויים.
הסופר-רציונליות
הופשטטר הציע גישה רציונלית משלימה לזו של אכסלרוד, האמורה ליישב את פרדוקס המרעה הציבורי, ולתת בסיס לליברליזם קיצוני, המאמין שבכוח התבונה להוביל את האדם בדרך הישר, בלי כפייה. העיקרון המנחה של הגישה הוא שמבחינה רציונלית אנשים אינם נבדלים מהותית, בכל הנוגע לתהליך שיקול דעת. כל אדם הוא מדגם מייצג של החשיבה האנושית.
רציונליות זאת היא "סופר רציונליות". גישה זו מיישבת את פרדוקס המרעה, שכן כל איכר יניח ששאר האיכרים ינהגו כמותו, ולכן יגביל את הבקר. בבעיית האסירים יש רק שתי אופציות: ששניהם ירמו או ששניהם ישתפו פעולה, ושיתוף הפעולה עדיף. אם מישהו ירצה להתחכם ולרמות, עליו להניח שגם השני יעשה זאת, מה שמשיב אותנו לאותה תוצאה. אז למה המצב כ"כ רע? אליבא דהופשטטר, בני אדם אינם נוהגים בדרך רציונלית שמשמעה סופר רציונליות.
הופשטטר ערך ניסוי כאשר הציב הגרלה בה הפרס מחולק למספר שולחי הגלויות, וכל משתתף יכול להגדיל את סיכויי הזכייה ע"י שליחת גלויות רבות. היו קוראים ששלחו כ"כ הרבה גלויות עד כי סכום הפרס נהיה אפסי. אם כן, הליברליזם עדיין אינו בר השגה.
גישתו של אכסלרוד היא אמפירית, הוא בוחן את ההתנהגות האנושית במצבים פשוטים, ומבנה תיאוריה בעלת משמעות חברתית-מדינית. הופשטטר נוקט בגישה נורמטיבית, ואומר כיצד על האדם לנהוג על מנת להיות רציונלי.
מאמר מס' 21: סטרוקטוראליזם:
השאלה היא מדוע לא כל האזרחים מעורים בפוליטיקה ומבצעים שיקולים רציונלים בבחיורת, והאם עובדה זו מעידה על כשלון הדמוקרטיה? התשובה היא לא, שאמנם תרבות השתתפותית של כל העם היא אידילית, יש צורך בניגודים בדמוקרטיה כדי לשמור על איזונה ויציבותה. ולכן עירוב תרבויות פוליטיות בחברה שומר על הדמוקרטיה.
דוגמא לכך היא עוצמה והיענות מצד השלטון.
המתח הזה יוצר סתירות אצל האזרח: בכדי לגרום להיענות מצד השלטון עליו להיות מעודכן ופעיל, ועל מנת שהשלטון יוכל להפעיל עצמה, על האזרח להיות פסיבי...
לחלק מסתירה פנימית מוסבר על ידי סקר שהם ערכו ותוצאותיו שיש פער בין ההתנהגות הפוליטית בפועל לבין תפיסת יכולתם של האזרחים לפעול, ותפיסת מחויבותם לפעול.
הם מדברים על איזונים חיונים בדמוקרטיה- איזון בין עצמה לאחריות, בין הסכמה לשסע.
המסקנות שלהם הם שקידום המודרניצזיה מוביל לפיתוח תרבות אזרחי ת עם דגש על חינוך. ומכאן שמודרניזציה יוצרתהזדמנות לדמוקרטיה.
עוד סיכום (יותר רציני..) של אלמונד ו-ורבה:
תרבות פוליטית:
תרבות בה הפרט מעצב את תפיסת עולמו של הפרט, ישנם סוכני חיברות לתרבות פוליטית: הורים, בה"ס, אמצעי תקשורת. מתוך הדרך שבה האזרחים תופסים את הפוליטיקה נוצרת ה-תרבות הפוליטית. תרבות פוליטית עניינה בתפיסה ולא בהתנהגות, מתוכה צפויות לנבוע התנהגויות מסוימות.
תרבות פוליטית פרוכייאלית: במדינות לא מפותחות, בהן השלטון המרכזי לא מצליח לפרוס את יריעותיו הרבה מעבר לעיר הבירה- התרבות הפוליטית דלה.
תרבות פוליטית נתינית: האזרחים מודעים על ההשפעה של הפוליטיקה על חייהם אך מרגישים שאינם יכולים באמת להשפיע.
תרבות פוליטית השתתפותית: האזרחים מודעים להשפעתה של הפוליטיקה על חייהם ולוקחים חלק ענייני בהשפעה על מקבלי ההחלטות.
אלמונד וורבה ערכו מחקר (ע"י סקרים) וגילו כי בכל מדינה קיימות 3 התרבויות. הם טענו ששילוב 3 התרבויות הנ"ל יאפשר יציבות למדינה. אם אחת מהתרבויות תשלוט – המדינה תקרוס. אלמונד וורבה ייסדו את המושג: תרבות אזרחית.
טענת החוקרים היא שתרבות פוליטית מסוימת תקבע את אופי המשטר(דמוקרטי, אוטוריטארי)
הביקורת נגד המחקר שואלת: האם זה באמת כיוון הקשר? או אולי ניתן לומר כי אופי המשטר יוצר תרבות פוליטית (לדוג': אזרחים הנמצאים תחת שלטון אוטוריטארי שנים רבות הם נהפכים לנתינים)
חברה אזרחית:
התפיסה המקובלת היא שהחברה האזרחית היא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה. ציבור של פרטים בודדים אינו יכול לעמוד לבדו מול כוחה של המדינה, לכן נתפסת החברה האזרחית כקבוצת נגד לשלטון, עצם הותרת חלק מהמשאבים מחוץ לידיה של המדינה הוא מרכיב חשוב בדמוקרטיה. חברה כזו יכולה לשמר את הדמוקרטיה ולפקח על המדינה. אחת הדוגמאות לכך: קבוצות "ירוקים" שפועלים בשביל כלל האזרחים לשימור הטבע והסביבה .
החברה האזרחית נתפסת כמי שמטפחת את פעולת הפרט, התארגנויות חותכות(בחברה אזרחית קיימת הידברות בין פלגים שונים, הפריה הדדית), תרומה לחוסן של הפלורליזם והדמוקרטיה.
ביקורת:
1)תפיסה מוגזמת וחשדנית כלפי המדינה. ניתן לקחת את ארה"ב והקשר של האזרחים לשלטון. החברה האזרחית עשויה להיות גורם אלטרניטיבי ומאיים על המדינה, כאשר אין לשלטון המדינה סמכות ממשית בפני האזרחים (לדוגמת: המאפיה האיטלקית באיטליה)
2) מתן תשומת לב ואוטונומיה לקידום ערכים של קבוצות אנטי-דמוקרטיות ואנטי-ליברליות.
3) בחברה האזרחית אין חלוקת ייצוג. נשמע קולם של אנשים בעלי משאבים, פנאי, קירבה לאמצעי המידע וכו'. לכן המבקרים יאמרו שאסור לתת לחברה האזרחית כוח מופרז מדי.
החוקרים של תרבויות פוליטיות כתבו ספרים (בחלקם השוואתיים) על נושא זה. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא של החוקרים אלמונד וורבה (Almond and Verba), אשר השוו את התרבויות הפוליטיות של גרמניה, איטליה (ולא צרפת), אנגליה, ארה"ב ומקסיקו. הם מנתחים תרבות פוליטית במונחים שונים, אך קשורים זה לזה. מבין השאלות בהם עסקו: 'מהי מידת הגאווה של הציבור במדינה שלו', 'מה התחושה של האזרח לגבי היכולת שלו להשפיע', 'מהי דרגת האמון של הציבור במוסדות השלטון'. מחקרים אלו התבססו על הנחות מסוימות, למשל, ההנחה כי תרבות פוליטית דמוקרטית מבוססת על אמון (במנהיגות, במוסדות, בחוקים ובתהליכים פוליטיים). אולם, הנחה זו עברה, במובן מסוים, רוויזיה, וכיום ההנחה היא מורכבת יותר, ואומרת כי תרבות פוליטית דמוקרטית משלבת אמון עם ספקנות (משום שביקורת והטלת ספק הם מרכיבים חשובים ביותר במשטר דמוקרטי), פעילות עם פסיביות, אדישות עם מעורבות, אינסטרומנטליות עם רגשיות, הסכמה עם שסע ("קיטוב מוגבל") – צריך איזון. הם מדברים במאמרם גם על הקשר בין אותה תרבות אזרחית והאיזונים הנ"ל לבין דמוקרטיה יציבה. הם מצביעים גם הקשר בין התרבות הפוליטית של המדינה והאזרחים בה לבין דמוקרטיה פוליטית, בין החיברות הפוליטי במדינה ואיך מונחלת הפוליטיקה במדינה לבין דמוקרטיה.
התרבות האזרחית היא דבר המתפתח עם השנים, ובצורה איטית למדי. חינוך הוא דבר המעביר חלק ממרכיבי התרבות האזרחית אך לא נראה שהוא מסוגל להעביר את האיזונים הנ"ל (מעורבות ופסיביות וכו'). צריך להגביר את הערוצים לחיברות פוליטי, צריך לפתח תודעה פוליטית (יותר בגרמניה) יחד עם רגש לפוליטיקה (יותר במקסיקו), צריך סמלים מאחדים וזיקה רגשית למערכת (מקסיקו) וכישורים הכרתיים (גרמניה). בבסיס התרבות האזרחית עומדת העלאת רמת החינוך במדינה. (ראה המאמר שלהם)
מפלגות הן ארגונים וולונטריים, ומבחינה זו ניתן לומר שישראל, כמדינה רב מפלגתית, הינה בעלת ארגונים וולונטריים רבים, אך השאלה באיזו מידה המפלגות אכן מתפקדות בצורה אותה תאר פוטנם. תכליתו של מודל 'הנאורות' בכך שהאזרחים יקבלו אינפורמציה באמצעי התקשורת, וכך יוכלו להשתתף בתהליך הפוליטית על בסיס של ידע. בכל העולם, כולל ישראל וארה"ב, מתרחש תהליך של התמעטות הארגונים הוולונטריים במדינות (החל ממפלגות ועד לוועדי הורים, וועדי עובדים וכו'). פוטנם טוען במאמרו כי אחד ההסברים לתופעה זו היא אמצעי התקשורת ההמוניים (ובמיוחד הטלביזיה), משום שהטלביזיה גוזלת זמן רב אשר בעבר הופנה לפעילות וולונטרית. בהקשר זה נשאלת השאלה עד כמה תורמת הטלביזיה לתחושת האשליה של השתתפות פוליטית (במקום השתתפות פוליטית בפועל). כלומר, אנשים בעידן המודרני, בעצם הצפייה בטלביזיה מרגישים כאילו הם לוקחים חלק בתהליך הפוליטי, למרות שהם לא באמת עושים זאת. הציבור יכול, באמצעות החוויות של הטלביזיה, לייצר דעת קהל פוליטית בעלת משמעות עצומה, כלומר, לטלביזיה פוטנציאל להשפעה רבה, אשר כמעט ולא נעשה בו שימוש למטרות חיוביות. כלומר, הבעיה איננה בטכנולוגיה של הטלביזיה, אלא בשימוש הלקוי שנעשה בה.
הגישה של 'התחשבות הפרט בצרכי הציבור' אומרת, בניגוד לגישה הליברלית-קפיטליסטית, כי בתרבות פוליטית מתקדמת באמת, על כל פרט לשים גבולות לאגואיזם האישי שלו בנקודות מסוימות בהן אכפת לו מהכלל. חוקרים רבים מתייחסים לגישה זו למעלה מ - 50 שנים, ותוהים האם היא ריאלית.
תרבות פוליטית קשורה בשאלה באיזו מידה יש במדינה מסוימת תרבות של אינדיבידואליזם, כלומר, באיזו מידה נחשב האינדיבידואל למקור של ערך, סמכות, שיפוט? כלומר, עד כמה יש התייחסות במדינה לאינדיבידואל כאינדיבידואל (דבר זה איננו נפוץ, משום שבד"כ אנו נוהגים לסווג כל אדם ע"פ קבוצות שונות: דת, מין, קבוצה אתנית וכו'), וזהו מאפיין בעל משמעות של תרבות פוליטית של מדינה. המבנה של התרבות הפוליטית של מדינה תלוי, אם כן, ברמת הקולקטיביסטיות של המדינה (כלומר, עד כמה המדינה נוהגת לסווג אנשים לקבוצות).
מחקרים שנעשו ב 70 השנים האחרונות הניחו כי יש תרבות כללית ויש תרבות פוליטית.
מאמר מס' 20: דרי - הליברליזם ופרדוקס האסירים :
השקפת העולם הליברלית רואה ב"שוק חופשי" דגם רצוי לחברה האנושית: כאשר צרכנים וספקים רבים, הפועלים ע"פ אינטרס פרטי, סוחרים זה עם זה בחופשיות, נוצר שיווי משקל. הליברליזם לא שולל את המדינה ומוסדותיה, אלא שואף לצמצם את מעורבותם הישירה בתהליכים חברתיים, תוך הנחה שהחברה תגיע לשיווי משקל.
הביטוי לגישה זו ניתן בחברה האמריקנית עד המשבר בשנת 1929, בו התברר כי לא ניתן לשקם את הכלכלה ללא סיוע המדינה. זוהי המחלוקת בין הרפובליקנים המבקשים לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה, והדמוקרטים התומכים במדיניות סעד, ובין כלכליות המערב והמזרח. שאלת יכולת המערכת לפתח מנגנוני ויסות עצמיים שיביאו את הפרטים לפעול לטובת הכלל מהותית מנקודת מבטו של הליברליזם.
שדה המרעה הציבורי
ויליאם לויד פרסם את פרדוקס שדה המרעה הציבורי, לפיו הבקר ניזון משדה מרעה ציבורי (דהיינו ההוצאות פר בהמה הן אפסיות). המסקנה ההגיונית היא שכדאי להגדיל את העדר, אך כיוון שכולם מגיעים למסקנה, מתפתח תהליך של רעיית יתר.
הארדין מביא מספר דוגמאות לתהליכים בהם בדומה, הפעולה ע"פ דגם האינטרס הפרטי אינה מביאה לשיווי משקל: בגידול האוכלוסייה, זיהום אוויר, ציד לווייתנים, ומרוץ חימוש גרעיני. לטענתו אין אפשרות לפיה תושבי הכפר ימנעו באופן וולונטרי את רעיית היתר, שכן מי שיענה לקריאה הוולונטרית להגבלה עצמית, יקטן כוחו היחסי למי שלא יענה לקריאה. רק אכיפה חיצונית תגביל את רעיית היתר, ולפיכך על הליברליזם להשתחרר מהדעה הקדומה לפיה פיקוח הוא שלילי מעיקרו.
הפרדוקס של שיתוף הפעולה
"בעיית האסירים" היא משחק בין שחקנים בהם כל אחד יכול לשתף פעולה או להונות את השני. אם רק אחד ירמה, הוא יקבל ניקוד מקסימלי, אך שיתוף פעולה הדדי מביא לתוצאה גבוהה לשניהם. בעיית האסירים לכאורה נובעת מבעיה בקומוניקציה, ואם השחקנים ידברו ביניהם הם יסכימו לשתף פעולה. אך גם לאחר חתימת הסכם, הדילמה נותרת בעינה: האם לכבדו או לאו? בעיית האסירים משקפת את המצב בין מעצמות העל במרוץ החימוש, בו המחיר של מצב בו מרמים אותך, גבוה מנשוא, ועל כן המרוץ נמשך.
התחרות של אכסלרוד
החוקר אכסלרוד ערך ניסויים שעסקו בבעיית האסירים, תוך שהוא בוחן האם גם במסגרת רחבה בה מתקיימת אינטראקציה עם הרבה פרטים, משתלם ליחיד לא לשתף פעולה עם האחרים ולנצל אותם באופן עקבי? הניסוי המורכב להחריד, כלל עימות של אסטרטגיות שונות של התמודדות עם "בעיית האסירים", למעין משחק על, ובדיקה איזו אסטרטגיה הניבה תוצאות טובות יותר. 8 האסטרטגיות שהרוויחו הכי הרבה היו "ידידותיות", דהיינו לא רימו ראשונות. 7 האחרונות היו "בלתי ידידותיות".
מסקנות ולקחים
מה ניתן ללמוד מכך על התנאים לשת"פ במציאות החברתית והמדינית? שלושה תנאים מצביעים על שוני בין התחרות של אכסלרוד לתהליכים מדיניים וחברתיים. ראשית, אי תלות בין אינטראקציות שונות: דהיינו, אם א' מרמה אותך, הסנקציה צריכה להיות מופעלת רק עליו ולא על ג'. אי תלות שלא תמיד קיימת במציאות. שנית, במשחק של אכסלרוד קובעת התוצאה הסופית ולא ניצחון בהתמודדות ספציפית. בעולם החברתי-מדיני לעיתים, המפסיד יוצא מהמרוץ. שלישית, העדרן של קואליציות מאפשר זאת: השוק החופשי חופשי, כל עוד אין בו קרטלים (נקודה בה גם הליברליזם מוותר על התנגדותו לפיקוח).
התחרות השנייה
אכסלרוד יזם תחרות נוספת כדי לקבל אסטרטגיות יצירתיות חדשות, לראות איך פועל מי שיודע על תוצאות התחרות הראשונה, ולראות האם יצליחו האסטרטגיות שהצליחו בתחרות הראשונה, בשנית. גם מתחרות זו עלה כי הידידותיות משתלמת. אכסלרוד טוען, כי שת"פ יכול לצמוח בעולם של אגואיסטים ללא סמכות מרכזית, ע"י קומץ יחידים הבונים על הדדיות. עם זאת, בתחום המורכב של יחסים בינלאומיים, הבעיות הריאליסטיות מחייבות התחשבות בגורמים רבים שאינם מתבטאים בבעיית האסירים.
הבעיה בפני מנהיגי מדיניות היא שבמישור החברתי והפוליטי אי אפשר לסמוך על ניסוי וטעייה ואין זמן להמתין עד שהתהליכים הספונטניים יגיעו למלוא ביטויים.
הסופר-רציונליות
הופשטטר הציע גישה רציונלית משלימה לזו של אכסלרוד, האמורה ליישב את פרדוקס המרעה הציבורי, ולתת בסיס לליברליזם קיצוני, המאמין שבכוח התבונה להוביל את האדם בדרך הישר, בלי כפייה. העיקרון המנחה של הגישה הוא שמבחינה רציונלית אנשים אינם נבדלים מהותית, בכל הנוגע לתהליך שיקול דעת. כל אדם הוא מדגם מייצג של החשיבה האנושית.
רציונליות זאת היא "סופר רציונליות". גישה זו מיישבת את פרדוקס המרעה, שכן כל איכר יניח ששאר האיכרים ינהגו כמותו, ולכן יגביל את הבקר. בבעיית האסירים יש רק שתי אופציות: ששניהם ירמו או ששניהם ישתפו פעולה, ושיתוף הפעולה עדיף. אם מישהו ירצה להתחכם ולרמות, עליו להניח שגם השני יעשה זאת, מה שמשיב אותנו לאותה תוצאה. אז למה המצב כ"כ רע? אליבא דהופשטטר, בני אדם אינם נוהגים בדרך רציונלית שמשמעה סופר רציונליות.
הופשטטר ערך ניסוי כאשר הציב הגרלה בה הפרס מחולק למספר שולחי הגלויות, וכל משתתף יכול להגדיל את סיכויי הזכייה ע"י שליחת גלויות רבות. היו קוראים ששלחו כ"כ הרבה גלויות עד כי סכום הפרס נהיה אפסי. אם כן, הליברליזם עדיין אינו בר השגה.
גישתו של אכסלרוד היא אמפירית, הוא בוחן את ההתנהגות האנושית במצבים פשוטים, ומבנה תיאוריה בעלת משמעות חברתית-מדינית. הופשטטר נוקט בגישה נורמטיבית, ואומר כיצד על האדם לנהוג על מנת להיות רציונלי.
מאמר מס' 21: סטרוקטוראליזם:
הרעיון המונח בבסיס גישה זו הוא כי תופעות רבות אינן מתרחשות במבודד, כי אם נובעות מאותו מבנה (structure) שלם. מנסים לתפוס ולתאר מבנה זה ואת השינויים שיכולים להתחולל בו, וזאת מתוך מטרה להרחיב את תחום הידע בו הם עוסקים.
המבנים קובעים את ההתנהגות הפוליטית.
על פי הגישה הסטרוקטורלית אנחנו לא צריכים לחכות ליום הבחירות בקלפי כדי לדעת מה תהיה הערכות הבוחרים. ניתן לדעת איך אנשים יצביעו בקלפי בקירוב, מתוך הבנה של מערכת השסעים ומערכת המפלגות.
ליפסט ורוקאן שואלים עצמם - היינו מצפים שבכל מדינה תתפתח מערכת שונה של מפלגות וקבוצות אינטרס, ולא היינו מניחים בתרבויות שונות יתפתחו אותם סוגים של מפלגות, אלא למגוון גדול מאוד. השאלה היא האם ניתן לפתח תאוריה שתסביר את התפתחותן של מפלגות שונות, אך מאותו סוג, במדינות שונות במערב אירופה. הם מציעים שכדי לדעת כיצד נערכים בוחרים וכיצד נוצרת מערכת מפלגתית, יש לבחון את מבנה השסעים החברתיים. הטענה המרכזית היא שהמבנה של המערכת המפלגתית התפתח בשלבים מסויימים של ההיסטוריה. הם באים בגישה היסטורית, רואים את מקור השסעים, ומתוך כך בוחנים את מערכת המפלגות והערכות הבוחרים.
בחברה המודרנית יש קשר בין מבנים חברתיים כלכליים ופוליטיים. החברה שאנו רואים כיום היא בעצם תוצר של תהליכים ארוכי טווח משולבים שמושפעים מההיסטוריה לאורך כמה מאות.
מפלגות הן בריתות שנמצאות בקונפליקט לגבי מדיניות ומחויבות ערכית בתוך המערכת הפוליטית.
מודל בן שלושה שלבים להתפתחות השסעים בהיסטוריה:
1. בעקבות הרפורמציה, המאבק הראשון הוא בין הארגונים הכנסיתיים לבין האחרים, ושנית - בין הכנסיות השונות.
2. המהפכה הצרפתית
3. המהפכה התעשייתית
הם חוקרים לפי הגישה ההשוואתית – משווים בין התפתחות המפלגות במדינות אירופה השונות.
שסעים מבניים, מערות מפלגתיות והסתדרות בוחרים
סימור מרטין לייפסט וסטיין רוקאן
לא משנה מה היה המבנה הפוליטי, מפלגות תמיד שמשו כסוכנות חשובות עבור מוביליזציה, וככאלה סייעו לשלב קהילות מקומיות עם המדינה או הפדרציה. זה היה נכון במערכות המפלגתיות התחרותיות בעבר ונכון עוד יותר במערכות החד-מפלגתיות של העידן הפוסט-קולוניאלי. וויליאם צ'יימברס ניתח את המערכת המפלגתית האמריקנית וקבע כי למפלגות יש כמה תפקידים אינטגרטיביים: הן היו הארגונים הלאומיים הראשונים; הן ייצגו את הניסיונות המוצלחים הראשונים להוציא את האמריקנים מהקהילות המקומיות ומהמדינות ולהעניק להם תפקידים במערכת הפוליטית הלאומית. מניתוחים של המפלגות במדינות החדשות של המאה ה- 20 מגיעים לאותן מסקנות. רות' שכטר הראתה איך מערכות חד-מפלגתיות באפריקה נוצלו על ידי מנהיגיהן בכדי לעורר תחושה לאומית של קהילה וליצור קשרים קהילתיים קואופורטיביים בין טריטוריות וקבוצות אתניות.
במערכת המפלגתית התחרותית תהליך היאנטגרציה קורה בשני מישורים: מצד אחד, כל מפלגה מפתחת מערכת של ערוצי תקשורת בין-אזוריים ובכך מסייעת לחזק את הזהות הלאומית. ומצד שני, עצם התחרות מאפשר למקם את מערכת הממשל מעל למחזיקי המשרות. זה יפעל בשני כיוונים: מצד אחד יעודדו את האזרחים להבחין בין נאמנותם למערכת לבין יחסם לפוליטיקאים, ומצד שני למתמודדים על המשרות יהיה אינטרס לשמר את הקשר בין האזרחים למערכת. במערכת מונוליטית אין עידוד לאזרחים להבחין בין המערכת לבין מחזיקי המשרות בחרות כאלה, כל מתקפה על המנהיגים או על המפלגה נוטה לערוך על המערכת עצמה. במערכת תחרותית יכולות להיות האשמות כלפי מחזיקי המשרות, אך המערכת כולה אינה בסכנה. המערכת התחרותית מגינה על המדינה מפני המתקפות של האזרחים ומפנה אותן כלפי מחזיקי המשרות.
הסוציולוגים אי. איי רוס וגיאורג סימל ניתחו את התפקיד האינטגרטיבי של הסכסוכים המוסדיים במערכת הפוליטית. הקמת ערוצים רגילים לביטויים של אינטרסים מתנגשים עזר לייצב את המבנה של מספר רב של מדינות. ההשוואה האפקטיבית במעמדן של כתות דתיות סייעה להוציא הרבה מהעוקץ מויכוחים על נושאים הקשורים בדת. הרחבת זכות הבחירה ואכיפת חוקי חופש הביטוי גם כן סייעו לחזק את הלגיטימיות של המדינה. פתיחת הערוצים המאפשרים חופש ביטוי בין מעמדות אולי ערער את השיוויון במערכת בשלב הראשון אך נועד לחזק את המערכת לאורך זמן.
במאמר זה הדגש יהיה על סכסוכים ותרגומם למערכות פוליטיות. עניינו כאן הוא המפלגות כבריתות בסכסוכים על מדיניות ולעמוד על ההתחיבויות במערכת הפוליטית הרחבה יותר. המפלגות עוזרות למקד את האינטרסים המתנגשים, את המתחים הכמוסים ואת הניגודים במערכת החברתית, הן מחייבות את הפרטים למקם את עצמם לאורך שסעים מבניים ולדרג עדיפויות בין התחייבויותיהם לבין תפקידם במערכת. למפלגות יש תפקיד ביטויי. הן מפתחות רטוריקה לתרגום של ניגודים במבנים החברתיים והתרבותיים לכדי דרישות ולחצים לפעולה או אי-פעולה. אבל הן ממלאות גם תפקידים אינסטרומנטליים או ייצוגיים: הן מחייבות את מנהיגיהן להגיע לפשרות, להעלות דרישות ולהפעיל לחץ. מפלגות קטנות יכולות לשמש גם פונקציות ביטוייות, אך שום מפלגה אינה יכולה להשיג השפעה מכרעת על הנושאים הבוערים בחברה מבלי שהיא תהיה מוכנה למתן את עמדותיה בנוגע לשסעים מסויימים ולבסס חזית אחידה עם יריבים אפשריים. שה היה נכון בראשיתן של המפלגות, אבל הצורך להתאגד גבר עם התרחבות זכות ההצבעה לשכבות נוספות של אזרחים.
מרבית המפלגות השואפות להשיג רוב, במערב, הן איחודן של קבוצות בעלות דעות שונות, אך עדיין מאוחדות נגד יריבים משותפים. סכסוכים וחילוקי דעות יכולים לעלות ממגוון רחב של יחסים במבנה החברתי, אבל רק לחלק מאלה יש נטייה לקטב את המערכת הפוליטית. לכל מערכת פוליטית יש היררכיה של שסעים, אשר משתנה ממערכת למערכת ומתקופה לתקופה. שיוניים ושונות אלה מציבים בעיות לחקר ההשוואתי: מתי הכי סביר שאזור, שפה או אתניות יהיו מקטבים? מתי המעמדות יזכו לבכורה ומתי זהויות דתיות יהיו שוות בהיררכיה של השסעים? אילו מערכות של נסיבות, סביר יותר שיכילו אופוזיציות בתוך המפלגות ואילו נסיבות יובילו לחילוקי דעות בין מפלגות? אילו קואליציות נוטות להעצים את המתחים במערכת ואילו נוטות לאגד את המרכיבים? שאלות כאלה יהיו בראש סדר העדיפויות של הפוליטיקה הסוציולוגית ההשוואתית בשנים הבאות. הוצע רבות כי המערכת תהיה תחת לחץ חזק יותר אם השסעים ינבעו מסוגיות מוסריות ועל ועל עתיד אופי האדם ולא מנושאים ברי משא ומתן כגון מחירי שרותים, זכויות לווים ומלווים, מיסים על רווחים והבעלות על רכוש. אולם זה לא עוזר לנו בהרבה; מה שאנו רוצים לדעת הוא: מתי סוג אחד של שסע יבלוט יותר מהאחר? אילו סוגי בריתות יצרו השסעים ומהן ההשלכות של איחודים אלה על בניית הקונצנזוס בתוך המדינה? אנו לא מצפים למצוא לכך תשובות ברורות, אך ניסינו לקדם את המחקר צעד קדימה, אנו נתחיל בסקירה של מגוון המקורות האפשריים למתחים ואופוזיציות במבנים החברתיים ומשם נמשיך ונתן מלאי של דוגמאות אמפיריות של הביטויים הפוליטיים של אחד מהשסעים.
מימדים של שסעים – מודל אפשרי
הצעתנו היא כי ניתן לסדר את השסעים המשמעותיים וביוטייהם במרחב הדו-מימדי.
במודל זה ישנם שני צירים אנכיים הנפגשים במרכזם. ציר ה- l-g מייצג מימד טריטוריאלי של מבנה השסע הלאומי וציר ה- i-a מייצג מימד פונקציונאלי.
בקצה ה- l של הציר הטריטוריאלי נראה אופוזיציות מקומיות שקמות נגד החדירה של האליטות לתחומי חייהן: זוהי תגובה טיפוסית באזורים פריפיראליים של קבוצות מיעוט ללחץ שמפעילה ההתמרכזות וה"רציוניליזציה" שמפעילה המדינה. בקצה ה- g של הציר סכסוכים לא בתוך המערכת אלא על השליטה, הארגון, קביעת המטרות והמדיניות של המערכת כולה. אלה יכולים להיות לא ותר ממאבקים של ישירים והכוח המרכזי בין האליטות, אבל אלה יכולים לשקף גם שונות עמוקה יותר בתפיסה של הלאומיות, בויכוחים המקומיים על שטחים ובאסטרטגיות חיצוניות.
קונפליקטים על ציר ה- a-i חוצים דרך היחידות הטריטוריאליות של המדינה. הם מציגים בריתות בין יחידים ומשפחות דומים ושנמצאים המצבים דומים. הבריתות שעל ציר זה נוטות לערער על הסולידריות המובנית של הקהילה המקומית. בקצה ה- a נמצא סיכסוכים על הקצאת משאבים, מוצרים והטבות בכלכלה: סכסוכי ייצרנים-צרכנים, מעסיקים-מועסקים ומלווים-לווים. הקצה הזה ההתסתדרות לאורך השסע היא נקודתיתוניתן לפתור את המצב על ידי משא ומתן ועל ידי חקיקת חוקים. ככל שנעים על הציר לעבר קצה ה- i שלו, ההסתדרות לאורך השסע הופכת ליותר מפוזרת, יש יותר הזדהות עם קבוצת ה"אנחנו" והדחיה כלפי קבוצת ה"הם" היא בלתי-מתפשרת. בקצה ה- i של הציר אנו מוצאים את האופוזיציות המכונות "חברים-אויבים". אלה אופוזיציות של קבוצות דתיות אדוקות או קבוצות אידיאולוגיות כלפי הסביבה. כאן הסכסוכים אינם עוד על רווחים או הפסדים, אלא על תפיסת המוסר ועל הפירושים של ההיסטוריה וגורל האדם.
נדיר ששסעים נופלים לאחד הצבות של הצירים: המודל משרת כדגם אשר משמש לחקר ההשוואתי של מערכות פוליטיות. המשימה היא למקם את הבריתות שמאחורי מפלגות נתונות ובזמנים נתונים על גבי המרחב הדו-מימדי.
מספר הדגמות של התפתחות המודל יכולים לסייע בהבהרתו.
בבריטניה הסכסוכים הראשונים היו אלה שמיקמנו בקצה ציר ה- l. ראשי המשפחות העצמאיות שבאזורים הכפריים התנגדו לפועלו של הממשל בלונדון. ההתנגדות הייתה בעיקר בנושאים טריטוריאליים. האיבה לאו דווקא באה נגד ההשתלטות של אנשי לונדון על ענייני המדינה, אבל היא ההתעוררה בעקבות המניפולציות שעשו מחזיקי המשרות. הסכסוך לא היה על מדיניות כוללת, אלא על התנשאות ומקומות. האופוזיציה לא יצרה חזית אחידה נגד השלטון, אלא נפלה בכל פעם שמנהיג מקומי קיבל תפקיד בשלטון המרכזי.
מבנה כזה של אופוזיציות אופייני לשלבים הראשונים של בניית מדינה, כאשר קל לשלוט בציבור הבוחרים, כשזה עדיין מצומצם והומוגני, והסכסוכים שניתן להפסיד או להרוויח בהם הם פרטיים ולא ציבוריים.
אופוזיציות המתבססות רק על טריטוריה לרוב אינן שורדות את הרחבת זכות הבחירה. זה תלוי גם בקצב תהליך בניית המדינה: איחוד טריטוריאלי, הקמת שלטון לגיטימי, פיתוח תעשייתי וצמיחה כלכלית, חינוך, והכניסה שלה המעמדות הנמוכים לפוליטיקה. התוצאה הראשונית של הרחבת זכות הבחירה תהיה הבלטה של הניגודים בין האזורים הכפריים לעירוניים ובין האמונות האורתודוכסיות לבין החילוניות. בארצות הברית השסעים היו בעיקר תרבותיים ודתיים. התגברות ההגירה אל ארצות הברית של בני המעמדות הנמוכים, והתקבצותם באזורים העירוניים והמתועשים הבליטו את הניגודים בין האזורים הכפריים לעירוניים ובין המפותחים ללא מפותחים. בנורבגיה הורחבה זכות הבחחירה ב- 1814, אולם חלפו כמה עשורים עד שכמה אופוזיציה למלך ולשליטה של האזורים העירוניים. השסעים שלבסוף עלו היו טריטוריאליים ותרבותיים. למרבה ההפתעה, הרחבת זכות ההצבעה לשכירים, בכפרים ובערים, לא הביאה לקיטוב מידי של המערכת הפוליטית לאורך קוים מעמדיים. נושאים של שפס, דת ומוסר חיזקו את האופוזיציה הטריטוריאלית על פני אופוזיציות מעמדיות. אולם היו הבדלים בין אזורים שונים ובין דתות: הערב והדרום של נורבגיה נשארו עם האופוזיציות הטריטוריאליות, כמו שהיה גם בויילס, ואילו בצפון נורבגיה עברו לאופוזיציות מעמדיות, כמו שקרה גם בפינלנד. במונחים של הדגם שנבנה מקודם, האזורים המערביים של נורבגיה ובריטניה מתמקדים בצד התחתון של ציר ה- l-g, קרוב יותר ל- l, ואילו פינלנד וצפון נורבגיה מייצגות בריתות הקרובות יותר ל- g ועל נקודות משתנות על ציר ה- a-i. במקרה הראשון התנאי להתאגדות הוא המחוייבות לאזור ולתרבות המקומית, ולכן מצביעים ללא כל קשר למעמד הכלכלי. לעומת זאת, במקרה השני המחוייבוצ היא למעמד ולאינטריסים שלו, ולכן מצביעים יחד עם אנשים מאזורים שונים, ואלוי אף נגד אנשים מהקהילה שלי. לרוב לא נמצא תנאי אחד להתאגדות שיהיה דומיננטי לחלוטין, אולם באזורים מסיימים יתנו יותר משקל לתנאי מסויים. כאן, ניתוח סביבתי של רשומות הבוחרים ונתוני מפקדי אוכלוסין מהשלבים הראשונים של המוביליזציה יכולים לעזור לנו למפות תנודות כאלה בדיוק רב יותר ולהצביע על גורמים שמחזקים את הדומיננטיות של מדינות טריטוריאליות ואלה שמעודדים את הפילוג המעמדי.
שתי המהפכות: הלאומית והתעשייתית
אופוזיציות טריטוריאליות מגבילות את תהליך בניית המדינה. במקרים קיצוניים הן מובילות למלחמה ולחילופי אוכלוסין. אופוזיציות פונקציונאליות יכולות להתפתח כך לאחר איחוד מסויים של הטריטוריות הלאומיות. הן צומחות המהרה בין האזורים השונים ומתפשטות באמצעות תהליך של "מוביליזציה חברתית".
הגלים הקדומים של מוביליזציות-הנגד, ערערו לא פעם על האחדות הטריטוריאלית של המדינה. המוביליזציה של האיכרים בנורבגיה ובשבדיה גרמו לכך שיהיה קשה לקיים את המדינה. המוביליזתיה של הקתולים באירלנד הביאה למלחמת אחים. במקרים אחרים הגלים הקדומים של המובליזציה אולי לא הרסו את המערכות הטריטוריאליות אבל השאירו מורשת של חילוקי דעות טריטוריאליים-תרבותיים, כמו במקרה של הבסקים, קטלונים וקסטיליינים בספרד.
על מנת לעמוד על שוני כשה בין המקרים לא ניתן להמשיך לעבור שסע אחר שסע, אלא יש לנתח קונסטלציות של קוי סכסוכים בתוך כל מעכרת פוליטית. לשם כך יצרנו ארבעה קוים של שסעים. שניים מהשסעים הם תוצרים ישירים של מה שניתן לכנות – המהפכה הלאומית: הסכסוך שבין התרבות המרכזית של בוני האומה לבין ההתנגדות הגוברת של האוכלוסיות האתניות, עם השפה והדת השונות, שבפריפריה; והסכסוך בין המדינה לבין הכנסיה.
שני הסכסוכים האחרים הם תוצרים של המהפכה התעשייתית: הסכסוך בין האינטרסים הקשורים בקרקע (חקלאיים) לבין האינטסים של מעמד היזמים והתעשיינים; והסכסוך בין הבעלים והמעסיקים לבין הדיירים, השכירים והפועלים.
ניתן לתאר את מרבית ההיסטוריה האירופית מאז המאה ה- 19 במונחים של קשרי הגומלין בין שני תהליכים אלה של שינוי מהפכני; כאשר הראשון התחיל בצרפת והשני בבריטניה. לשניהם הייתה השפעה על מבנה השסעים במדינות, אבל המהפכה הצרפתית יצרה את האופוזיציות העמוקות והמרירות ביותר. המאבק המכריע היה בין המדינה לכנסיה. זה היה הרבה יותר מרק מאבק כלכלי. המאבק העיקרי היה על מוסר, על שליטה בנורמות החברתיות. מאבק זה השתקף בנושאים כמו נישואין וגירושין, אך בעיקר סבב את נושא השליטה על החינוך.
המאבק על החינוך הקצין ויצר קוטביות. החילונים ניסו ליצור זיקה ישירה בין המדינה לבין האזרח. לאחר הורדת גיל שבו מותר כבר להצביע, המפלגות הדתיות הצליחו להגדיל את כוחן בקרב באי הכנסיה ממעמד הפועלים. כוחן גדל אף יותר כאשר ניתנה זכות הצבעה שווה גם לנשים. מפלגות ותנועות אלה ניסו לבודד את האנשים מהשפעות חיצוניות על ידי הקמת בתי ספר, תנועות נוער, עיתונים נפרדים ועוד.
אולי הדוגמה הטובה ביותר של החלוקה שנוצרה בעקבות התיעוש היא הולנד. המילה ההולנדית Verzuiling (פולריזציה) הפכה למונח המתאר את הנטיה לפתח רשתות אנכיות של איגודים ומוסדות שמבטיחים נאמנות מוחלט לכל כנסיה וכדי להגן על התומכים מהשפעות חיצוניות.
הייצוג הסיסטמטי של ארבעת השסעים העיקריים (כלכלה – a; אינטגרציה – I; פוליטי – g; אזורי - l) מתייחס לנטיות ממוצעות ואינו מוציא מכלל אפשרות תנודות לרוחב ציר ה- a-i. לא תמיד סכסוכים על האינטגרציה האזרחית, של תרבויות אזוריות מרדניות או ארגונים דתיים, מובילים לפולריזציה. ניתוח הניגודים בין שוויץ להולנד יראה לנו את ההבדלים הגדולים שבתנאים לפיתוח בידוד פלורליסטי.בסכסוכים ייצרניים חשובים, האינטרסים התעשייתיים-עירוניים נטו לרוב לכיוון קצה ה- a, אל יש גם דוגמאות לחקלאים אידיאולוגיים. סכסוכים בין פועלים למעסיקים תמיד הכילו מרכיבים כלכליים של מיקוח, אך היו מקרים בהם היו גם אלמנטים חזקים של אופוזיציה תרבותית ובידוד אידיאולוגי.
המהפכה הלאומית הכריחה מעגלים הולכים ומתרחבים של האוכלוסיה לבחור צד בסכסוכים על הזהות התרבותית ועל ערכים. המהפכה התעשייתית גם כן עוררה תנועות-נגד תרבותיות, אבל בטווח הארוך נטתה לחצות דרך קהילות ולאגד את האזרחים, ולגרום להם לבחור צד בויכוח המעמדי.
בפרדיגמה של צירי ה- a-g-l-i נוצרה הבחנה בין שני סיגי שסעים: השסע הכפרי-עירוני והשסע של מעסיק-מועסק.
המהפכה העמיקה את את הסכסוך בין האזורים הכפריים לעירוניים ויצרה בריתות שנכנסו לבתי המחוקקים. הסכסוך בין האזורים הכפריים לעירוניים בבריטניה היה הרבה יותר חלש מבשאר היבשות, וזאת מכיוון שה- House of Commons הורכב מנציגים אשר ייצגו את כל האזורים. אולם גם שם השסע היה עמוק.
באופוזיציות הללו היה גרעין קשה של סכסוך כלכלי, אך מה שגרם להם להיות כל כך עמוקים היה המאבק לשמר את המעמד שהושג ולהכרה בהישגים. באנגליה האופוזיציה לאליטות התבססה על שמירה על האינטרסים הכלכליים שלהן וכדי לדרוש הכרה במעמדן.
אלה מתחים טיפוסיים בכל שכבת מעבר. הם נוטים להחלש ככל שהאליטות מבססות עצמן בקהילות. בבריטניה, תהליך ההתפייסותהתבצע מהר. בחברה פתוחה, עושר עירוני ותעשייתי יכול להיות מתורגם בהדרגה להכרה מלאה, בתוך ההיררכיה המסורתית של בעלי אחוזות. עוד ועוד מיזוגים התבצעו בין האינטרסים של החקלאים וש התעשיינים. התוצאה הייתה התרככות של הסכסוך הכפרי-עירוני במערכת וקוטביות מעמדית של ציבור הבוחרים הרחב יותר.
התקרבות דומה קרתה גם בגרמניה, אבל שם הליברלים התאגדו עם הקונסרבטיבים ולא ניסו לצבור כוח בעצמם,כמו שעשו בבריטניה בתקופת מללחמת העולם ה- 1. התוצאה הייתה העמקה של הקרע בין הבורגנים לפועלים.
במדינות אירופאיות אחרות השסע האורבני-כפרי המשיך להיות משמעותי בפוליטיקה, אבל הביטוי הפוליטי של השסע השתנה מאוד ממדינה למדינה. הרבה היה תלוי בהתמקדות בהון ובשליטה הפוליטית בערים ובמבנה הבעלויות בכלכלה הכפרית. במדינות כמו צרפת, איטליה וספרד, השסע האורבני-כפרי היה משני ביצירת מפלגות, בעיקר לעומת השסע בין המדינה לכנסייה. לעומת זאת, בחמש המדינות הנורדיות השסע האורבני-כפרי היה מכריע כיוון שהערים שלטו באופן מסורתי לבפוליטיקה הלאומית. הייתה בעיקר התקוממות נגד האליטה המרכזית (שסע על ציר ה- l-g), אבל היו גם אלמנטים של אופוזיציה כלכלית בתנועת המחאה.
הסכסוך בין הכפריים לעירוניים התמקד בשוק הסחורות. סכסוך כזה לא נטה ליצור מפלגות חדשות והוא טופל במסגרת חזיתות של מפלגות גדולות או באמצעות ארגונים.
סכסוכים בשוק העבודה היו הרבה יותר מעוררי מחלוקת. בכל מדינה שהתחילה לעבור את תהליך התיעוש קמו אירגוני עובדים ומפלגות סוציאליסטיות.
מרכיב חשוב בהיווצרות של תנועות ממעמד הפועלים היה הפתיחות של החברה הנתונה: האם מעמד הפועל היה לכל החיים או שהיו אפשרויות קידום? כמה קל היה להשיג את החינוך המתאים בכדי לקבל קידום? מה היה הסיכוי להקים עסק עצמאי ולהצליח? במובן הזה יש לנת את הניגוד בין ההתפתחות באמריקה לעומת זו שבאירופה; באמריקה זכות ההצבעה למעמד הפועלים ניתנה קודם, ובזכות המתח לגבי שיוויון והצלחה באמריקה יכלו להתקדם יותר מהר. בכך סייעו גם גלי המהגרים לאמריקה. תהליך דומה קורה כעת במדינות המפותחות של אירופה.
במאה ה- 19 ובתחילתה של ה- 20 החסמים החברתיים והמגבלות של מערכות החינוך הקשו מאוד על בני ובנות הפועלים להצליח יותר מהוריהם. אולם היה שוני גדול בין המדינות באירופה בנוגע לייחס של האליטה החדשה כלפי הדרישות של הפועלים, ושוני זה השפיע על ההיווצרות של האיגודים והמפלגות הסוציאליסטיות. בבריטניה ובמדינות סקנדינביה האליטות נטו להיות פתוחים ומעשיים. במדינות האחרות הייתה התנגדות לדרישות של הפועלים, אך כמעט ולא התנגדות אלימה.אלה הן קיום המדינות עם מפלגות הפועלים הגדולות והחזקות ביותר באירופה. במדינות כמו גרמניה, אוסטריה, צרפת, איטליה וספרד השסע הכפרי-עירוני העמיק מאוד. היו מספר נסיונות להחליש את מפלגות הפועלים והאיגדוים אך אלה מצידן הקצינו את גישתן ובידדו את תומכיהן מהשפעות הסביבה. במונחים של הפרדיגמה שלנו, ניתן למקם אותן בקוטב ה- i, בדיוק כמו ירובותיהן, המפלגות הדתיות.
התפתחויות מאז מלחמת העולם ה- 2 מעידים על התרככות של האופוזיציות ושל המתחים האידיאולוגיים: תנועה מקוטב ה-i לכיוון ה- a. מגוון של גורמים תרמו להתפתחות הזו: ההתנסות קואופרציה לאומית בזמן המלחמה, שיפור באיכות החיים בשנות החמישים, התרחבות מעמד הביניים וגישור על הפערים בין מעמד הפועלים לבורגנות. אולם המרכיב החשוב ביותר היה ההתחפרות של מפלגות הפועלים במבני ממשל מקומיים ולאומיים וההתביתות לתוך המערכת הקיימת, שבאה בעקבותיה. באוסטריה, הפילוג הגדול בין הסוציאליסטים לקתולים נגמר במלמחת אזרחים ב- 1934, אבל אחרי ההתנסות בשליטה נציונאל-סוציאליסטית, מלחמה וכיבוש (צורה יפה להגיד - נאצים), שתי המפלגות משתתפות בחובות השלטון. אריק אלארדט (Eric Allardt) הראה שבעוד אחוז תומכי השמאל (קומוניסטים וסוציאל דמוקרטים) בפינלנד דומה לאלה שבנורבגיה ובשבדיה, אחוזי מעמד הביניים שמצביעים לשמאל היה בעבר הרבה יותר נמוך בפינלנד מאשר בשתי המדינות האחרות. שוני זה כנראה ונובע מההבדל ביכולת למוביליזציה בקרב מעמד הפועלים, יכולת נמוך בפינלנד והרבה יותר גבוהה בשתי המדינות האחרות.
השינוי ממבנה של שסעים למערכת מפלגות
התנאים לתיעול של אופוזיציות
עד כה, התמקדנו בהופעתו של שסע יחיד בכל פעם, ורק בדרך אגב התייחסנו לגידול של מערכת השסעים ולתרגומם למפלגות פוליטיות. אולם שסעים אינם מתרגמים למפלגות כחלק ממהלך חייהם הטבעיים: יש לקחת כל מיני גורמים המשפיעים על כך. הרבה צריך להעשות בניתוח מערכות פוליטיות של כל מדינה ולהכיר באפשרויות של התאמת הממצעים לכדי מסגרת רחבה יותר של תיאוריה התפתחותית של המפלגות.
כיצד סכסוך חברתי-תרבותי מתורגם לכדי אופוזיציה בין מפלגות? בכדי לגשת ולהבין את הווריאציות שבתהליך התרגום הזה יש לדלות כמה שיותר מידע מהתנאים לביטויי מחאה והייצוג של אינטרסים בכל מדינה ומדינה.
ראשית, יש להכיר את המסורת של קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית: החוקים לטיפול במחאות, האמצעים הננקטים בכדי לשלוט או להגן על התאגדויות פוליטיות, חופש תקשורתי והארגון של הפגנות.
שנית, יש להכיר את לביטויין ולמוביליזציה של המחאות: האם הייתה מערכת של נציגים ואם כן כמה הם היו נגישים, למי הייתה הזכות לבחור בהם ואיך הם נבחרו? האם ניתן היה לתעל את הסכסוך לדרכים הרגילות של בחירות ולחץ על הנציגים או שמע הוא התנהל בדרכים לא פורמליות כמו הפגנות, שביתות, חבלה ואלימות?
שלישית, יש צורך במידע על ההזדמנויות, מעשי השוחד והמחיר של הבריתות במערכת: כמה התנועות הוותיקות היו מוכנות או לא מוכנות להרחיב את בסיס התמיכה בהן וכמה קשה היה לתנועות החדשות להבחר בעצמן?
רביעית, יש לדעת על האפשרויות, ההשלכות וההגבלות של הרוב השולט במערכת: אילו בריתי הכי סביר שיביאו ליצירת רוב השולט על בית הנבחרים וכמה השפעה באמת יכולה להיות לרוב כזה על המבנה הבסיסי של המוסדות?
ארבעת הסיפים
סדרת השאלות מרמזת על רצף של סיפים בדרכה של כל תנועה המציגה דרישות חדשות במערכת הפוליטית.
ראשית, סף הלגיטימיות: האם יש הכרה בזכות להיות אופוזיציה, למחות ולהעביר ביקורת?
שנית, סף האינקורפורציה (תיאגוד): האם כל חברי תנועה המחאה מקבלים זכויות פוליטיות (לבחור ולהבחר) כמו יריביהם.
שלישית, סף הייצוג: האם התנועה החדשה חייבת להתאגד עם תנועה ותיקה יותר כדי לזרועות של הייצוג או שהיא יכולה להשיג ייצוג בעצמה?
רביעית, הסף של עצמת הרוב: האם יש מערכת של בלמים ואיזונים או שניצחון בבחירות יעניק למפלגה או לגוש שניצח כוח לעשות שינויים מבניים גדולים במערכת הלאומית?
הספרות ההשוואתית המוקדמת על צמיחת המפלגות ועל המערכות המפלגתיות התמקדה בהנמכת שני הסיפים הראשונים – הלגיטמיות והאינקורפירציה: ההופעה של אופוזיציה פרלמנטרית ותקשורת חופשית והתרחבות התאגיד. טוקווילי ואוסטרוגורסקי, ובר ומיכלס, כל אחד בדרכו, ניסו לשאוב תובנות מהמוסד המרכזי של הפוליטיקה המודרנית, ממפלגות ההמון התחרותיות. הספרות היותר מאוחרת המתמקדה, בעיקר משנות ה- 20 של המאה ה- 20, התמקדה בשני הסיפים האחרונים – הייצוג ועצמת הרוב: ההשלכות של שיטת הבחירות ומבנה הליך קבלת ההחלטות על הצורה והתפקוד של המערכת המפלגתית. החוקרים רצו להשפיע על ארועי העתיד והם נטו להיות מאוד אופטימיים לגבי האפשרויות להביא לשינויים במערכות מפלגתיות קיימות על שינוי שיטת הבחירות. מה שהם נטו לשכוח הוא שמפלגות, מרגע שהן מוקמות, מפתחות מבנה פנימי משל עצמן ומפתחות התחייבויות ארוכות טווח עם תומכיהן. לכן, מרגע שהמפלגה קיימת יהיה קשה מאוד לשנות את אופייה רק על ידי שינוי שיטת הבחירות. למען האמת, לא נכון להתייחס אל מערכות בחירות כאל משתנים תלויים ואל מערכות מפלגתיות כאל עצמאיות. למערכת המפלגתית תהיה השפעה על שיטת הבחירות כי שום מפלגה לא תרצה ליצור שיטת בחירות שתחליש אותה. במונחים תיאורטיים אבסטרקטיים אולי נכון יהיה להניח הנחה היפותטית ולהגיד ששיטת בחירות רובית פשוטה תניב מערכת דו-מפלגתית בתוך האזורים ההומוגניים של המדינה ורק באזורים בהם יש שסעים טריטוריאליים יווצרו עוד מפלגות, אבל העדויות היחידות לכך מגידות ממדינות שבהן יש מסורת ארוכה של שיטת בחירות רובית-פשוטה. ישנן מאט מאוד עדויות והרבה חוסר ודאות לגבי ההשפעה של שינוי מאוחר של שיטת הבחירות על המערכת המפלגתית.
כל ניסיון לנתח את השוני בין התנאים והאסטרטגיות של תחרות מפלגתית צריך להתחיל מההפרדה של שלבי ההתפתחות. לא ניתן, בהקשר הזה, להמשיך להשוואה בין כל מדינה למדינה, אלא אנו צריכים להגביל את עצמנו לשני רצפים מובחנים של שינוי: עלייתן של תנועות ומפלגות של המעמד הנמוך וירידת כוחן של מפלגות שלטון (? בצרפתית – regime censitaire).
חוקי שיטת הבחירות
שיטות הבחירות המוקדמות הציבו רף גבוהה עבור מפלגות חדשות. בכל העולם היה קשה מאוד למפלגות מעמד הפועלים להשיג ייצוג בעצמן, אבל היו הבדלים משמעותיים בפתיחות של השיטות ללחץ מהשכבות החדשות. שיטת הבחירות של שני סיבובים, כמו זו שבצרפת, אמנם הציבה את הרף הגבוה ביותר – רוב מוחלט – אבל באותו הזמן אפשרה גם ליצור בריתות מקומיות בין מפלגות. חוסר הצדק שבשיטות הבחירות הוסיף לניכור של מעמד הפועלים כלפי המוסדות הלאומיים.
שיטת הבחירות הרובית הפשוטה, כמו זו הנהוגה בארה"ב ובבריטניה, גם כן הציבה רף כניסה גבוה עבור תנועות חדשות שרצו להכנס למערכת הפוליטית, אולם הרף לא קבוע ונקבע לפי הרצון ליצור בריתות בין המפלגות הקיימות - אם הן מתאגדות, הרף גבוה ואם לא, אז הוא נמוך. בשלבים הראשונים של ההתניידות של מעמד הפועלים נוצרו בעיקר בריתות "Lib-Lab" (? Liberal - Labor). הראשונים להכנס למערכת ראו כי סיכויים היחיד לזכות בייצוג יהיה על ידי התחברות למפלגות היותר רפורמיות. בשלב מאוחר יותר, בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות הצליחו לזכות בייצוג בכוחות עצמן.
זה מוביל אותנו לנקודה חשובה בדיון שלנו על תרגום השסעים לכדי מערכות פוליטיות: המחיר של מיזוגים, בריתות וקואליציות. גובה סף הייצוג והחוקים יכולים להגדיל או להקטין את מספר המפלגות שזוכות לייצוג, אבל עצמת העויינות והפתיחות התקשורתית לאורך השסע הם אלה שיקבעו אם המיזוג בריתות יעבדו או לא. את שיטת הבחירות הבריטית ניתן להבין רק אל מול מסורת עתיקת היומין של הייצוג הטריטוריאלי; ראש הממשלה מייצג את כל הבוחרים ולא רק את אלה שהצביעו עבורו. אולם מערכת כזו מטילה מחוייבות גדולה על הבוחרים: בעמרכת דו-מפלגתית יתכן ועד 49% מהבוחרים יהיו מחוייבים לקבל על עצמם הכרעות של מועמד שהם לא רצו בו.
מחוייבויות כאלה עשויות להגביר מתחים באזורים המחולקים אתנית, תרבותית או דתית: ככל שהשסע עמוק יותר, פוחתת הנאמנות כלפי ההחלטות שמקבלים הנציגים מהצד השני. לא במקרה השיטות הראשונות של ייצוג יחסי באו מהמדינות ההטרוגניות ביותר מבחינה אתנית באירופה, כדוגמת דנמרק, שוויץ, בלגיה ופינלנד.
ככל שגברו הלחצים להרחיב את זכות ההצבעה, כן גברו הדרישות לשינוי שיטת הבחירות לשיטה היחסית בקרב המדינות היותר הומוגניות מבחינה תרבותית. ברוב המקרים ניצחון החלת עיקרון היחסיות הגיע מלחצים מלמטה - כתוצאה מעלית כוחם של מעמד הפועלים, ומלחצים מלמעלה – מהמפלגות הוותיקות שהרגישו מאויימות. בבלגיה שינוי השיטה ליחסית ייצב את המערכת לאחר הזעזוע שהביאה הרחבת זכות הבחירה. ההיסטוריה של המאבקים על שיטת הבחירות בשבדיה ובנורבגיה מלמדים הרבה על ההשלכות של הנמכת סף אחד על ההתמכחות על הנמכת הסף הבא.
בכל המקרים הללו, סף גבוה היה יכול להשמר בכל ארבעת הנקודות אם המפלגות של המעמד הבינוני-גבוה היו יכולות ליצור חזית אחידה מול מפלגות הפועלים. אבל העוינות וחוסר האמון ההדדי היו חזקים מידי.
המודל של יצירת המערכת המפלגתית האירופאית
ארבעה מימדים מוחלטים של אופוזיציה
סקירת התנאים לתרגום השסעים החברתיים-תרבותיים לכדי אופוזיציות פוליטיות מחייבת שלוש מסקנות.
ראשית, הניגודים היסודיים במערכת המפלגות הלאומית לרוב נטו לגלות את פניהם לפני כל הנמכה של סף הייצוג. הרצף המכריע בהיווצרות המפלגה ארע בשלב הראשוני של הפוליטיקה התחרותית, בחלק מהמקרים הרבה לפני הרחבת התאגיד לכדי מפלגה ובמקרים אחרים בערב הפיכת התאגיד לכדי מפלגה.
שנית, סף הייצוג הגבוה בראשית שלב הפוליטיזציה ההמונית הציב מכשולים גבוהים עבור הארגונים הפוליטים העולים.
שלישית, המהלכים המכריעים להנמכת סף הייצוג שיקפו מחלוקות בקרב המפלגות השלטות (regime censitaire) ולא לחץ של ארגוני ההמון החדשים. הנהגת השיטה היחסית בסופו של דבר הבטיחה את המשך קיומן של המפלגות הקיימות, שלא יכלו ליצור חזית אחידה נגד הכוחות החדשים שהתמודדו על השלטון.
מה קרה בשלב המכריע ביצירת המפלגה בכל אחת מהמדינות? אילו מהניגודים והסכסוכים הרבים תורגמו לכדי אופוזיציות מפלגתיות, ואיך אופוזיציות אלה בנו מערכות יציבות?
לא זה המקום לערוך בו השוואה בין כל מדינה ומדינה. משימתנו היא להציע מסגרת להסברים ולווריאציות בבסיס השסעים ובמערך המפלגתי.
בתרשים שהוצג מקודם הבחנו בין ארבעה מימדי אופוזיציה ברורים בפוליטיקה המערבית: שניים מהם היו תוצרים של מה שכינינו – המהפכה הלאומית (1 ו- 2); ושניים מהם התחוללו בעקבות המהפכה התעשייתית (3 ו- 4). במאפייניהן הבסיסיים מערכות המפלגות, שצמחו בפוליטיקה המערב אירופאית בשלב המוקדם של התחרותיות הומוביליזציה, יכולות להיות מפורשות כתוצרים של מהלך יחסי הגומלין בין שני תהליכי שינוי יסודיים אלה (המהפכה הלאומית והמהפכה התעשייתית).
הבדלים בתזמון ובאופי של המהפכה הלאומית יצרו את הבסיס להבדלים הגדולים בין המערכות המפלגתיות באירופה. במדינות הפרוטסטנטיות הסכסוכים בין המדינה לכנסיה לא היו חזקים, אולם ביסוס השלטון המרכזי הביא לעלייתן של תנועות נגד אידיאליסטיות מהפריפריה ושל העובדים ולתקיפתן את השלטון המרכזי. שאר מדינות מערב אירופה היו כולן חצויות עד הגרעין בעקבות המהפכה הצרפתית החילונית וללא יוצא מן הכלל פיתחו מפלגות חזקות שיגנו על הכנסיה.
הבדלים בתזמון ובאופי של המהפכה התעשייתי גם כן יצרו הבדלים בין המערכות המפלגתיות במדינות אירופה.
סכסוכים בשוק הסחורות נטו ליצור בריתות מפלגתיות מאוד מפוצלות באירופה. לעומת זאת, סכסוכים בשוק העבודה נטו להיות הרבה יותר מעוררי מחלוקת.
אולם, משימתנו אינה רק להסביר את היווצרות מפלגות בודדות, אלא לנתח את תהליך היווצרות הבריתות אשר הובילו לפיתוח מערכת יציבה של ארגוניפ פוליטיים במדינה אחר מדינה. בכדי לגשץ ולהבין חלק מהיווצרות בריתות אלה, עלינו לחקור את קשרי הגומלין שבין שני התהליכים המהפכניים לשנות בכל מערכת פוליטית: עד כמה התקדמה המהפכה הלאומית כאשר הוצתה המהפכה התעשייתית? איך שני תהליכי המוביליזציה – התרבותי והכלכלי – השפיעו אחד על השני, בצורה חיובית על ידי יצירת חזיתות אחידות או שלילית על ידי שימור החלוקה?
ההבדלים הברורים בין המערכות המפלגתיות המערביות ללא ספק משקפים הבדלים בהיסטוריה הלאומית של הסכסוכים והפשרות לאורך שלושת או ארבעת השסעים שהבחנו בהם מוקדם יותר: המרכז-פריפריה; המדינה-כנסיה; והשסע החקלאי-תעשייתי חוללו התפתחות לאומית בכיוונים מנוגדים, בעוד השסע המעסיק-מועסק נטה לקרב בין המערכות המפלגתיות במבנה הבסיסי שלהן. ההבדלים העיקריים בין המערכות נוצרו לפני כניסת מפלגות הפועלים לזירה הפוליטית, והאופי של מלפגות המון אלה הושפע רבות ממערך האידיאולוגיות, התנועות והארגונים שהן היו צריכות להתמודד נגדם בזירה.
מודל בשלושה שלבים
על מנת להבין את ההבדלים בין המערכות המפלגתיות השונות אנו צריכים להתחיל מניתוח של מצבן של האליטות בונות-המדינה שהיו פעילות ערב פריצת הדמוקרטיזציה והמובליזציה ההמונית: מה הן השיגו ואיפה הן פגשו הכי הרבה התנגדות? מה היו מקורות המשאבים שלהן, מי היו בעלי הבריתות הקרובים ביותר אליהן ואיפה הן יכלו לקוות למצוא תמיכה נוספת? מי היו אויביהן, מה היו מקורות המשאבים שלהם והאם הם יכלו לגייס בעלי ברית ותמיכה נוספת?
כל ניסיון לניתוח השוואתי של כל כך הרבה היסטוריות לאומיות שונות כרוך בסיכון גדול. קל ללכת לאיבוד בכל כל המידע הזה וקל באותה מידה להגיע להכללות שטחיות ומופשטות.
על מנת להבהיר את ההיגיון שמאחורי הניתוח ההשאוותי של המערכות המפלגתיות שאנו עורכים, יצרנו מודל של בריתות ואפוזיציות אלטרנטיביות. הצבנו מספר מערכות של שחקנים וביניהם הצבנו סדרות חוקים של בריתות ואופוזיציות, ובחנו את תוצאות המיון האפשריות של המערכות המפלגתיות אל מול מגוון של מקרים אמפיריים ידועים.
המודל מנסה לצמצם את המגוון המבלבל של מערכות מפלגתיות אמפיריות לכדי רצף מסודר של הכרעות והתפתחויות בשלושה צמתים משמעותיים בהיסטוריה של כל מדינה:
ראשית, בזמן הרפורמציה – המאבק על השליטה של הארגונים הנוצריים בטריטוריה של המדינה.
שנית, בתיחלת המהפכה הדמוקרטית אחרי 1789 – הסכסוך על השליטה בחינוך ההמוני.
ואחרון, בשלבים הראשונים של המהפכה התעשייתית – הסכסוך החקלאי-תעשייתי.
התוצאות של המאבקים המוקדמים בין המדינה חכנסיה קבעו את המבנה של הפוליטיקה הלאומית בעידן הדמוקרטיזציה והמוביליזציה ההמונית שלוש מאות שנים מאוחר יותר. הבדלים כאלה ניתן לראות בין ארגוני ומפלגות ה'שמאל' באזורים השונים באירופה: בעוד שבדרום ובמרכז אירופה יש קיטוב גדול בין הימין לשמאל בגלל סכסוכים בין הכנסיה למדינה, בצפון ובמערב אירופה קואליציות השמאל דווקא זכו לתמיכה מקרב האורתודוכסים הפרוטסטנטים וממגוון של דתיים קיצוניים מתוך ומחוץ לכנסיה הלאומית.
ההבחנה בין שני סוגי בריתות השמאל הללו כנגד המבנה הפוליטי המסורתי היא חיונית להבנת התפתחויות פויליטיות אירופאיות בעידן של מערכות בחירות המוניות. היא חשובה במיוחד עבור ניתוח של המערכות הפוליטיות האירופאיות המחולקות מסיבות דתיות: ברייך הישן בגרמניה, בשוויץ, בהולנד ובאנגליה.
כאן (עמודים 124-127 במאמר) הם בונים דגם של התפתחות המערכת המפלגתית ובו הם ממקמים את מדינות אירופה השונות. הדגם מורכב משלושה שלבים:
הרפורמציה: מחולקת לשניים – מדינות 1-4 - אלו מדינות השולטות בכנסיה.
מדינות 5-8 – ברית בין המדינה לכנסיה הקתולית.
המהפכה הדמוקרטית: מדינות 1-2 – הכנסיה הלאומית שולטת.
מדינות 3-4 – מיעוט קתולי חזק.
מדינות 5-6 – מהפכה חילונית.
מדינות 7-8 – ברית בין המדינה לכנסיה הקתולית.
המהפכה התעשייתית: כאשר הכנסיה הלאומית שלטת – 1 - מחוייבות לאינטרסים החקלאיים.
2 – מחוייבות לאינטרסים העירוניים.
כאשר יש מיעוט קתולי חזק – 3 - מחוייבות לאינטרסים החקלאיים.
4 - מחוייבות לאינטרסים העירוניים.
כאשר יש מהפכה חילונית – 5 - מחוייבות לאינטרסים החקלאיים.
6 - מחוייבות לאינטרסים העירוניים.
כאשר יש ברית בין המדינה לכנסיה הקתולית – 7 - מחוייבות לאינטרסים החקלאיים. 8 - מחוייבות לאינטרסים העירוניים.
(לפי הדגם ממיינים את המדינות לקטרגוריות, כאשר ניתן למקם את המדינות בקטגוריה מסויימת לפי מצב המערכת המפלגתית בין שלב לשלב - בשלב הראשון הולנד הייתה הקרובה ביותר למדינות 5-8 (ברית בין המדינה לכנסיה הקתולית), אולם לבסוף הולנד התפתחה למדינה מסוג 4 – הנהגה לאומית פרוטסטנטית חזקה עם מיעוט קתולי חזק וזיקה חזקה לאינטרסים העירוניים.)
המודל הוא כלי לביצוע השוואה בין המדינות. אולם פחות מעסיקה אותנו מידת ההתאמה של כל מדינה למודל, אלא יותר המבנה הכולל של המודל.
השלב הרביעי: וריאציות בכוח ובמבנה של תנועות מעמד-הפועלים
מודל שלושת השלבים נעצר רגע לפני הדחיפה החשובה לקראת זכות בחירה אוניברסלית. הוא מצביע על מקורות להבדלים בין המערכות הפוליטיות.
אבל זהו בקושי חצי מהסיפור. הרחבת זכות הבחירה גם למעמדות הנמוכים שינתה את האופי של כל מערכת פוליטית בכל מדינה, יצרה שסעים חדשים והביאה להסתדרות מחדש של הבריתות הישנים.
התמקדנו בשלושת השלבים הראשונים (הרפורמציה, המהפכה הדמוקרטית והמהפכה התעשייתית) בנפרד, לא כי הם יותר חשובים, אלא משום שנדמה שהם מסבירים את רוב ההבדלים בין המערכות - יחסי המדינה-כנסיה, המרכז-פריפריה והחקלאי-עירוני יוצרים הבדלים הרבה יותר מובחנים בין המערכות המפלגתיות השונות מאשר כל השסעים שיוצרות עלייתן של תנועות הפועלים.
הצגת דגם בעל ארבעה שלבים היה יוצר מגוון רחב מידי של אפשרויות. מה שהיה צריך להסביר הוא את הכוח והסולידריות של כל תנועת פועלים, יכולתה להניע את מעוטי היכולת לכדי פעולה ויכולתה לשמור על אחידות הפועלים להחלישה. מודל שלושת השלבים רק חוזה את הנוכחות של מפלגות "כאלה וכאלה" במערכת פוליטית המאופיינת ב"ככה וככה" שסעים אבל הוא לא נותן שום נוסחה לעמוד את הכוח או הלכידות של כל מפלגה ומפלגה. לכן אנו נציג "שלב רביעי" ונצביע על תרשימים אפשריים להסביר את ההבדלים בהיווצרות של מערכות מפלגתיות לאומיות תחת ההשפעה של זכות ההצבעה האוניברסלית.
התנאים להיווצרות מפלגות פועלים הם שונים מאוד ממדינה למדינה באירופה. הבדלים אלה צצו הרבה לפני מלחמת העולם ה- 1. המפהפכה הרוסית לא חוללה שסעים חדשים אלא רק חידדה קוי חלוקה קיימים בתוך האליטה של הפועלים.
מודל שלושת השלבים לא מייצר תחזיות וודאיות של התפתחויות אלה. יהיה נכון לומר כי תנועות הפועלים המאוחדות ביותר קמו במדינות הפרוטסטנטיות – בריטניה, דנמרק ושבדיה (דגמים 1 ו- 2 במודל). זה יהיה נכון באותה מידה לומר כי במדינות הקתוליות קמו תנועות פועלים מחולקות ומנוכרות – צרפת, איטליה, ספרד (דגמים 5 ו- 6). אולם משתנים נוספים חייבים להלקח בחשבון במדינות שבין הפרוטסטנטיות לקתוליות (דגמים 3 ו- 4, 7 ו- 8). בגרמניה ובאוסטריה תנועות הפועלים קמו כנגד האליטות הקיימות. באוסטריה הם היו מאוחדים ואילו בגרמניה מחולקים.
השלכות עבור פוליטיקה סוציולוגית השוואתית
עצרנו את הניסיון שלנו למציאת שיטה להשוואת ההיסטוריה של האופוזיציות המפלגתיות במערכות הפוליטיות באירופה בנקודה מסויימת בשנות ה- 20 של המאה ה- 20, בנקודת הקפיאה של האלטרנטיבות המפלגתיות הגדולות עם תום הרחבת זכות ההצבעה והמוביליזציה של חלקים עיקריים מעתודות התומכים הפוטנציאליים. לא המשכנו מעבר לכך משום שהמערכות הפוליטיות של שנות ה- 60 דמות מאוד מבחינת השסעים שבהן לאלה שהיו קיימים בשנות ה- 20.
המשכיות זו מציבה בעיות מעניינות עבור מחקרים סוציולוגיים השוואתיים. מספר מדהים של מפלגות אשר ביססו עצמן עד לסוף מלחמת העולם ה- 1 לא רקשרדו את הפשיזם והנציונאל-סוציליזם, אלא גם עוד מלחמת עולם ושינויים מרחיקי לכת במבנים החברתיים והתרבותיים של המערכות הפוליטיות. איך זה היה אפשרי? איך מפלגות אלה היו מסוגלות לשרוד שינויים בתנאים הפוליטיים, חברתיים והכלכליים של פעילותם? איך הם הצליחו לשמור על כל כך הרבה תומכים לאורך כל כך הרבה זמן?
על מנת להתקרב לתשובה נצטרך להתחיל מעריכת ניתוח השוואתי של מפלגות ישנות וחדשות: מפלגות ההמון הראשונות קמו בשלב האחרון של הרחבת זכות ההצבעה ובניסיונות המאוחרים יותר ליצירת מפלגות חדשות בעשורים הראשונים של זכות ההצבעה האוניברסלית.
סיכום קצר של מאמר מס' 22: פונקציונאליזם מבני \ זיסר ברוך
לפי ברוך הפונקצינאלזם דומה לגישה המערכתית בניתוח תשומות תפוקות ובראיה של מערכות פוליטיות כחותרות ליציבות או שיווי משקל. בשניהן ניתן משקל למשוב.
הגישה הפונקציונאלית אינה מתמקדת בלולאת המערכת אלא בתפקודים שלה. לפניה הניתוח נעשה על מבנים, ולכן אי אפשר היה להשוות בין ראש ממשלה לשבט. מכיוון שקייימים תפקודים משותפים למערכות פוליטיות. אפשר לערוך ניתוח אנליטי בין מדינות מתפתחות למדינות מפותחות.
לפי הפונקציולאיזם ישנם שבעה תפקודים פוליטים משותפים.
א. ארבע תפקודי תשומה: חברות פוליטי, ביטוי אינטרסים, צירוף אינטרסים ותקשורת פוליטית.
ב. שלושה תפקודי תפוקה: קביעת כללים, החלת כללים, ושפיטה על פי כללים.
התקשורת הפוליטית משמשת קישור בין התשומות לתפוקות ומתפקדת כמשוב.
הביקורת היא: הפונקצינאליזם מדיגיש פוליטיקה ליברלית שמרנית ויציבה, השומרת על סטטוס קוו.
הוא מעלה נקודה למחשבה שאולי קיימת התאמה מתוחכמת של המצוי לרצוי.
סיכום מאמר מס' 23– רונלד אינגלהארט, "מפולי' על רקע מעמדי לפולי' על רקע ערכי":
[המאמר הזה, משנת 1990, מקוטלג לגישת ה"פונקציונאליזם הערכי". זה מאמר די פשוט להבנה עם הרבה טבלאות. לדעתי, הנושאים החשובים במאמר הם השינויים בקיטוב הפוליטי בחברות המתועשות. אגב, כל מה שכתוב בסוגריים מרובעים זה שלי, כמו גם כל ההדגשות וההערות..].
בטווח הארוך, בחברות מתועשות מתקדמות ישנה נטייה ליותר דגש על רצונות פוסט-מטריאלים מאשר פעם ופחות דגש על רצונות מטריאלים-כלכליים. מחקרים מראים שהכלכלה היא גורם חשוב הרבה פחות מאשר בעבר לקונפליקט פוליטי.
זה אולי נראה כדבר ברור, אבל זה לא כך. עד לפני כ-25 שנה היו שחשבו שבשל השגשוג הכלכלי הגיע עידן ה"פוליטיקה של קונצנזוס בעידן של שפע". הם טעו. כמו קרל מרקס, אותם אנשים פשוט לא הצליחו לצפות התפתחויות חדשות – השסעים הכלכלים נחלשו עם הפיתוח הכלכלי והם פינו את הדרך לסוגים אחרים של קונפליקט.
כאן אינגלהארט מביא מחקר אודות הקיטוב ימין-שמאל הכלכלי של אזרחי אחת-עשרה מדינות שונות באירופה.[3] ה"תמונה" שעולה מהנתונים היא תמונה שאינה מתאימה לסטריאוטיפים הרגילים: בדנמרק, מדינה סוציאליסטית עם מיסוי כבד יחסית כאשר יותר מחצי מהתל"ג [ה-GNP] שלה הולך לסקטור הציבורי, היינו מצפים שהדעות יהיו שמאליות יותר במפה הפוליטית-כלכלית, ואילו באירלנד, מדינה כפרית ברובה עם סקטור ציבורי צנוע, היינו מצפים שהדעות יהיו ברובן ימניות במפה הפוליטית. האמת היא שכך זה היה בעבר, אבל זה לא כך כיום - דווקא בגלל שבדנמרק יש מיסוי רב כ"כ וישנו בטחון סוציאלי כה רב, התושבים לא רוצים יותר התערבות.
במקום התפיסה ה"ישנה" הזאת, אינגלהארט מראה שתמיכה במדיניות הכלכלית של השמאל נוטת להשתקף ברמת הפיתוח הכלכלי של המדינה. בצורה כמעט חד משמעית [צרפת כסוג של חריג..], כמה שהמדינה ענייה יותר (יוון, אירלנד), הדעות יהיו בה "שמאליות" יותר, וכמה שהמדינה תהיה עשירה יותר (דנמרק, גרמניה המע'), הדעות בה יהיו "ימניות" יותר. אינגלהארט מראה קשר ישיר בין רמת הפיתוח הכלכלי לבין התמיכה במדיניות הכלכלית של השמאל. בניגוד למדינה כמו יוון שצריכה יותר התערבות ממשלתית בשביל לטפל בבעיות הכלכליות שלה, בדנמרק אין כיום יותר מדי אינטרס להמשיך במדיניות כלכלית "שמאלית".
כך, המדיניות הכלכלית של השמאל, מדיניות ששלטה בחלק נכבד מהמאה ה-20, מאבדת מכוחה. התערבות ממשלתית הייתה נחוצה בשנות ה-30 שהיו בהן בעיות רבות, הייתה נחוצה בעליית מדינת הרווחה שלאחר מלה"ע ה-2 ועדין חשובה במקומות מסוימים, אבל יש מדינות בהן היא כבר לא יעילה והחשיבות הרבה של כוחות השוק במדינות הללו משקפת את המציאות הזו.
אינגלהארט לא אומר שמדינת הרווחה נכשלה, להיפך – במדינה כמו דנמרק היא פתרה בעיות רבות, אבל היא הגיעה לנקודה שבה היא מצליחה ולכן נוצרות עדיפויות לעניינים אחרים. זה לא אומר שנושאים כלכליים הפכו ללא-חשובים, אבל מחקרים מראים נתונים מפתיעים למדי: הבוחרים במדינות מתועשות מתקדמות מצביעים בנושאים כלכליים לא לפי רצון ה"כיס" שלהם [מה שטוב "בשבילנו"] אלא מצביעים לטובת אחרים [מה שטוב בשביל "אחרים"].
כך, נושאים כלכליים עדיין חשובים, אבל זה כבר יותר עניין של עזרה לאחרים [סוציוטרופיה] וזה כבר לא המאבק המעמדי שעומד בבסיס הקיטוב הפוליטי במדינות המתועשות-מתקדמות.
שינוי פוליטי ברמת הפרט: כאן אינגלהארט בודק השערות בנוגע לשינוי חברתי, השערות אשר יראו שוני ומעבר מערכים מטריאליים לערכים פוסט-מטריאליים:
ברמת הפרט, ישנו שוני רב יחסית בין ההעדפות והערכים הבסיסים של צעירים ומבוגרים, אבל ברמת החברה, השינוי הוא הדרגתי הרבה יותר, ורואים אותו רק כאשר דור מחליף דור אחר [לוקח הרבה יותר זמן..]. כמו-כן, בגלל שהשינוי הזה כולל מטרות בסיסיות של האנשים, השינוי משפיע על הקונפליקט הפוליטי, על התנועות הפוליטיות ועל המפלגות שאנשים תומכים בהן. בנוסף, זה מראה שיש ירידה בהצבעה על רקע מעמד חברתי ויותר קיטוב ע"ב ערכים שלא קשורים לכלכלה. אינגלהארט כותב שסקרים רבים מראים הבדלים גדולים בין המטרות של צעירים ושל מבוגרים. בנוסף, אין נטייה לאנשים להפוך ליותר מטריאליסטים כשהם מתבגרים [כי יכולנו לחשוב אחרת..] והם נשארים פוסט-מטריאליסטים כפי שהיו לפני 15 שנה [בניגוד למה שאולי יכולנו לחשוב – שהם יחזרו להיות מטריאליסטים..]
מקיטוב פוליטי על רקע מעמדי לקיטוב פוליטי על רקע ערכי [דומה לכותרת המאמר]: אינגלהארט מביא, בקצרה, את משנתו של קרל מרקס ש"מאבק המעמדות הוא הבסיס לחיים הפוליטים בחברות מתועשות" ושהקיטוב בין ימין ושמאל הוא סביב השליטה/בעלות על אמצעי הייצור. אינגלהארט אומר שאומנם הייתה למשנה הזו של מרקס השפעה פוליטית רבה, אבל כיום נראה שהניתוח שלו אינו מדויק, והוא מסביר למה:
הראיה הפוסט-מטריאלית צצה על רקע של בטחון פיזי וכלכלי. ככזו, היא רווחת יותר אצל קבוצות גיל שנולדו לאחר מלה"ע ה-2 ורווחת בעיקר בשכבות העשירות.[4] השכבות הללו, אשר באופן מסורתי תמכו במפלגות הימין, נוטות לשנות את תמיכת לכיוון השמאל. ובצורה הפוכה, כאשר ערכים פוסט-מטריאליים הופכים למרכזיים יותר, המעמדות הפועלים, כרה-אקציה לכך, נוטים לתמוך דווקא בימין המסורתי המטריאלי שתומך בצמיחה כלכלית ובטחון כלכלי .
כך, התפיסה ה"מסורתית" שמעמדות הביניים תומכים בימין ומעמדות הפועלים בשמאל הייתה תיאור מדויק לפני דור אחד, אבל הנטייה הזו הולכת ונחלשת. [כאן אינגלהארט מביא טבלה שמראה על ירידה ברמת ההצבעה החברתית-מעמדית - הנטייה ה"מסורתית" הנ"ל: מעמדות הביניים מצביעים הרבה פחות מבעבר לימין ומעמדות הפועלים הרבה פחות מבעבר לשמאל].
המסקנות שלו: הנטייה המסורתית נשחקת בגלל ש: א) ישנה תמיכה חדשה לשמאל ממעמדות הביניים הפוסט-מטריאליסטיים. ב) מעמדות הפועלים תומכים יותר בימין מתוך רצון להגן על ערכים מסורתיים. מה שפעם היה תיאור מדויק של המציאות, איננו מדויק כיום – הצבעה "מעמדית" ברוב הדמוקרטיות היא פחות מחצי ממה שהיא הייתה לפני דור אחד.
כאן אינגלהארט מביא טבלה אחרת שמראה שישנה מגמה של יותר קיטוב פוליטי על רקע מטריאלי / פוסט-מטריאלי. הוא מראה שפחות ופחות אנשים שמחזיקים בערכים פוסט-מטריאלים מצביעים, לאורך השנים, לימין הפוליטי-כלכלי ויותר לשמאל הפוליטי-כלכלי.
אבל לאיזה "שמאל" הם מצביעים? השמאל הוא הרי מחולק בימינו [סוציאל-דמוקרטים, מפלגות קומוניסטיות וכו']. מי ש"מרוויחים" מכך - מהערכים הפוסט–מטריאליים הללו - הן מפלגות ה"פוליטיקה החדשה" [New Politics] ובעיקר מפלגות "הסביבה", האקולוגיות, אשר היו כמעט לא רלוונטיות באמצע שנות ה-70 והפכו למרכיב מרכזי במפלגות ה"פוליטיקה החדשה".[5] בכל מקרה, העניין החשוב שאינגלהארט רוצה להראות הוא שמשנות ה-70 ישנה נטייה גוברת להצבעת בוחרים שהינה מקוטבת על רקע שסע מטריאלי/פוסט-מטריאלי.
אינגלהארט מוסיף קטע על כך שיש התרופפות ב"קשר" בין מצביעים פוסט-מטריאלים לבין מפלגות קומוניסטיות - בעבר היה קשר רב יותר, אבל החל משנות ה-80 ישנה ירידה בהצבעה למפלגות קומוניסטיות בכל אירופה המערבית [מדובר על תקופה שהייתה עדיין מלחמה קרה, כן..], וירידה במשיכה של המפלגות הקומוניסטיות בעיני הפוסט-מטריאליסטים.
בנוסף, אינגלהארט מביא עוד טבלה בה הוא מראה שצעירים פחות ופחות נמשכים לקומוניזם, בניגוד לעבר [ובניגוד לאקסיומה שאינגלהארט מזכיר ש"אם אדם אינו קומוניסט כשהוא בן 25, אין לו לב, ואם הוא עדיין קומוניסט כשהוא בן 45, אין לו ראש" – Head] והם מצביעים למפלגות הללו פחות מבעבר. כך, צעירים ופוסט-מטריאליסטים מצביעים פחות למפלגות קומינסטיות.
בטבלה אחרת הוא מראה התפלגות של הצבעה למפלגות לפי קבוצות גיל. ההבדל המרכזי בין קבוצות הגיל המבוגרות לצעירות היא ההצבעה של הצעירים למפלגות ה"פוליטיקה החדשה", כאשר בנוסף, הצעירים מצביעים פחות לימין ולמרכז מאשר המבוגרים-יותר.
עם זאת, גם הצעירים וגם המבוגרים לא מצביעים אוטומטית למפלגות המתיימרות לייצג את השמאל. הם בחלקם מושפעים מנאמנות מהעבר למפלגות מסוימות, אבל כשהם נוטשים את הנאמנויות הללו, הם יעשו זאת במטרה לתמוך במפלגה שמשרתת את המטרות שלהם, כאשר אלו הן אינן בהכרח מפלגות השמאל ה"ישנות" [הסוציאל-דמוקרטים..]. צעירים נוטים פחות להצביע למפלגות השמאל הישנות לעומת המבוגרים. הם לא בהכרח יצביעו לימין, אבל זו אופציה פתוחה עבורם אם זה ישרת את מטרותיהם. השמאל יכול "לזכות" באותם צעירים אם יפתח תוכנית שתמשוך את אותם פוסט-מטריאליים, בנוסף למצביעי השמאל הותיקים.
[זהו סוף המאמר. חשוב לזכור את ההקשר של המאמר לשיעור: מדובר על גישת הפונקציונאליזם הערכי, לפיה המערכת הפוליטית ממלאת פונקציות מסוימות (דומה לגישת הפונקציונאליזם של ברוך זיסר..) כאשר לכך נוספות מפלגות חדשות שמקדמות ערכים חדשים וישנו שינוי ערכי בפונקציות שממלאת המערכת הפוליטית בחלק נכבד מהמדינות המתועשות. שימו לב שבשיעור גייל גם הזכירה את "פרדימת הצרכים של מסלאו" ושאינגלהארט "משתמש" בה – שכאשר יש לך כבר את השלבים הנמוכים יותר ב"פרדימת הצרכים" כמו צרכי בסיס, משפחה / חברה ובטחון כלכלי, אתה מחפש את השלב הבא – "ערכי" קהילה, מימוש עצמי, תרבות וכו'.
כך, הפולי' הפוסט-מטריאלית מתעסקת בקצה "פרמידת הצרכים" או במילים אחרות: אין כבר על מה להתלונן בנושאים ה"רגילים" (ומכיוון שאי-אפשר בלי להתלונן), אז עברנו להתלונן על דברים אחרים..].
מאמר מס' 24: ג'ון רולס/תאוריה של צדק:
רקע:
כל הגישות במדע המדינה למעשה מנסות לתאר מהי החברה הראויה למרות שזהו תחום הקשור לפילוסופיה. ג'ון רולס- הפילוסוף הפוליטי החשוב בסוף המאה ה-20 היה כמעט הראשון, אחרי 100 שנים של תפיסה אנטי פילוסופית במדעי החברה ואי התעסקות בשאלות אלו, אומר שיש לשאול את שאלות היסוד הגדולות בריש גלי- מהי החברה הראויה? רולס כותב ספר "תאוריות של צדק" שבו הוא מתאר מהם העקרונות הצדק של החברה הראויה, ובעשותו כך הוא מצליח לעורר סביבו שיח רחב סביב שאלות אלו.
תמצית המאמר:
תפיסת צדק כהוגנות- תפיסה המניחה כי בני האדם הם יצורים חופשיים ותבוניים השווים זה לזה שביחד מחליטים לקדם את האינטרסים שלהם, מתאגדים יחד ומקבלים על עצמם את העקרונות של הצדק שמהווה את הבסיס ליצירת שיתוף פעולה חברתי.כל מי שמקיים שיתוף פעולה חברתי בוחרים ביחד את העקרונות שעל פיהם יינתנו הזכויות והחובות הבסיסיות של הפרטים בחברה.
צדק כהוגנות זהו המצב המקורי הראשוני של האדם- שבו כל בן אדם שותף בדיון על עקרונות הצדק (ולא על ערכים משותפים כי עליהם לא יכולה להיות הסכמה נרחבת) מתוך מחשבה של מה טוב וראוי בעיניו אך למעשה זהו מצב היפותטי כי למעשה האדם לא יודע מהו מקומו בחברה ומה ייפול בגורלו מה כוחו, מה תבונתו ועל כן ההשתתפות של האדם בדיון בעקרונות הצדק הוא מאחורי מסך הבערות (איש לא יודע מה יהיה גורלו בסוף)- ובכך מובטח שאיש לא יקופח או יזכה ליתרון מעל השני ובכך הם יוצרים עסקה הוגנת לכולם.
לאחר שבני האדם בוחרים את העקרונות הראשוניים של הצדק הם יבחרו חוקה וגוף מחוקק ומשם הלאה ובחירות אלו יהיו מבוססים על הסכמה כלליות מצד כולם מכיוון שהכול יהיה על פי עקרונות הצדק שנקבעו במצב ההתחלתי.
רולס מציג שני עקרונות שונים שלדעתו מהווים את העקרונות הבסיסיים של צדק:
עקרון החירות- שיוון בהקצאת זכויות וחובות בסיסיות. כל אדם פועל למען עצמו כל עוד זה לא פוגע בזכותו של האחר.
עקרון ההפרשיות- הבדלים תרבותיים וכלכליים צודקים רק כאשר הם מניבים יתרונות מפצים לכל ובמיוחד למקופחים בחברה. ועל כן פה אין מקום להתערבותם של מוסדות כי טובת הרבים בד"כ תפצה את החלשים- אך רק את החלשים ביותר.
מאמר מס' 25: מורה צדק-עיונים בתורתו של רולס/ דניאל אטאס ודוד הד:
רקע:
תיאוריה של רולס מהווה בסיס לקפיטליזם הליברלי ומציגה גישה שבבסיסה עומדים העקרונות ליצירת החברה הראויה. ניתן לראות כי רולס נטוע בהנחות יסוד של חברה קפיטליסטית אמריקאית, אשר דואגת רק לחלשים ביותר.
כנגד רולס יצאו ביקורות רבות. הויכוח הגדול היה בין תומכי רולס לבין הקהילתנים- אשר דיברו על סוגיות של זהות, הגדרה עצמית וערכים משותפים ואמרו שהם רוצים לראות חברה שיש בה ערכים משותפים ולא מינימליזם.
תמצית המאמר:
(*סקירה על פועלו ומהלך חייו של רולס והתפתחותה של הפילוסופיה הפוליטית)
סקירת התיאוריה של רולס:
קדימות הצודק לטוב- על פי רולס בני האדם הם יצורים נפרדים ועל כן אין מקום לקבץ אותם יחד סביב ערך מסוים (הנחת טבע האדם) אלא בצורה נייטרלית ביותר שהוא המצב של צדק כהוגנות. מצב שלא יגיד מהו הטוב אלא תהליך שבו כל תוצאה שתתקבל תהיה צודקת שיתקבל על ידי הסכמה נרחבת של אינדיבידואלים על אופן ניהול חייהם המשותפים .רולס לא פוסל את החתירה לטוב אלא רק כאשר היא עומדת באילוצים של הצודק.
ההחלטה המשותפת של האינדיבידואלים תהיה על שתי עקרונות צדק: עקרון החירות ועקרון ההפרשיות (כפי שמתואר הנ"ל).עקרונות אלו מהווים את הצידוק הנורמטיבי למבנה הבסיסי של החברה והמבנה החוקתי היסודי שלה. עם זאת הם אינם מקובעים ומשתנים על פי אינטואיציות מוסריות יסודיות של האדם בתהליך מתמשך שמכונה על פי רולס "שיווי משקל רפלקטיבי".
בנוסף, עקרונות אלו אינם מחלקים את הזכויות והחובות של הפרטים אלא רק את הראשוניים (חירות, כבוד עצמי, הכנסה כלכלית ועודד) ועל כל השאר יהיו אמונים שירותי הרווחה מערכות החינוך ועוד...
תיאוריה פוליטית ולא מטפיזית
רולס טוען כי התיאוריה של הצדק אינה מבוססת על עקרונות מטפיזיים, אפיסטמולוגית או נורמטיבית ומנסה לפסול כל הקשר הקושר את התיאוריה הליברלית שלו לדוקטרינה אחרת.
התיאוריה של רולס היא פוליטית בלבד משלוש סיבות:
נושא הצדק מכוננן את המבנה הבסיסי של החברה אשר נדבך עיקרי הם המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של החברה.
התיאוריה של הצדק מוצגת כלבתי תלויה בכל דוקטרינה אחרת לצורך צידוקה. הליברליזם הפוליטי אינו מוצג כהחלה של דוקטרינה מוסרית מקיפה על המבנה הבסיסי של החברה ואינו מוצדק על בסיס תפיסה זו.
התיאוריה שלו נשאבת מבחינת החברה הדמוקרטית בארה"ב ובכך הוא מציג תיאוריה המציגה את התרבות הפוליטית המערבית בת זמננו.
שתי עובדות רקע המסבירות את הכרחיותה של תיאוריה פוליטית של צדק:
פלורליזם סביר- כאשר רולס מתייחס לקבלת השונות בין האנשים הוא לא מתייחס להבדלים הקיימים בהשקפות הפרטים בחברה הדמוקרטית המערבית המורכבת ממגוון השקפות המבטאים הבדלים בשאלות מטפיזיות ערכיות דתיות וכו'. לטענתו, במצב זה לא ניתן יהיה להגיע לתמימות דעים ועל כן כאשר הוא מדבר על הכרה בשונות שהיא תוצאה הכרחית של תבונה מעשית חופשית הפועלת בהקשר מוסדות חופשיים- כלומר, בני האדם צריך לקחת את מגוון השיפוטים הסבירים שאליהם הגיעו ולנסות לאחד אותם לאמיתות כלליות.
סכנת הדיכוי- ברגע שאנשים מנסים לקיים הבנה משותפת בתוך המדינה על בסיס דוקטרינה מוסרית או דתית אחת, על מנת ליצור יציבות, המדינה תצטרך להשתמש בדיכוי, על כן תיאוריה של ליברליזם פוליטי חייבת להיות מושתת אך ורק על בסיס פוליטי בלבד.
הפרקטיקה של התיאוריה
רולס מנסה להציג תורה של על פיה ניתן יהיה לקבוע מדיניות ומשטר חברתי כלכלי. החוקרים התמקדו בשלוש סוגיות מרכזיות שבהם מתבטאים ההשלכות של תורת הצדק: בריאות חינוך ומשטר קניין.
בריאות- במצב בו האדם חולה הוא אינו שותף מלא בחברה ואילו התיאוריה של הצדק מתבססת על מצב שבו כל האנשים הם שותפים מלאים בחברה, אך עם זאת מערכת הבריאות היא מוסד בסיסי בתוך החברה. על כן רולס טוען כי הבריאות היא זכות שיש לחלקה על פי עקרון ההפרשיות, כלומר, מצב בריאותו של האדם היא חלק מן הטובין שלו שאותו צריך למקסם. בנוסף, בבריאות ניתנת לאדם הזדמנות לחזור לחברה לאחר מוגבלות זמנית, ובכך מיושם עקרון החירות הפוליטיות והבטחת שיוון הזדמנויות הוגן לכולם.
חינוך- על מנת ליצור שוויון הזדמנויות לכול על המדינה לדאוג כי כל המשרות תהיינה פתוחות לכל ויהיו מאוישות על בסיס כישורים אישיים בלבד ושכול אחד יוכל לפתח את עצמו בהתאם למצב בשוק. בנוסף ישנה חשיבות גדולה לחינוך לאזרחות- פיתוח חוש הצדק, סובלנות וכובד הדדי המהווים בסיס ליציבות חברתית. (זוהי סוגיה שלמעשה סותרת את רולס כי יש פה כפייה לחינוך וכול הדוקטרינה שלו מבוססת על משהו פוליטי בלבד ולא על משהו מוסרי או ערכי).
משטר כלכלי חברתי- רולס מונה חמישה סוגים של משטרים:
1. קפיטליזם בלתי מרוסן- נדחה מכיוון שמפר את העיקרון הראשון ואינו מבטיח את החירויות הפוליטיות של האדם.
2. מדינת רווחה קפיטליסטית- נדחתה מכיוון שאינה מבטיחה ערך הוגן של חירויות פוליטיות אם כי נותנת רשת בטחון מינימאלית.
3. סוציאליזם ריכוזי עם משק מתוכנן- אינו מכבד את החירות הפוליטיות כלל.
4. דמוקרטיה של בעלי קניין- ממש את עקרונות הצדק ומותיר את אמצעי הייצור בבעלותם של בעליי קניין.
5. סוציאליזם ליברלי- דמוקרטי- ממש את עקרונות הצדק ומותיר את אמצעי הייצור בבעלות החברה.
בין המשטרים 4-5 רולס אינו קובע מה עדיף וטוען כי הבחירה תיעשה בהתאם למסורת הכלכלית חברתית באותה חברה ולנסיבות ההיסטוריות שלה.
הביקורות על רולס
שני כיווני ביקורות ראויים לציון: הביקורת החירותנית וה הביקורת הקהילתנית.
הביקורת החירותנית (רוברט נוזיק)- מבקר את המושג צדק חלוקתי וטוען כי התיאוריה שלו אינו מתייחסת מספיק אל האינדיבידואל. אין שום הבטחה לכך שאם ניטיב עם החזק הוא יפעל למען החלש ובמיוחד כאשר אין שום כפיה מצד המדינה. תיאוריה זו של צדק פוליטי על מנת שתמומש צריכה להגדיל את מרותה של המדינה. בנוסף, הניסיון של רולס לצאת כנגד התועלתנים ולהציג תפיסה אשר אינה טוענת כי האנשים צריכים להקריב את תועלתם לטובת תועלת כללית נכשלת פה מכיוון שבתיאוריה שלו נכפה על החזק לפעול למען החלש.
הביקורת הקהילתנית (סנדל)- על פי רולס כאשר האני ליברלי מגיע לבחור את העקרונות של צדק הוא צריך להיות נטול קשרים חברתיים ומחויבויות חברתיות ואישיות ועל פי הקהלתנים מצב זה אינו סביר מכיוון שהקשרים האישים משפחתיים לאומיים של האדם ישפיעו מאוד על קבלת ההחלטות והם חלק מזהותו ואנושיותו. בנוסף עפ"י הקיהלתנים אדם חייב להישען על המניע הקיהלתני בשלב יישום העקרונות הצדק בעולם הממשי- עקרון ההפרשיות של רולס מעודד אחווה מסוימת- אדם לא יטיב עם עצמו עד שלא יוטב גם לאחרים ועד לאחרון שבהם ועל כן על מנת שאדם יחויב לכך הוא לא יכול להסתמך רק על חוש הצדק שלו אלא גם על ההבנות המוסריות והקשרים החברתיים שלו.
מאמר מס' 26: אורית קמיר: פמיניזם- תיאוריה ואקטיביזם
הפמיניזם נולד בתגובה למציאות חייהן של נשים, כקבוצה בחברה האנושית. נקודת המוצא היא העובדה כי נשים אינן נהנות משוויון זכויות והזדמנויות בשום מגזר של החיים החברתיים למרות שהן מהוות לפחות 50% מכל חברה אנושית. בהיעדר ייצוג הולם בכל הזירות שנוצרים בהן כח והשפעה (מוסדות תרבות, שוק ההון, תקשורת ועוד) קולן של נשים לא נשמע והאינטרסים שלהן אינם מיוצגים די הצורך. כדי להדגים מצוקה של נשים די לחשוב על מצבן הבלתי נסבל של נשות אפגניסטן תחת שלטון הטאליבן. אך אפילו בתנאים האופטימליים (נשים החיות בחברות ליברליות) מעמדן לעולם אינו משתווה לזה של גברים באותן חברות.
התנועה הפמיניסטית קיימת כתוצאה ממציאות זו והיא שמה לה למטרה ללמוד ולהגדיר את מציאות חייהן של נשים, לפרשה ולשנותה. בתוך כך, החזון הפמיניסטי כולל גם תיקון עולם שישפיע על חייהם של גברים וישחרר גם אותם. למרות שהתנועה הצליחה לשנות את המציאות החברתית בחלקים של העולם במידה רבה ומשמעותית- תפקידה לא הסתיים. הפמיניזם הוא, אם כך, תנועה אידאולוגית שמטרתה שיפור מצבן של נשים בעולם- היא משלבת פעילות חברתית אקטיביסטית והגות תיאורטית ואקדמית. קמיר מנסה להגדיר מכנה משותף רחב ל'פמיניזם': תנועה החושפת את מנגנוני דיכויין של נשים על ידי המערכות הגבריות הקיימות ואת הדרתן השיטתית ממרכזי כח ושליטה, ופועלת לשם העמקת המודעות למצוקתן הקבוצתית של נשים, קידום מעמדן ותיקון עולם. ניתן להשוות את הפמיניזם לתנועות שחרור והגדרה עצמית כמו הציונות, המרקסיזם והסוציאליזם. כמו הפמיניזם, גם תנועות אלו זיהו כל אחת קבוצה אנושית המויה במצב של קיפוח, אפליה ודיכוי. כל התנועות הללו קראו וקוראות להתעוררותן של קבוצות היעד שעל פי אמונתן מצויות במצב הדורש שינוי ושיפור. אך ההבדל המשמעותי ביותר בין הפמיניזם לתנועות שחרור אחרות נעוץ בכך שמרבית הנשים קשורות בקשרים אישיים אמיצים עם גברים ואינן מעוניינות לבטל קשרים אלה או לפגוע בהם בשום מחיר (עבור חלקן הקשר עם גבר בחייהן הוא מקור להגדרתן העצמית). זהו הקושי הטמון בפמיניזם והמקשה על נשים להצטרף למאבק שיציב אותן מצד אחד של המתרס ואת הגברים בצד האחר. מכיוון שנשים כה קשורות בעבותות אישיים (אב, בן, בעל) הן מתקשות להגדיר את הגבר כ'אחר' ולגבש לעצמן זהות קבוצתית סולידרית. בהבדל מובהק מן התנועה המרקסיסטית שקראה למלחמה בקפיטליזם המדכא, הרי הפמיניזם ככלל נמנע מקריאה למלחמה בגברים. בשונה מהציונות שקראה להיפרד מן החברות האנטישמיות, הפמיניזם אינו קורא לנשים לעזוב מקום ומציאות ולעבור למקום אחר. זהו ההסבר לקצב האיטי כ"כ של ההתקדמות הפמיניסטית ולעובדה שלמרות מאתיים שנות פעילות, במובנים רבים ההישגים כה מועטים. קמיר מזכירה כי בדומה לתנועות שחרור אחרות, הפמיניזם מגלם בחובו היבט אקטיביסטי יחד עם היבט הגותי. דוג' לכך: חקר פמיניסטי בתחום הספרות שנועד 'לגלות' יצירות של נשים, להפיצן ולשלבן בקאנון (לאחר שנמצא כי רוב היצירות המשפיעות על התרבות נכתבו ע"י גברים ולכן גם מבטאות את השקפת עולמם). ע"י איתור יצירות ספרות נשיות ופרסומן הועשר הקאנון ותרם גם לעידוד נשים בנות זמננו לכתוב ולתפוס עצמן כיוצרות חשובות ומשמעותיות לא פחות מיוצרים גברים. במקביל לפעילות זו גם התגלה כיצד היצירות מנציחות סטריאוטיפים של נשים וגברים: ניתוח אגדות עם של תרבויות רבות חשף
'גיבור' גבר שהוא פעיל, דינאמי ומצליח, כשלמולו ניצבת 'גיבורה' אישה שהיא פאסיבית וחסרת ישע ומצפה שהגבר יושיע אותה. מבנים סיפוריים אלה הם בעלי השפעה אדירה על כל גבר ואישה ומטביעים בכולנו דימויים של נשים וגברים. מחקר פמיניסטי יכול גם לחשוף ולנתח התפתחויות היסטוריות שהביאו לקיבוען של נשים בתפקידים נטולי קידום, שהרחיקו נשים ממוקדי כח, ושהצדיקו שוב ושוב את דחיקתן לשוליים. מחקר פמיניסטי של הלשון מצביע על קונבנציות שמנציחות את מרכזיותו של הגבר בשפה לעומת שוליותה של האישה. כך למשל בשפה העברית הגבר הוא שיקבע את לשון הפנייה אל הציבור כולו גם אם יש רוב נשים ורק גבר אחד. או השימוש בביטוי 'מדעי האדם' (העובדה שהדמות הגברית נתפסת בשפה כמי שמכילה גם את הדמות הנשית ולא להיפך, מכילה סולם ערכים מובהק). המשותף לכל תחומי המחקר הפמיניסטי הוא מס' הנחות בסיסיות: 1. שקבוצת הגברים נהנית ממעמד מועדף, ואילו קב' הנשים נמצאת המצב מוחלש, 2. שמצב עניינים זה אינו 'טבעי' או 'נכון' אלא תוצר אנושי, 3. שקיימים דפוסים ומנגנונים המיצרים את נחיתות האישה בחברה, 4. שניתן וראוי לשחוף את המנגנונים הנ"ל בכל תחומי החיים כדי לפרשם ולהביא לשינוי.
הדינמיקה הפמיניסטית היא זו: ההגות הפמי' מזהה מצוקה, האקטיביזם משתמש בתובנות אלו כדי לשנות את המציאות וכשזו משתנה צצות בעיות חדשות המספקות כר פעילה להגות אשר נדרשת לבארן ולאפשר את המשך הפעילות. מעבר לקשר המערכתי עם האקטיביזם הפמיניסטי, חשוב להבין שההגות הפמיניסטית עצמה גם מכילה בהכרח מחוייבות אידאולוגית. לדוג' במסגרת מחקר היסטורי או ספרותי, הבחירה לעסוק בנשים מהווה עשייה אידאולוגית. במקום שבו ספרות נשים לא נקראה ולא נותחה ברצינות, עצם ההחלטה לחפש ספרות כזו ולהתייחס אליה ברצינות היא בבחינת עשייה פמיניסטית בעלת משמעות אידאולוגית. היבט ייחודי נוסף ומעניין של ההגות הפמיניסטית הוא הבין תחומיות שבה. הפמיניסטיות טוענות שמחקר ממשי ומשמעותי של נשים מחייב התבוננות פנורמית על חייהן ומצוקתן של נשים מכל ההיבטים בעת ובעונה אחת, תוך שילוב כל התובנות של כל שדות המחקר והשיח. רק גישה רחבה, בין תחומית כזו יכולה לאפשר לקלוט את היקף התופעה בכל תחומי החיים האנושיים ולהבין את הקשר ההדוק בין דיכוי נשים ע"י דתות, מבנים מדיניים, הספרות הקאנונית הגברית, התקשורת, הפסיכולוגיה המשפט, הלשון והשיח האקדמי עצמו. שבירת הגבולות בין תחומים שונים היא לכן פמיניסטית הגותית אקטיביסטית מרכזית של תיקון עולם. מדענים מכל התחומים אשר נרתעים מגישות בין תחומיות רואים באופי הבין תחומי של הפמיניזם בעיה, נקודת תורפה והוכחה ל'חוסר המדעיות' של הפמיניזם. אך ההגות הפמיניסטית שהיא ביקורתית, מהפכנית וחתרנית מסרבת להישפט על ידי הגישות המסורתיות שאותן היא מבקרת, ולכן אינה נזקקת לאישורים חיצוניים לערכה ומקצועיותה מאותם 'מדענים', אלא היא קובעת את הסטנדרטים לבחינת עצמה, כמו גם סוגי מחקר אחרים.
מאמר מס' 27: יוסף קטן- פרידה ממדינת הרווחה:
מדינת הרווחה הטיפוסית המאפיינת את שלהי המאה שונה במובנים רבים מהמודל שעליו חלמו הוגיה ומעצביה העיקריים : להקים חברה צודקת ושוויונית, הדואגת בצורה הולמת לאיכות החיים של אזרחיה. ומן הצד השני, אלו שחזו את קריסתה של מדינת הרווחה נוכחו לדעת שחרף מספר שינויים, היא עדיין קיימת.
סוגיות מרכזיות בהתפתחות מדינת הרווחה: ישנן שש סוגיות מרכזיות שהעסיקו את הגורמים העיקריים שהיו מעורבים בעיצובה של מדינת הרווחה ובייזום שינויים שונים בדפוסי הפעולה שלה במהלך ההתפתחות והן :
1. מה צריכים להיות היקפה ותחומי חלותה של החקיקה הסוציאליסטית ?
2. האם השירותים החברתיים שנותנת המדינה צריכים להיות אוניברסאליים או סלקטיביים ?
3. מהי אחריותן של הקהילה המקומית ושל רשויות מרכזיות בתחום השירותים החברתיים ?
4. האם יש להפריט את השירותים החברתיים, ומה צריכה להיות חלוקת האחריות בין המגזר הפרטי עיסקי ובין המגזר הוולנטרי ?
5. מה תפקיד הרשתות החברתיות הלא פורמליות ובעיקר המשפחה בהקצאת שירותים חברתיים ?
6. מהי הזיקה הרצויה שבין עבודה והבטחת הכנסה ? האם יש לחייב מקבלי הטבות לעבוד ?
בדיון שלהן יוצגו עמדות וגישות שונות ואף מנוגדות לסוגיות אלו ולסקירת המדיניות ודפוסי הפעולה שהתגבשו בשנים האחרונות בישראל ובמדינות רווחה נוספות.
היקף החקיקה החברתית: הנהגת חקיקה המבטיחה הענקת שירותים חברתיים לאוכלוסייה נובעת מאחד העקרונות הבסיסיים שהנחו את מעצבי מדינת הרווחה. עיקרון זה קובע שזכויות חברתיות הן חלק בלתי נפרד ממערכת זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי המדינה. על כן, חקיקה חברתית קיימת בכל אחת ממדינות הרווחה אך בוורסיות שונות. בישראל זכו בעיגון חוקי חלק משירותי החינוך, הבטחת ההכנסה למגוון אוכלוסיות רחב, שירותי הבריאות וחלק משירותי הרווחה האישיים. לעומת זאת, שירותי רווחה אחרים כגון דיור, אשפוז סיעודי ורפואת שיניים נטולים תשתית חוקית. למרות היעדרה של חקיקה בתחומים מסוימים בישראל, רבים מהשירותים החברתיים המוקצים לאוכלוסיה אינם מעוגנים בחקיקה : עזרה בדיור למשפחות מרובות ילדים, לעולים חדשים, לזקנים וכו'. עם זאת, קיים הבדל מהותי בין שירותים בעלי בסיס חוקי לאלו הנטולים בסיס זה – את החוקיים המדינה חייבת לספק על פי ואילו חסרי העיגון החוקי מותנים בהחלטות מדיניות פוליטיות המושפעות מסדרי עדיפויות משתנים , עוצמתם של קבוצות אינטרס ומהסדרים פוליטיים שונים.
לאחר התבוננות במדינות שונות ניתן להבין כי הכנסת שינויים בחוקים חברתיים היא משימה קשה ומורכבת. כך למשל בשנים האחרונות בלמה הכנסת מספר ניסיונות של הממשלה לשנות את הסדרי הענקת קצבאות הילדים, כך שיחולו רק על חלק מן המשפחות. בארה"ב מנעה התנגדות ציבורית חזקה שינוי בהסדרי הביטוח הסוציאלי לזקנים. בבריטניה בדעתו לא עלה בידי ממשלת תאצ'ר לממש רבות מתוכניותיה לשנות את דפוסי פעולת שירותי הרווחה.
הגישה הדוגלת בעיגון שירותים חברתיים רבים ככל האפשר בחוק מונחית על ידי ההכרה שלאזרחים יש זכות לקבל שירותיים חברתיים, ושחקיקה מבטיחה הקצאתם לאזרחים הזקוקים להם ותורמת לאספקתם באורח שיוויוני. הגורמים המתנגדים להיקף פעילותה של מדינת הרווחה מסתייגים מריבוי חוקים חברתיים ומעלים מספר נימוקים עקרוניים להצדקת עמדתם : 1. חקיקה מגבירה את מעורבות הממשלה בתחומים שונים ואת שליטה בהם, וזו מעורבות מיותרת ומזיקה. 2. קבלת העיקרון שלאזרחים יש זכות לקבל שירותים שונים מגבירה את השימוש בשירותים אלה ומחזקת את תלות האזרחים. 3. הגברת השימוש בשירותים חברתיים מעלה במידה ניכרת את ההוצאות הממשלתיות ומכביד על המדינה מבחינה כלכלית. בנוסף לטיעונים אלה, קיימות הסתייגויות המונעות על ידיהן :
א. האחידות בהקצאת שירותים חברתיים אינה עולה בקנה אחד עם הצרכים המגוונים של קבוצות אוכלוסייה שונות זו בזו ברקען החברתי והתרבותי, ועל כן גם בצורכיהן. לפיכך החוקים אינם מספקים מענה הולם.
ב. עיגון הפעילות של השירותים החברתיים ועובדיהם בחוק המגדיר את אופי השירותים המסופקים לאוכלוסיות שונות מגביל את האוטונומיה של העובדים המקצועיים ואת יכולתם להתאים את השירותים לצרכים הספציפיים.
ג. עיגון שירותים חברתיים בחוק עשוי לקבוע רף נמוך להיקפם ולאיכותם של שירותים אלו בשל הצורך לספקם לאזרחים רבים.
ד.המצב הקיים המדינות רבות שבו רק חלק מהשירותים המעוגנים בחוק והשאר לא, עשוי ליצור העדפה ברורה בהקצאת משאבי המדינה לשירותים החוקיים ולפגוע באחרים.
סלקטיביות או אוניברסאליות: סוגיה זו של הקצאת משאבים היתה אחד ממוקדי המחלוקת העיקריים על דמותה של מדינת הרווחה. שירותים הניתנים על בסיס סלקטיבי מתמקדים בעיקר באוכלוסיות עניות וחלשות ואת הזכות לקבלת השירותים קובעים מבחנים שונים הבודקים את הכנסותיהם של האזרחים המבקשים לקבלם, ולעיתים את חסכונותיהם ורכושם. השירותים האוניברסאליים ניתנים לאוכלוסייה כולה ללא מבחני אמצעים. את הגישה הסלקטיבית נהוג לכנות בשם "מודל רזידואלי של רווחה" ואילו את האוניברסאלית כ"מודל מוסדי של רווחה". שני המודלים מייצגים תפיסות שונות של מטרות מדיניות הרווח. המודל הסלקטיבי מציג תפיסה ליברלית, התומכת בהגבלה המרבית של מעורבות המדינה, ותובעת לכוון את הסיוע מטעמה לאוכלוסיות חלשות ונזקקות בלבד.כלומר רשת ביטחון. מדיניות זו באה לידי ביטוי בתקנות שונות, המגבילות את הגישה לשירותים ובקביעת מבחני אמצעים, העושים סלקציה בין הנזקקים באמת לאלו שלא. המודל האוניברסאלי מוסדי מדגיש את אחריותה של המדינה לרווחת כל האזרחים, ותופס את מעורבותה בהקצאת מכלול רחב של שירותים חברתיים כמרכיב בסיסי וכחלק אינטגראלי מתפקידיה. יתרה מזאת, אספקת שירותים חברתיים על ידי המדינה היא ביטוי לזכותם של האזרחים לקבלם. מדיניות זו באה לידי ביטוי בחקיקה סוציאלית רחבה בתחומי הביטחון הסוציאלי, החינוך הבריאות וכו' ובהימנעות מהטלת מגבלות על קבלת שירותים.
מדינות רווחה שונות זו מזו ברמת הסלקטיביות או האוניברסאליות המאפיינת את השירותים החברתיים בהן. בישראל, חלק ניכר מן השירותים החברתיים הינם שירותים אוניברסאליים. לעומת זאת, סיוע בדיור, מתן סיוע כספי לפי חוק הבטחת הכנסה וכו' הם שירותים סלקטיביים הניתנים על סמך מבחני אמצעים.
במדינות סקנדינביה בולט חלקם של השירותים האוניברסלים, בעוד שבבריטניה חלקם של השירותים הסלקטיביים הוא הבולט. המצדדים במודל הסלקטיבי מעלים שורה של טיעונים להצדקת גישתם :
1. הממשלה חייבת לצמצם את מעורבותה בהקצאת שירותים חברתיים ולהתמקד רק באזרחים הזקוקים לסיוע. אין כל הצדקה בסיוע ממשלתי לכולם.
2. שירותים הניתנים על בסיס אוניברסאלי הם מטיבם יקרים יותר ומגדילים את ההוצאה הממשלתית. להוצאה ממשלתית גבוהה יש השפעה שלילית על הצמיחה הכלכלית ועל יכולת המדינה להתחרות בזירה הבינ"ל.
3. הגישה התומכת במתן שירותים לכלל האזרחים מעודדת אזרחים לתלות את רווחתם במדינה, יוצרת בהם פסיביות ואפתיות ומשחררת אותם מהאחריות למצוא מענה לצורכיהם בכוחות עצמם.
4. שירותים אוניברסלים המעוגנים בחוק הם שירותים אחידים, שאינם יכולים להלום את הצרכים המגוונים והספציפיים של קבוצות אוכלוסייה השונות זו מזו מבחינה תרבותית וכלכלית.
המצדדים במודל האוניברסאלי מעלים אף הם טענות בדבר צדקת גישתם :
1. הקצאת שירותים על בסיס אוניברסאלי מבטאת את העיקרון שעל פיו הזכויות החברתיות של אזרחים הן חלק בלתי נפרד מזכויות האזרח, ועל כן הקצאת שירותי חברתיים הינה זכות בסיסית ובלתי מעורערת של אזרחים. יצירת מערכת שירותים נפרדת לעניים ולעשירים תיצור נתק בין האוכלוסיות ותפגום בסולידריות החברתית.
2. השירותים הנפרדים המיועדים לאוכלוסיות חלשות בלבד עלולים להפוך לשירותים דלים מבחינת היקפם ואיכותם שכן אזרחים עלולים לגלות התנגדות לתשלום מיסים אשר אינם משרתים אותם, וכך התרופפות התמיכה תפגום באיכות וברמת השירותים.
3. קביעת רף מסויים של הכנסות עשויה להניע אנשים להישאר מתחת לרף ולא לנסות לחצותו על ידי השתלבות בעבודה, וכך הם נשארים במעגל העוני\אבטלה.
4.קבלת שירותים סלקטיביים מותנית בנכונותם של הנזקקים לשירותים אלה להתייצב בפני הסוכנות האחראית על אספקת השירותים, ולהצהיר על נזקקותם. הצורך להצהיר על נזקקות ולקבל אישור עשוי להביא להכתמה של הפונים, אשר עשויה לפגוע בערך העצמי של הפונים, התפתחות תחושת ניכור וכו'. כמו כן הרצון להימנע מהכתמה עלול למנוע מאזרחים לפנות בכלל לשירותים אלו.
5. מבחני אמצעים כחלק אינטגרלי של השירותים הסלקטיביים דורשים מנגנונים מיוחדים, שהפעלתם כרוכה בהוצאות מיוחדות.
*צריך לציין כי טיעונים אלו מקורם בתפיסות אידיאולוגיות ובשיקולים פרגמטיים שרק מקצתם נבדקו באורח שיטתי במחקרים אמפיריים.
למרות שהיחס בין שירותים אוניברסלים לסלקטיביים שונה בין מדינה למדינה, בשנים האחרונות ניכרת ברוב מדינות הרווחה נטייה ברורה להמיר שירותים אוניברסאליים לשירותים סלקטיביים.
ריכוז או ביזור : השאלה אם יש לבזר את האחריות להקצאת שירותי הרווחה או לרכזה מעסיקה את קובעי המדיניות החברתית בארצות שונות זה שנים, אך בעשור האחרון התחדד העיסוק בכך ומצא את ביטויו בריבוי הפרסומים בנושא. מדינות הרווחה שונות זו מזו באופן שבו נעשית חלוקת התפקידים בין הממשלה המרכזית לבין גופי ממשל אזוריים ומקומיים. במדינות בעלות גישה ריכוזית, הממשלה היא זו הממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב השירותים החברתיים ובאספקתם, הבא לידי ביטוי בארבע צורות עיקריות : 1. חקיקה חברתית מקיפה ותקנות ממשלתיות הקובעות את הרכב השירותים החברתיים ואת הקצאתם. 2. הקצאת משאבים ממשלתיים בהיקף נרחב לשירותים חברתיים. 3. פעילות מקפת של ארגונים ממשלתיים העוסקים באספקת שירותים חברתיים. 4. קיום מנגנוני פיקוח ממשלתיים, העוקבים אחר פעילות הארגונים השונים הפועלים בזירת השירותים החברתיים. גישה ביזורית באה לידי ביטוי בתפקיד המשמעותי והנרחב שממלאים גופים אזוריים ורשויות מקומיות בתכנון שירותים חברתיים, מימונים והקצאתם.
במדינות הרווחה ישנם דפוסים שונים של חלוקת עבודה בין הממשלה לבין גורמים מקומיים. ישראל היא אחת המדינות אשר קיימת בה מידה רבה של ריכוזיות בתחום השירותים החברתיים, הבאה על חשבון השפעתן של הרשויות המקומיות וגרומים מקומיים אחרים. הממשלה ממלאת תפקיד מרכזי בתחומי החינוך, הבריאות, הבטחת ההכנסה ושירותי הרווחה האישיים (להרחבה בנידון ע' 39 במאמר). במדינות סקנדינביה, בריטניה וצרפת יש גם כן מידה רבה של ריכוזיות בשירותים החברתיים, אם כי גם בהן התחזק משקלם של הרשויות המקומיות ושל גורמים מקומיים אחרים. מידה רבה של ביזוריות קיימת בארה"ב, בתי הספר היסודיים והעל יסודיים שייכים לרשויות חינוך מקומיות ומעורבותן של הממשל בתחומי הבריאות הדיור ושירותי הרווחה האישיים חלקית ביותר.
הגישה הריכוזית מעוגנת היטב בתפיסה המדגישה את אחריות המדינה לרווחת אזרחיה ועל כן את החיוניות שבמעורבותה המקיפה בקביעת המדיניות החברתית ובהוצאתה אל הפועל. מחייבי הגישה הריכוזית רואים במעורבות המדינה ערובה להשגת יעדים חברתיים לאומיים, להבטחת שיוויון ואחדות ומניעת היווצרות פערים ניכרים בחברה. לעומתם, מחייבי הגישה הביזורית אינם שוללים את עצם מעורבותה של הממשלה, אך גורסים שעליה להיות מוגבלת ושעיקר האחריות צריכה לעבור לידי הקהילה המקומית ולגורמים שונים הפועלים בתוכה.
הם מביאים לכך שלושה טיעונים: 1. גורמים מקומיים, כמו הרשות המקומית וארגונים וולונטריים מקומיים, מטיבים להכיר את צרכיה של האוכלוסייה המקומית יותר מאשר הממשלה, ועל כן הם יכולים לספק להם מענים הולמים יותר. האחידות שמבקשת להשיג הגישה הריכוזית אינה הולמת מרקם חברתי מגוון.
2. גישה ביזורית המדגישה את אחריות הקהילה המקומית יכולה לטפח יוזמות מקומיות שונות, כמו שיתוף פעולה בין ארגונים מקומיים שונים לצורך מענה על צרכים ספציפיים.
3. גישה ביזורית מקרבת את השירותים אל תושבי הקהילה, מקלה על גישתם אליהם, ומעודדת את מעורבותם בקביעת צביונם של השירותים ודרכי פעולתם.
הגישה הביזורית מעוגנת בתפיסה הקהילתית המדגישה את חיוניות הקהילה המקומית ואת הצורך לראות בה את המוקד המרכזי, שבו יכולים צרכים של אוכלוסיות שונות לקבל את המענה ההולם ביותר . בשנים האחרונות ניכרת ברוב מדינות הרווחה נטייה ברורה לכיוון הגישה הביזורית, הבאה לידי ביטוי בהעברת סמכויות רבות לארגונים מקומיים.
הפרטת השירותים החברתיים – תפקידי המגזר הממשלתי- ציבורי, המגזר הפרטי עיסקי ומהגזר השלישי(וולונטרי)
במקביל לשוני שבין מדינות הרווחה במידת הריכוז או הביזור של השירותים החברתיים קיימת הבחנה ביניהן לגבי המעמד והתפקידים של המגזר הממשלתי ציבורי, פרטי עיסקי והמגזר השלישי בזירת השירותים החברתיים. שאלת חלוקת העבודה והסמכויות בין מגזרים אלו היא בשנים האחרונות אחד ממוקדי הדיון והוויכוח המרכזיים על צביונה של מדינת הרווחה.
המגזר הממשלתי-ציבורי כולל את הממשלה ומשרדיה, הרשויות המקומיות וגופים נוספים המשתייכים אליהם.
המגזר הפרטי עיסקי כולל חברות פרטיות אשר הוקמו בידי יזמים פרטיים לשם הפקת רווחים. המגזר השלישי כולל ארגונים וולנטרים שהקימו קבוצות אזרחים במטרה לספק את צורכיהם או צריכם של אוכלוסיות אחרות, או לשם השגת יעדים שוני כגון איכות סביבה.
ארגונים המשתייכים לשלושת המגזרים האלו מעורבים במערכת השירותים החברתיים בשתי צורות עיקריות : 1. מעורבות משותפת בהקצאת שירותים ממשלתיים, שהממשלה או הרשויות המקומיות חייבות בתוקף חוק או מעוניינות מטעמים שונים לספק לאוכלוסייה. 2. מעורבות של הארגונים הפרטיים והוולנטרים בהקצאת שירותים שאינם מסופקים על ידי המדינה.
אספקת שירותים ממשלתיים – ארגונים המשתייכים לשלושת המגזרים מעורבים בעוצמות שונות ובהיקפים שונים בתחומי השירותים החברתיים שבהם פועלת הממשלה( חינוך, דיור בריאות תעסוקה וכו'). בשנים האחרונות חל ביוזמת הממשלות ברוב מדינות הרווחה הליך של העברת אחריות לאספקת השירותים לארגונים לא ממשלתיים, אולם האירגונים הממשלתיים בהן ממשיכים לשמור בידם את האחריות למספר תפקידים מרכזיים – מימון השירותים, תכנונם, קביעת הזכאות לקבלתם ובקרה על תפקוד הארגונים העוסקים בכך. שינוי זה פירושו הבחנה בין קניית השירותים לבין אספקתם. קניית השירותים נעשית באחת משלוש צורות עיקריות :
1. גוף ממשלתי בוחר בארגונים לא ממשלתיים שיספקו שירותים לאוכלוסייה וממן את פעילותם.
2. גוף ממשלתי מאשר רשימת ארגונים, והצרכנים יכולים לבחור מתוכה ארגון המספק שירותים. הגוף הממשלתי מעביר לארגונים משאבים לפי מספר הזכאים המקבלים מהם שירותים.
3. גוף ממשלתי מצייד את הצרכנים הזכאים לקבל שירותים ממשלתיים בשוברים שווי כסף, ובאמצעותם הם יכולים לרכוש שירותים מארגונים המספקים אותם.
*בשלושת המקרים הגוף הממשלתי מתקשר עם ספק השירותים בחוזה, הקובע את הזכויות והחובות של שני השותפים.
המידה והקצב של הפרטת שירותים ממשלתיים והעברת האחריות לאספקתם לארגונים לא ממשלתיים שונה ממדינה למדינה. ישראל היא מדינה בה במערכת השירותים החברתיים יש סממנים מובהקים של כלכלה מעורבת. בתחום החינוך למשל, קיימות מערכות רחבות היקף של המדינה והרשויות המקומיות במימון ואספקה של החינוך הטרום יסודי והעל יסודי, אך הגני הילדים משתייכים לארגונים וולנטרים ולארגונים פרטיים ועסקיים.
בתחום הבריאות ממלאת הממשלה תפקיד מרכזי במימון המערכת וקביעת סל שירותי הבריאות המסופקים לאזרחים במסגרת חוק ביטוח בריאות, אך האחריות לאספקת השירותים הופקדה בידי ארבע קופות חולים.
פעילות הארגונים הלא ממשלתיים כספקי שירותים ממשלתיים מבוססת על חוזים מחייבים ביניהם לבין הגופים הממשלתיים האחראיים על תחומי הפעילות הספציפיים.
אספקת שירותים לא ממשלתיים - בצד השירותים הממשלתיים שמספקים שלושת המגזרים, הולכת ומתפתחת בכל מדינות הרווחה מערכת שירותים חברתיים מקבילה, הנשלטת על ידי ארוגניים פרטיים- עיסקיים, האמורים לפעול לפי עקרונות כלכלת השוק. הארגונים הוולנטרים הפועלים במערכת זו אמורים לתת בפעילותם ביטוי למטרותיהם החברתיות ולתכונותיהם המיוחדות. במסגרת המערכת המקבילה מסופקים הן שירותים הזהים לאלו שמספקת המדינה והן שירותים נוספים. המודל האוניברסאלי של שירותי הרווחה גורס כי שירותי הרווחה חייבים להיות כוללנים ומקיפים, ומכאן שהשירותים שיסופקו על ידי המערכת המקבילה צריכים להיות מוגבלים בהיקפם. המודל הסלקטיבי דוגל בצמצום היקף השירותים הממשלתיים ומותיר מרחב פעולה גדול ביותר למערכת המקבילה.
מדינות הרווחה שונות בהיקפן ובעוצמתן של המערכות הממשלתיות והמקבילות ובזיקת הגומלין שבינהן. בישראל בולטת הימצאות השירותים המקבילים במספר תחומים: בתחום הבריאות, שבו ניכרת התרחבות של מערכת שירותי רפואה פרטיים. תחום הדיור, הנשלט כמעט כולו בידי חברות בנייה פרטיות. בתחום התעסוקה הולכת ומתרחבת הפעילות של חברות כ"א פרטיות.
חדירותו והתפשטותו של מודל הכלכלה המעורבת והתרחבותה של מערכת השירותים המקבילה בכל מדינות הרווחה מבטאים את חוסר הנחת הרווח בחוגים שונים, מהמעורבות המקיפה של המגזר הממשלתי בהכוונת השירותים החברתיים. המגזר הממשלתי מואשם במספר מחדלים עיקריים: ניהול כושל, רמת הוצאה ממשלתית גבוהה, עליות גבוהות, חוסר יעילות, קיום מנגנונים ביורוקרטים מנופחים ובלתי גמישים, יצירת אוכלוסיות נזקקים תלותית, שלילת זכות הבחירה מצרכני השירותים ושליטה מוגזמת על חיי האזרחים. מול כשלים אלו מציבים חסידי ההפרטה את יתרונותיה של כלכלת שוק, אשר מאפשרת לצרכנים המעוניינים לרכוש שירותים לבדוק ולבחור מה הם מעדיפים. בנוסף, רצונם של הספקים הפועלים בשוק להרוויח ולשרוד מניע אותם להציע מוצרים איכותיים במחיר הוגן. התחברות בין הספקים ויכולת הבחירה החופשית של הצרכנית מחזקים את כוחם של הצרכנים והופכים את השוק לדינמי. יתרה מזאת, בגלל יעילותם של הארגונים הא-ממשלתיים תהיה העלות של אספקת אותם השירותים באמצעותם נמוכה יותר מאשר אספקתם על ידי הממשלה. עם זאת חשוב לציין כי מודל הכלכלה המעורבת מבטא את חששם של מעצבי המדיניות החברתית מגלישה מוחלטת אל הפרטה מהדרת המדינה מתחומים אלו שתוצאתה תהיה שלילית : פגיעה באוכלוסיה הענייה, יצירת מערכות שירותים ירודים באיכותם ובהיקפם לאוכלוסיות העניות, החלשות הסולידריות החברתית בין קבוצות שונות באוכלוסיה.
גורמים אלו מצביעים על כשלים מהותיים של "השוק", כמו חוסר יכולתו לספק שירותים שהם סחורות קולקטיביות שלצרכנים יחידים אין כל מניע או אינטרס לרוכשם. בנוסף, ישנו ספק בדבר הטענה שקיום תחרות בין ספקים אכן תוביל לירידת מחירים ולעלייה באיכות המוצרים ולא תיצור קרטלים והסדרים גלויים וסמויים בין ספקים. הסתייגות אלו ואחרות מדגישות את הצורך להתייחס בזהירות רבה למרכיבי כלכלת השוק ולשמור על נוכחות מתמדת ומשמעותית של המדינה כגורם מבקר ומווסת בזירת שירותי הרווחה.
מודל הכלכלה המעורבת מנסה למצות את יתרונותיה של כלכלת השוק תוך מיזעור מרבי של פגמיה באמצעות שמירה על נוכחות ממשלתית משמעותית בזירת השירותים החברתיים כגורם מווסת, מממן, מתכנן ומבקר. הביקורת על מודל זה מגיעות משתי הגישות האחרות. חסידי המעורבות הממשלתית טוענים כי, נסיגת המדינה ממעורבותה באספקת השירותים אינה אלא אמצעי להכשרת הקרקע להתסלקות מקיפה יותר של המדינה מאחריותה החברתית כלפי האזרחים. בנוסף, הם מטילים ספק ביכולתה של המדינה לפקח על פעילות האירגונים האלו באופן יעיל. חסידי הכלכלה החופשית טוענים כי הסדרים אלה מאפשרים למדינה להשתחרר מהתפקיד המורכב והיקר של אספקת שירותים, אך בו בזמן מאפשרים לה להתמיד בשליטתה במערכת באמצעות מימון השירותים וחתימת חוזים עם הספקים, אשר עלולים להחליש את האירוגנים הא-ממשלתיים.
ברוב מדינות הרווחה ניתן לראות תהליך גובר של העברת האחריות לאספקת שירותי הרווחה לארגונים לא ממשלתיים ושל התרחבות מערכת שירותים זו.
מעורבות המגזר הלא פורמלי ובעיקר המשפחה - נוסף על שלושת המגזרים אשר הוזכרו לעיל, ממלא תפקיד מרכזי בזירת שירותי הרווחה המגזר המכונה המגזר הלא-פורמלי. מגזר זה כולל רשתות חברתיות המורכבות ממשפחות, חברים ושכנים. רשתות לא פורמליות אלו הן גורם מרכזי בסיוע לאוכלוסיות חלשות כגון זקנים, גם בעידן שבו שירותי הסיוע הפורמאליים פועלים בהיקף רחב. בשנים האחרונות הולכת וגוברת במדינות הרווחה המגמה לראות במשפחה כגורם מרכזי בתחום הרווחה ולהדגיש את תפקידי הסיוע שעליה למלא ואת מחויבותה כלפי חבריה. הם מדגישים מספר תכונות חיוביות של רשתות אלה: תחושת מחויבות הדדית, פעילות תדירה וזמינות מרבית של הרשת התומכת, מידה רבה של היכרות קירבה ואינטימיות, יכולת להעניק סוגים מגוונים של סיוע בתחומים כספיים, מידע, תמיכה אמוציונאלית וכו'. גישה זו מבקשת להחזיר למשפחה את הכבוד שהיה לה, ותואמת את הגישה הקהילתית, הרואה בקהילה ובמערכות החברתיות את המוקד להגשת עזרה לאוכלוסייה ומבקרת את ההסתמכות המרבית על המדינה ועל כלכלת השוק.
הגורמים המתנגדים לגישה זו מעלים מספר טיעונים: בחברה דמוקרטית אין לתלות את רווחתו של הפרט ברצונה הטוב של משפחתו או של מערכת תמיכה לא פורמלית. אסור לחייב אנשים להסתייע במשפחתם ולשלול מהם עזרה אשר לה הם זכאים מתוקף היותם אזרחים. יתרה מזאת, לפרטים רבים אין רשתות חברתיות שעליהן יוכלו לסמוך. הסתמכות ניכרת על רשתות עלולה להביא לפערים ניכרים בין אלו שקשורים לרשתות יציבות ומבוססות לעומת אנשים ערירים או שקשורים לרשתות תמיכה רופפות ודלות משאבים.
בנושא זה, הממשלה מצהירה רבות כי יש לה מחויבות לפיתוח שירותים קהילתיים ושהיא שואפת לצמצם את השירותים המוסדיים לאוכלוסיות חלשות. אך למעשה, היא ממומשת באורח חלקי בלבד, והשירותים המוסדיים החוץ משפחתיים ממשכים למלא תפקיד מרכזי.
הבטחת הכנסה מול תעסוקה - שתיים מהמטרות העיקריות שביקשה מדינת הרווחה לקדם היו הבטחת הכנסה בסיסית הולמת ותעסוקה מלאה לאזרחים. מצב של תעסוקה מלאה נועד לאפשר לכל אזרח לעבוד ולקיים את עצמו ואת משפחתו ובאותה עת לתרום לחברה בה הוא חי. הסדרי הבטחת הכנסה נועדו לספק תחושת ביטחון ורמת הולמת לאותם אזרחים שאינם יכולים לעבוד מסיבות שונות, לפרק זמן זמני או קבוע.
התפיסה המקובלת היתה ששתי האוכלוסיות, העובדים והמובטלים, אינן קבועות ומתחלפות ביניהן. ההלימה בין שתי המטרות החלה להישחק ולהתערער עם העלייה התלולה בשיעור האבטלה והגידול בתשלומי ההעברה במדינות הרווחה. תהליכים אלו הקשו על המדינות לממן הוצאות אלו. ואכן הולכת וגוברת המגמה לנקות במדיניות המיועדת להביא לירידה משמעותית במספר מקבלי תשלומי הרווחה על ידי שילובם בעבודה, כמו תוכנית ויסקונסין. המצדדים בנקיטת צעדים שיניעו מקבלי קצבאות להשתלב בעולם הרווחה מעלים מספר טענות :
1. סיוע כספי רצוף וממושך של המדינה לאזרחים יותר אוכלוסייה פסיבית ונטולת אחריות עצמית, המפתחת תלות במדינה ואינה מתאמצת לפתור את בעיותיה בעצמה.
2. ההסתמכות על תשלומי הבטחת הכנסה בלבד מותירה את מקבלי הקצבאות ובני משפחתם במצב של דלות ושוליות חברתית.
3. ההוצאה החברתית הגבוהה המיועדת לתשלומים אלו מקשה על כלכלת המדינה ופוגעת בצמיחתה.
המתנגדים לגישה זו מעלים טענות משלהם :
1. כפיית עבודה על אזרחים סותרת את חירותם הבסיסית.
2. במצב האבטלה אפשרויות התעסוקה למובטלים הינה מוגבלת ומתמקדת בעיקר בעיסוקים שוליים שאינם דורשים מיומנויות גבוהות, אינן מקנות ביטחון תעסוקתי ואינן כרוכות בשכר גבוה.
הפתרון לבעיית האבטלה הוא הכשרה מקצועית והיצע של עיסוקים משמעותיים.
לסיכום, עיצובה של מדינת הרווחה הונע על ידי חזון של בניית חברה הומנית, המבוססת על עקרונות של צדק והגינות ומתמודדת עם מצוקות אנושיות מרכזיות ומספקת להן מענה הולם. בפועל, הערכת המצב במדינות הרווחה מראה השגה חלקית של מטרות אלו. ברוב המדינות האלו נותרו פערים בין שכבות אוכלוסייה שונות, אך ברור שבלי מדינת הרווחה הם אף היו גדולים יותר.
השינויים במדינת הרווחה מעלים מספר שאלות : האם התהליך המתמשך של שחיקת מרכיבי מדינת הרווחה הקלאסית יגרמו לקריסתה ? או שמא הקריסה תיבלם ומאפיינים אלו ישמרו ? האם המודל החדש של מדינת רווחה המכילה מרכיבים מרכזיים של כלכלת שוק מסוגל לספק מענה הולם ? האם אנו צפויים לתסיסה חברתית אשר מקורה באותן שכבות חברתיות הנפגעות בצורה קשה מההסדרים במדיניות הרווחה החדשה ?
שאלות אלו עדיין תלויות ועומדות.
מאמר מס' 28: Party System Change/Peter Mair
אשכול שלישי נושא 23 משבר הלגיטימציה של הדמוקרטיה
אז על מה למעשה המאמר הזה מדבר? (לציין שהכותב מסתמך הרבה על התיאוריות של סרטורי זה בעצם מאמר שלקח את התיאוריה ובנה אותה לתוך נושא מחקר ממשי מפלגות)
המחבר פותח בכמה עובדות וודאיות:
אנו חיים באזור של שינוי פוליטי,
מפלגות בנות זמננו חיות כיום בסביבה של אי יציבות אלקטוראלית מתפשטת.
במשך 15 השנה האחרונות ניתן לראות מגמה של שינוי באופן הצבעתם של הבוחרים, באופן בולט יותר מאשר בכל תקופה ברת השוואה אחרת מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
מטרת המאמר:
בפסקה הראשונה פסקת המבוא הכותב ממקד את הדיון במאמר לא להסברת תהליך השינוי שחל באופן הצבעת הבוחרים אלא במה שלדעתו קריטי הרבה יותר המסה/הרמה בה הוא מתרחש כלומר איפה או עלמה הוא משפיע.
המחבר מציין שתי תופעות שנותנות לדבריו כוח/תאוצה לשינוי ולדבריו יוצרות אשליה בקשר לגודלו האמיתי של שינוי זה, הצבעה אידיאולוגית של בוחרים, והצבעה לפי ברית פוליטית כלומר תחושת שייכות משפחתית למפלגה מסוימת.
בפסקה השנייה הכותב מתמקד בשני היבטים חשובים בחקר של מפלגות: מה הם מפלגות? ומה הם עושות. במה הם מפלגות - הוא מתכוון בעיקר להיבט היסטורי של כל מפלגה שהביא אותה לזמן שלנו. מפלגות לאורך שנים היו מזוהות עם אידיאולוגיה מסוימת "שחיברה" אותם לצד אחד של המפה לדוגמא מפלגת השמרנים עם הצד הימני של המפה לעומת המפלגה הקומוניסטית שזוהתה עם השמאל. המחבר טוען שהיסטורית בעבר תמיד היה ניתן לראות באופן ברור על פי מה שהמפלגה יצגה את הצד הפוליטי במפה אליו השתייכה.
מה הם עושות - הוא מתכוון בעיקר לזמננו אנו בו לרוב ניתן לראות טשטוש וזניחה של העבר ההיסטורי אידיאולוגי של המפלגה לעומת התרכזות של מפלגות רבות בנושאים דומים שכיום הם המרכזיים בסדר היום הציבורי לדוגמא איכות הסביבה, או היחס לחינוך הדורות הבאים. אם זאת הוא מסייג את דבריו בכך שמציין כי למרות המרכוז של המפלגות ישנם ערכים עליהם המפלגות שומרות ואותן לא ישנו הקשורים לרקע ההיסטורי אידיאולוגי של המפלגה. גורם נוסף שהמחבר מציין הוא שמידת ההתגמשות האידיאולוגית של כל מפלגה במדינה מסוימת תהיה תלויה גם בכמות המפלגות המתחרות שיש לה הנמצאות באותו צד אידיאולוגי של המפה, בו היא נמצאת. המחבר מציין שהמפלגות שעוברות את השינוי הגדול ביותר, ממפלגה בעלת זהות היסטורית אידיאולוגית למפלגה מודרנית שתראה "מושכת" לציבור, הן דווקא אותן מפלגות ותיקות שקמו בעיקר סביב נושאים כמו דת או חקלאות שכיום כבר לא נמצאים במרכז השיח הציבורי. על מפלגות אלו יחול השינוי הגדול ביותר מתוך רצון לשמור על כוחן. המחבר מוסיף שלמרות כל הלעיל ולמרות שלעיתים להיסטוריה האידיאולוגית של המפלגה אין כיום חשיבות עדיין ניתן לראות כי המפלגות ההיסטוריות הגדולות מצליחות לשרוד וקיימות גם כיום. המחבר סוגר את הפסקה במסקנתו כי אותם עקרונות מובילים של המפלגות ההיסטוריות הקלאסיות אינם רלוונטיים יותר בכל הקשור לדרך בה מייחצנת עצמה כיום מפלגה על מנת לזכות באהדת הציבור ולהתחרות במפלגות אחרות.
בפסקה השלישית - שמאל ימין ותחרות אידיאולוגית פונה המחבר להסביר סביב מה התחרות בין המפלגות נעה כיום. כלומר מה המפלגות עושות. אם בפסקה הקודמת הוא דיבר על הרקע האידיאולוגי השונה של כל מפלגה כזה שהכתיב את הנושאים בהן המפלגה תעסוק, לדבריו כיום נושאי העיסוק של המפלגות השונות ולא משנה באיזה צד של המפה הן ימין או שמאל יהיה לרוב דומה. כלומר מפלגות כיום עוסקות במה שמעניין את הציבור כל מפלגה תהיה בעל עמדה כלכלית, מדינית, חינוכית, ולא משנה באיזה צד של המפה היא. נכון שהצד אליו היא משתייכת במפה אולי יכתיב את הגישה שלדעתה צריך לנקוט באותו תחום אבל רשימת התחומים או ליבת העיסוק אם להשתמש בדברי המחבר תהיה זהה בקרב המפלגות.
בפסקה הרביעית ימין שמאל ונטיית הבוחר מסביר המחבר כי למרות השינוי הרב שעובר על הדרך בה הבוחר בוחר לתמוך במפלגה מסוימת העקרונות הבסיסיים בחלוקה של המפלגות לשני גושים עיקריים ימין ושמאל נשארה, ולא רק שנשארה היא גם הבסיס לדפוסים המודרניים על פיהם מתחרות המפלגות כיום. שני הגושים המרכזיים כיום שמאל וימין הם עצמם היוצרות של בריתות בין מפלגות רבות כיום שמעדיפות לרוץ כגוש שמאל אחד גדול מאשר לריב בין עצמן ובכך לפצל את כוחן למול היריב (גוש הימין במקרה הזה). נכון שהמחבר מסייג את דבריו בכך שמציין שלעיתים ישנה מפלגה שמעדיפה להתבודד ולקחת קולות משני הגושים המרכזיים דבר שמשפיע על המערכת כולה אך לדבריו זו תופעה שהולכת ונכחדת מעולמנו.
מבולבלים?
בשלב הזה אני רוצה להעיר הערה חשובה למי שהתבלבל טיפה המחבר הוא אירי (גר באירלנד) פרופסור למדע המדינה. את המאמר הזה הוא כותב בהשוואה למדינות אירופה והמערכת המפלגתית בהם לכן מי שמנסה להשליך את הדברים על המפה הפוליטית בישראל (אני לפחות ניסיתי) וזה לא תמיד "התלבש" לו שיבין למה (תמיד המפה הפוליטית בישראל נחשבה יצור חריג בהשוואה למדינות אחרות).
טוב נמשיך (נהדר המאמר הזה תודה לעדי.... סתם אוהב....)
פסקה אחרונה פסקת הסיכום במאמר: משבר מפלגתי?
הכותב פותח בניתוח המשמעות הנובעת מאי היציבות בהצבעת הבוחרים כלומר באיזה תחום היא יצרה משבר?
אי היציבות לא יצרה משבר אידיאולוגי כלומר בעוד הנושאים בהן עוסקות המפלגות כיום השתנו הערכים הבסיסיים הנגזרים מהחלוקה לימין ושמאל נשמרו, ואף מתחזקים.
אי היציבות לא יצרה משבר מעמדי משום שגם בקרב הבוחרים שנטשו את הגוש האידיאולוגי אליו הצביעו במשך שנים לטובת הגוש השני לא באים כולם ממעמד מסויים אלא ממגוון של מעמדות המתחלק לפי החבר כמעט באופן שווה, ללא כל דומיננטיות בולטת של מעמד מסוים.
ולכן לדברי המחבר מחדל ברירה נשארנו אם אפשרות אחת והיא שאי היציבות יצרה משבר מפלגתי. המפלגות הן שגוף שהושפע יותר מכל מאי היציבות מה יצר את השינוי הגדול בקרב המפלגות לאורך השנים האחרונות.
המחבר מציין שלושה גורמים שמהן נגזר המשבר המפלגתי: ההנהגה המפלגתית הספציפית של אותה מפלגה, המצע המפלגתי (הנגזר מעברה ההיסטורי כמו שהוכר קודם) והאחרון אסטרטגיה ארגונית והסטייל של המפלגה כלומר מה היא עושה כדי למשוך את הבוחר. שלושת המשתנים האלו הם הקובעים עבור הבוחר באיזה מפלגה לבחור ולעבור ממפלגה מסוימת לאחרת תוך שמירה על הגוש איתו הוא מזוהה. במילים פשוטות יותר אני שמאלן נניח ויש מלא מפלגות שלושת הקריטריונים האלו לפי המחבר הם שיקבעו לאיזה מפלגה בתוך גוש השמאל אני אצביע. המסקנה הנובעת מניתוח המשבר הנ"ל היא שלמרות שאני כבוחר אשמור לרוב נאמנות בהצבעתי לגוש אליו הצבעתי כל השנים (ימין או שמאל) אני כמצביע לא ארגיש יותר קשר מיוחד למפלגה מסוימת בתוך אותו הגוש.
זהו נגמר אגב זה מאמר מתוך ספר והנושא הבא בספר שהמחבר כותב עליו הוא "מפלגות תפוס הכול" (כן כן אלו מהשוואתית של חזן) במאמר הזה הוא ניתח את המשבר שעובר על מפלגות כיום ובמאמר שאחריו הוא מנסה להראות את הדרך בה המפלגות כיום מתמודדות איתו.
עכשיו למי שקצת איבד אותי התעייף או צריך הסברים/ציורים (כמוני) של ילד בכיתה א' (לא משפט שלי הזכויות שמורות לליאור)
אז בתרשים קצר מהות המאמר
כיום יש משבר = אי יציבות פוליטית שנובעת מכך שהבוחרים לא מפגינים נאמנות למפלגה מסוימת כמו בעבר אלא נודדים בין מפלגות ß מניתוח התנהגות הבוחרים עברנו לניתוח השינוי שעוברות המפלגות (לא כמו שהיו בעבר, פחות צמודות לערכים שהן מזוהות איתן היסטורית) ß משם עברנו לניתוח של מצב המפלגות כיום (נושאי העיסוק השתנו אך הגרעין הבסיסי של ימין ושמאל נשאר) ß משם המשכנו או יותר נכון חזרנו להתנהגות של הבוחר תוך בחינתה מחדש לאור המסקנות אליהן הגענו לגבי התנהגות המפלגה המודרנית (בוחר נשאר לרוב בתוך הגוש המסורתי שלו ימין או שמאל אך לא נשאר נאמן למפלגה מסוימת בתוך הגוש) ß ומשם הגענו לסיכום שבעצם סגר את כל מה שהראיתי בתרשים עד כה.
מקווה שנהנתם/הבנתם/החכמתם בהצלחה לכולם במבחן ותודה לעדי ועומר על הארגון.
מאמר מס' 29: איימי גוטמן:
What deliberative democracy means – משמעותה של דמוקרטיה \מתייעצת\השתתפותית\הסכמתית
אז על מה למעשה המאמר הזה מדבר? (לציין שהכותב מסתמך הרבה על התיאוריות של סרטורי זה בעצם מאמר שלקח את התיאוריה ובנה אותה לתוך נושא מחקר ממשי מפלגות)
המחבר פותח בכמה עובדות וודאיות:
אנו חיים באזור של שינוי פוליטי,
מפלגות בנות זמננו חיות כיום בסביבה של אי יציבות אלקטוראלית מתפשטת.
במשך 15 השנה האחרונות ניתן לראות מגמה של שינוי באופן הצבעתם של הבוחרים, באופן בולט יותר מאשר בכל תקופה ברת השוואה אחרת מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
מטרת המאמר:
בפסקה הראשונה פסקת המבוא הכותב ממקד את הדיון במאמר לא להסברת תהליך השינוי שחל באופן הצבעת הבוחרים אלא במה שלדעתו קריטי הרבה יותר המסה/הרמה בה הוא מתרחש כלומר איפה או עלמה הוא משפיע.
המחבר מציין שתי תופעות שנותנות לדבריו כוח/תאוצה לשינוי ולדבריו יוצרות אשליה בקשר לגודלו האמיתי של שינוי זה, הצבעה אידיאולוגית של בוחרים, והצבעה לפי ברית פוליטית כלומר תחושת שייכות משפחתית למפלגה מסוימת.
בפסקה השנייה הכותב מתמקד בשני היבטים חשובים בחקר של מפלגות: מה הם מפלגות? ומה הם עושות. במה הם מפלגות - הוא מתכוון בעיקר להיבט היסטורי של כל מפלגה שהביא אותה לזמן שלנו. מפלגות לאורך שנים היו מזוהות עם אידיאולוגיה מסוימת "שחיברה" אותם לצד אחד של המפה לדוגמא מפלגת השמרנים עם הצד הימני של המפה לעומת המפלגה הקומוניסטית שזוהתה עם השמאל. המחבר טוען שהיסטורית בעבר תמיד היה ניתן לראות באופן ברור על פי מה שהמפלגה יצגה את הצד הפוליטי במפה אליו השתייכה.
מה הם עושות - הוא מתכוון בעיקר לזמננו אנו בו לרוב ניתן לראות טשטוש וזניחה של העבר ההיסטורי אידיאולוגי של המפלגה לעומת התרכזות של מפלגות רבות בנושאים דומים שכיום הם המרכזיים בסדר היום הציבורי לדוגמא איכות הסביבה, או היחס לחינוך הדורות הבאים. אם זאת הוא מסייג את דבריו בכך שמציין כי למרות המרכוז של המפלגות ישנם ערכים עליהם המפלגות שומרות ואותן לא ישנו הקשורים לרקע ההיסטורי אידיאולוגי של המפלגה. גורם נוסף שהמחבר מציין הוא שמידת ההתגמשות האידיאולוגית של כל מפלגה במדינה מסוימת תהיה תלויה גם בכמות המפלגות המתחרות שיש לה הנמצאות באותו צד אידיאולוגי של המפה, בו היא נמצאת. המחבר מציין שהמפלגות שעוברות את השינוי הגדול ביותר, ממפלגה בעלת זהות היסטורית אידיאולוגית למפלגה מודרנית שתראה "מושכת" לציבור, הן דווקא אותן מפלגות ותיקות שקמו בעיקר סביב נושאים כמו דת או חקלאות שכיום כבר לא נמצאים במרכז השיח הציבורי. על מפלגות אלו יחול השינוי הגדול ביותר מתוך רצון לשמור על כוחן. המחבר מוסיף שלמרות כל הלעיל ולמרות שלעיתים להיסטוריה האידיאולוגית של המפלגה אין כיום חשיבות עדיין ניתן לראות כי המפלגות ההיסטוריות הגדולות מצליחות לשרוד וקיימות גם כיום. המחבר סוגר את הפסקה במסקנתו כי אותם עקרונות מובילים של המפלגות ההיסטוריות הקלאסיות אינם רלוונטיים יותר בכל הקשור לדרך בה מייחצנת עצמה כיום מפלגה על מנת לזכות באהדת הציבור ולהתחרות במפלגות אחרות.
בפסקה השלישית - שמאל ימין ותחרות אידיאולוגית פונה המחבר להסביר סביב מה התחרות בין המפלגות נעה כיום. כלומר מה המפלגות עושות. אם בפסקה הקודמת הוא דיבר על הרקע האידיאולוגי השונה של כל מפלגה כזה שהכתיב את הנושאים בהן המפלגה תעסוק, לדבריו כיום נושאי העיסוק של המפלגות השונות ולא משנה באיזה צד של המפה הן ימין או שמאל יהיה לרוב דומה. כלומר מפלגות כיום עוסקות במה שמעניין את הציבור כל מפלגה תהיה בעל עמדה כלכלית, מדינית, חינוכית, ולא משנה באיזה צד של המפה היא. נכון שהצד אליו היא משתייכת במפה אולי יכתיב את הגישה שלדעתה צריך לנקוט באותו תחום אבל רשימת התחומים או ליבת העיסוק אם להשתמש בדברי המחבר תהיה זהה בקרב המפלגות.
בפסקה הרביעית ימין שמאל ונטיית הבוחר מסביר המחבר כי למרות השינוי הרב שעובר על הדרך בה הבוחר בוחר לתמוך במפלגה מסוימת העקרונות הבסיסיים בחלוקה של המפלגות לשני גושים עיקריים ימין ושמאל נשארה, ולא רק שנשארה היא גם הבסיס לדפוסים המודרניים על פיהם מתחרות המפלגות כיום. שני הגושים המרכזיים כיום שמאל וימין הם עצמם היוצרות של בריתות בין מפלגות רבות כיום שמעדיפות לרוץ כגוש שמאל אחד גדול מאשר לריב בין עצמן ובכך לפצל את כוחן למול היריב (גוש הימין במקרה הזה). נכון שהמחבר מסייג את דבריו בכך שמציין שלעיתים ישנה מפלגה שמעדיפה להתבודד ולקחת קולות משני הגושים המרכזיים דבר שמשפיע על המערכת כולה אך לדבריו זו תופעה שהולכת ונכחדת מעולמנו.
מבולבלים?
בשלב הזה אני רוצה להעיר הערה חשובה למי שהתבלבל טיפה המחבר הוא אירי (גר באירלנד) פרופסור למדע המדינה. את המאמר הזה הוא כותב בהשוואה למדינות אירופה והמערכת המפלגתית בהם לכן מי שמנסה להשליך את הדברים על המפה הפוליטית בישראל (אני לפחות ניסיתי) וזה לא תמיד "התלבש" לו שיבין למה (תמיד המפה הפוליטית בישראל נחשבה יצור חריג בהשוואה למדינות אחרות).
טוב נמשיך (נהדר המאמר הזה תודה לעדי.... סתם אוהב....)
פסקה אחרונה פסקת הסיכום במאמר: משבר מפלגתי?
הכותב פותח בניתוח המשמעות הנובעת מאי היציבות בהצבעת הבוחרים כלומר באיזה תחום היא יצרה משבר?
אי היציבות לא יצרה משבר אידיאולוגי כלומר בעוד הנושאים בהן עוסקות המפלגות כיום השתנו הערכים הבסיסיים הנגזרים מהחלוקה לימין ושמאל נשמרו, ואף מתחזקים.
אי היציבות לא יצרה משבר מעמדי משום שגם בקרב הבוחרים שנטשו את הגוש האידיאולוגי אליו הצביעו במשך שנים לטובת הגוש השני לא באים כולם ממעמד מסויים אלא ממגוון של מעמדות המתחלק לפי החבר כמעט באופן שווה, ללא כל דומיננטיות בולטת של מעמד מסוים.
ולכן לדברי המחבר מחדל ברירה נשארנו אם אפשרות אחת והיא שאי היציבות יצרה משבר מפלגתי. המפלגות הן שגוף שהושפע יותר מכל מאי היציבות מה יצר את השינוי הגדול בקרב המפלגות לאורך השנים האחרונות.
המחבר מציין שלושה גורמים שמהן נגזר המשבר המפלגתי: ההנהגה המפלגתית הספציפית של אותה מפלגה, המצע המפלגתי (הנגזר מעברה ההיסטורי כמו שהוכר קודם) והאחרון אסטרטגיה ארגונית והסטייל של המפלגה כלומר מה היא עושה כדי למשוך את הבוחר. שלושת המשתנים האלו הם הקובעים עבור הבוחר באיזה מפלגה לבחור ולעבור ממפלגה מסוימת לאחרת תוך שמירה על הגוש איתו הוא מזוהה. במילים פשוטות יותר אני שמאלן נניח ויש מלא מפלגות שלושת הקריטריונים האלו לפי המחבר הם שיקבעו לאיזה מפלגה בתוך גוש השמאל אני אצביע. המסקנה הנובעת מניתוח המשבר הנ"ל היא שלמרות שאני כבוחר אשמור לרוב נאמנות בהצבעתי לגוש אליו הצבעתי כל השנים (ימין או שמאל) אני כמצביע לא ארגיש יותר קשר מיוחד למפלגה מסוימת בתוך אותו הגוש.
זהו נגמר אגב זה מאמר מתוך ספר והנושא הבא בספר שהמחבר כותב עליו הוא "מפלגות תפוס הכול" (כן כן אלו מהשוואתית של חזן) במאמר הזה הוא ניתח את המשבר שעובר על מפלגות כיום ובמאמר שאחריו הוא מנסה להראות את הדרך בה המפלגות כיום מתמודדות איתו.
עכשיו למי שקצת איבד אותי התעייף או צריך הסברים/ציורים (כמוני) של ילד בכיתה א' (לא משפט שלי הזכויות שמורות לליאור)
אז בתרשים קצר מהות המאמר
כיום יש משבר = אי יציבות פוליטית שנובעת מכך שהבוחרים לא מפגינים נאמנות למפלגה מסוימת כמו בעבר אלא נודדים בין מפלגות ß מניתוח התנהגות הבוחרים עברנו לניתוח השינוי שעוברות המפלגות (לא כמו שהיו בעבר, פחות צמודות לערכים שהן מזוהות איתן היסטורית) ß משם עברנו לניתוח של מצב המפלגות כיום (נושאי העיסוק השתנו אך הגרעין הבסיסי של ימין ושמאל נשאר) ß משם המשכנו או יותר נכון חזרנו להתנהגות של הבוחר תוך בחינתה מחדש לאור המסקנות אליהן הגענו לגבי התנהגות המפלגה המודרנית (בוחר נשאר לרוב בתוך הגוש המסורתי שלו ימין או שמאל אך לא נשאר נאמן למפלגה מסוימת בתוך הגוש) ß ומשם הגענו לסיכום שבעצם סגר את כל מה שהראיתי בתרשים עד כה.
מקווה שנהנתם/הבנתם/החכמתם בהצלחה לכולם במבחן ותודה לעדי ועומר על הארגון.
מאמר מס' 29: איימי גוטמן:
What deliberative democracy means – משמעותה של דמוקרטיה \מתייעצת\השתתפותית\הסכמתית
ברמה העקרונית, דמוקרטיה מתייעצת מדגישה את הצורך לזכות באישור ולגיטימציה להחלטות המתקבלות על ידי האזרחים ונציגיהם. שניה הצדדים נדרשים להצדיק את החוקים שהם כופים אחד על השני. בדמוקרטיה, מנהיגים תמיד צריכים להצדיק את החלטותיהם אך לא כל הנושאים דורשים דיון. העיקרון הבסיסי העומד בתהליך נתינת ההסבר לפעולה הוא שאדם לא צריך לקבל יחס של אובייקט מצד המחוקק, אלא כ"סוכן" עצמאי אשר לוקח חלק בשליטה על החברה בה הוא חי, בצורה ישירה או דרך נציגי. בדמוגרטיה מתייעצת דרך חשובה בה האזרחים לוקחים חלק היא באמצעות תגובה על החלטות הממשל ובדרישה מהנציגים להצדיק את החוקים אשר תחתיהם הן האזרחים והן המחוקקים צריכים לחיות. הצידוקים צריכים להביע את הערך של כבוד הדדי ומתן לגיטימציה להחלטות.
מאפיין שני הוא שההצדקות להחלטות צריכות להיות נגישות לכל האזרחים אשר אליהם החוקים הללו נוגעים. כלומר שקיפות מלאה. העיקרון השני הוא שההסברים צריכים להיות מובנים ונהירים לאזרחים. האזרחים יכולים להסתמך על מומחים, כל עוד הם מפרשים זאת לאזרחים בצורה ברורה.
המאפיין השלישי הוא שתהליך הדיון\התעייצות יהיה מחייב ומבוצע באופן חוקי לפרק זמן מסויים. המשתתפים אינם מסכימים לצורך הדיון אלא בכדי להשפיע על הליך קבלת ההחלטות. תהליך ההתייעצות המשותפת יכול להיפסק כאשר המנהיג מחליט את ההחלטה הסופית.
המאפיין הרביעי הוא הדינמיות של התהליך. כלומר, לגיטמציה של החלטה היום אינה בהכרח נכונה גם בעתיד ועלולה להשתנות בהתאם לנסיבות. האפשרות של דיאלוג מתמשך נשמרת, כאשר האזרחים יכולים לבקר החלטות שנעשו בעבר לצורך שיוני החלטות או מדיניות בעתיד. שמירת הליך קבלת ההחלטות שקוף ופתוח לביקורת חשוב מתי סיבות : 1. התהליך איננו מושלם או חף מטעיות\כשלים וביקורת עליהם היא דבר חיובי.
2. בפוליטיקה רוב ההחלטות אינן בקונצנזוס. אלו אשר מתנגדים להחלטה עלולים להסכים לה יותר אם הם ידעו יש להם סיכוי לשנותה בייחוד כאשר מודבר בדיון מתמשך.
השאלה המרכזית הנשאלת היא כיצד האזרחים מתמודדים עם אי ההסכמה אשר נפוצה במערכת הפוליטית. על האזרחים ונציגיהם לפעול על מנת להגיע להסכמות משותפות ומכנה משותף.
באמצעות הקומבינציה של 4 המאפיינים האלו אנו יכולים להגדיר דמוקרטיה זו כדרך שלטונית אשר אזרחים שווים וחופשיים מצדיקים החלטות בתהליך שבו הם דנים ומעלים סיבות בעד ונגד וזאת מתוך מטרה להגיע להסכמה מחייבת על כל האזרחים בהווה, אך פתוח לביקורת ואתגר בעתיד.
מאמר מס' 30 של ננסי פרייזר: "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק פוסט-סוציאלי":
[זהו מאמר משנת 1995 של פרייזר, פילוסופית חברתית אמריקאית. מאמר קצת מורכב. בשיעור דיברנו בקצרה (-גייל דיברה..) על המאמר הזה בהקשר של הרב-תרבותיות: הפתרון של קבוצות "מקופחות" שרוצות שינוי במצב הנוכחי ומבקשות הכרה בשוני הקבוצתי שלהן. אגב, כל מה שכתוב בסוגריים מרובעים זה שלי, כמו גם כל ההדגשות וההערות..].
בבסיס המאמר של פרייזר ישנה ההנחה כי ה"צדק" בחברה מצריך כיום "חלוקה" [מתייחס לשיויון כלכלי] ו"הכרה" [מתייחס לשיויון תרבותי], כאשר היא בוחנת את היחס בין השתיים ומסבירה כיצד הן קשורות זו לזו. המטרה שלה היא לקשור בין שתי סוגיות פוליטיות אלו, שכיום מנותקות זו מזו, וכך לבחון שאלות כמו "האם פוליטיקה של הכרה יכולה לתמוך בפוליטיקה של חלוקה?" "האם היא יכולה לחתור תחתיה?" וגם – "איזה מהסוגים השונים של פוליטיקת הזהות [-הכרה] משתלב היטב עם מאבק לשיויון חברתי ואילו מפריעים לו?"
המאמר מתחלק ל-4 חלקים: הראשון – המשגה של "חלוקה" ו"הכרה" כשתי פרדיגמות צדק שונות[6] וניסוח של "דילמת החלוקה לעומת הכרה". השני, הבחנה בין 3 סוגים טיפוסים-אידיאלים של קבוצות חברתיות [במקור – "קולקטיביות חברתית"] כדי לבחון מי מהן חשופה לדילמה. השלישי, הבחנה בין תיקונים "משמרים" לתיקונים "משנים" לעוולות השונות וההגיון של כל אחד מהם. האחרון, שימוש בהבחנות הנ"ל כדי לפרוש דרך פעולה פוליטית לשילוב תביעות של הכרה בתביעות לחלוקה תוך כמה שפחות הפרעה הדדית.
א. דילמת החלוקה לעומת הכרה:
מכיוון שהנושא המעמדי תופס מקום מרכזי פחות בדיון הציבורי, תנועות חברתיות שונות פועלות סביב צירי שוני שמשתלבים זה עם זה – התנועות מצביעות על מגוון עוולות, כאשר התביעות לתיקון חופפות ולעיתים אף מתנגשות זו עם זו. מדובר בתביעות לשינוי חברתי המתנגשות עם תביעות לשינוי כלכלי.
פרייזר מבחינה בין שני סוגי עוול. הראשון: עוול חברתי-כלכלי, ששורשיו במבנה הפוליטי-כלכלי של החברה.[7] השני: עוול תרבותי, הנובע מדפוסים חברתיים של ייצוג, פרשנות ותקשורת.[8] למרות הבדלים ביניהם, שני העוולות נמצאים בכל החברות של זמננו, מקפחים באופן שיטתי קבוצות מסוימות לעומת אחרות ושניהם ראויים לתיקון. כאמור, פרייזר מבדילה ביניהם לצורכי ניתוח, למרות שהם שזורים זה בזה.
תיקון לעוול כלכלי הוא שינוי כלשהו במבנה כלכלי-פוליטי, כמו למשל חלוקה של ההכנסה, חלוקת עבודה, ארגון מחדש ועוד. היא מכנה את התיקונים הללו "חלוקה מחדש" (Re-distribution). תיקון לעוול התרבותי הוא שינוי תרבותי או סמלי כלשהו, כמו למשל ייסוף ערכן של זהויות מבוזות ושל מוצרי התרבות של קבוצות מבוזות, או בצורה גורפת יותר – שינוי גורף של דפוסי התקשורת והפרשנות החברתיים בכל החברה. היא מכנה תיקונים אלו בשם "הכרה".
אחרי הבדלה בין העוולות [למרות שפרייזר מסבירה כי קשה לעשות זאת באופן שאינו מושגי..], פרייזר בוחנת את היחס בין תביעות להכרה (לתיקון עוול חברתי) לבין תביעות לחלוקה (לתיקון עוול כלכלי) והאם ישנן הפרעות הדדיות כאשר ישנן תביעות משני הסוגים בו-זמנית.
כאן היא מציגה את דילמת החלוקה לעומת הכרה: יש חשש גדול מהפרעות הדדיות, כיוון שמצד אחד, תביעות להכרה מצביעות על המיוחדות של קבוצה מסוימת ומתייחסות בחיוב לאותה מיוחדות קבוצתית וכך הן נוטות לקדם הבחנה בין קבוצות. מצד שני, תביעות לחלוקה קוראות לא פעם לביטול הסדרים כלכליים שמאשרים את אותה מיוחדות קבוצתית (כמו לדוגמא הפמיניסטיות שרוצות לבטל את חלוקת העבודה המגדרית) וכן הן נוטות לקדם את ביטול ההבחנה בין קבוצות. כך, נדמה שמטרותיהן של פוליטיקת ההכרה ושל פוליטיקת החלוקה סותרות – קידום הבחנה קבוצתית מול החלשה שלה, ונדמה שהן יכולות להפריע זו לזו או אפילו לפעול זו כנגד זו.
הדילמה היא קשה – בני אדם שסובלים מעוול תרבותי ומעוול כלכלי זקוקים להכרה ולחלוקה גם יחד והם צריכים לתבוע לעצמם ייחוד וגם להכחישו. האם זה אפשרי?
ב. מעמדות מנוצלים, צורות מיניות מבוזות וקולקטיבים דו-ערכיים: בחלק זה היא בוחנת מי עומד בפני הדילמה הזו, כאשר היא בוחנת קודם את ה"קצוות" – אלו שמופלים רק על רקע כלכלי (המעמדות הנמוכים) ואלו שמופלים רק על רקע תרבותי (הקולקטיבים ההומוסקסואליים) ולבסוף מגיעה לשילוב – קבוצות שמופלות הן על רקע כלכלי והן על רקע תרבותי, אותן היא מכנה "קולקטיביים דו-ערכיים", כמו מגדר וגזע.
מעמד הפועלים "של מרקס" מובחן כקולקטיב רק בגלל המבנה החברתי של החברה ולא בגלל המבנה התרבותי. כל עוול מבני שנגרם לחברים בו הוא בגלל הכלכלה הפוליטית,[9] כאשר גם עוול תרבותי שנלווה לכך הוא בגלל אותו בסיס כלכלי. כל עוול מבני הוא בבסיסו סוגיה "חלוקתית". התיקון לעוול הזה הוא חלוקה ולא הכרה – בנייה מחדש של הכלכלה הפוליטית כאשר המשימה של מעמד הפועלים היא בעצם לבטל עצמו כמעמד וכקבוצה על מנת לתקן את העוול.
מיניות הינה מובחנת כקולקטיב רק בגלל הבחנה חברתית ולא רק בגלל הכלכלה הפוליטית (הומוסקסואליים נמצאים בכל שכבות החברה הקפיטליסטית). כל עוול מבני שנגרם לחברים בו הוא על רקע מיניות מבוזה שמושרשת במבנה התרבותי של החברה, כאשר גם עוול כלכלי שנלווה לכך הוא בכלל אותו בסיס חברתי. העוול שלהם הוא "הכרתי". התיקון לעוול זה הוא הכרה ולא חלוקה – קביעת שיפוט ערכי חדש ל"מיניות מבוזה" זו והענקת הכרה חיובית למיוחדות שלהם.
כאשר שני הקצוות של ה"מיתרס" הם ברורים, פרייזר פונה לנושאים גבוליים יותר הנמצאים יותר ב"מרכז" – קולקטיביים שמשלבים בין העוולות ואשר מובחנים כקולקטיבים גם בגלל מבנה כלכלי-פוליטי וגם בגלל מבנה תרבותי מסוים - הם סובלים מעוול חלוקתי ומעוול הכרתי וצריכים תיקון של שניהם ביחד. כאן פרייזר מפרטת אודות העוולות הכפולות מהם סובלים השייכים לקולקטיבים של המגזר (נשים) והגזע (אלו שאינם לבנים). בקצרה [פרייזר מרחיבה על זה קצת], פרייזר מגדירה את המגדר כקולקטיביות דו-ערכית כיוון שיש בה צד כלכלי (התחום החלוקתי) וגם צד תרבותי (התחום ההכרתי). תיקון העוול המגדרי מחייב שינוי בכלכלה הפוליטית ובתרבות. אבל, כיוון שקיים מעגל קסמים של שעבוד תרבותי וכלכלי של הנשים, חלה עליהן "דילמת החלוקה לעומת הכרה" – כיצד הפמיניסטיות יכולות להיאבק בו זמנית גם למען ביטול ההבחנה המגזרית וגם למען חיזוק ערכה של המיוחדות המגדרית?
דבר דומה הוא נושא הגזע. גם הוא צורה קולקטיבית דו-ערכית עם עוול כלכלי ועוול תרבותי. בגלל שהלא-לבנים סובלים לפחות משני סוגי עוול, הם זקוקים לשני סוגי תיקון, אבל שכאמור, בעייתי להשיג ביחד – בעוד שה"היגיון" של החלוקה הוא "לבטל" את הגזע, ההיגיון של ההכרה הוא לחזק את המיוחדות הקבוצתית. וכך, דילמת החלוקה לעומת הכרה מצביעה על כך שנראה שהאנטי-גזענים אינם יכולים להילחם בו זמנית גם למען ביטול הגזע וגם לחיזוק הערך של מיוחדות קבוצתית על בסיס גזעי.
כך, קולקטיביים דו-ערכיים אלו נתקלים בדילמת החלוקה לעומת הכרה – כיצד יפתרו אותה?
ג. תיקון משמר או תיקון משנה? בדיקה מחודשת של שאלת התיקון:
עד עכשיו פרייזר הבחינה בין תיקון של חלוקה לעוול כלכלי (כזה שמבטל את ההבחנה בין קבוצות חברתיות) לבין תיקון של הכרה לעוול תרבותי (כזה מבליט את ההבחנה הקבוצתית).
היא מוסיפה "נדבך" על ההבחנות הללו והיא מבחינה בין שתי גישות רחבות לתיקון עוול שכוללות חלוקה והכרה – "שימור" (Affirmation) ו"שינוי" (Transformation).[10] בתיקון "משמר" הכוונה היא לתיקון שמטרתו לתקן תוצאות לא הוגנות כלשהן של הסדרים חברתיים בלי שינוי של המסגרת הבסיסית שמחוללת את התוצאות הללו. בתיקון "משנה" הכוונה היא לתיקון שמטרתו לתקן תוצאות לא הוגנות דווקא ע"י שינוי מבני של המסגרת הבסיסית שמחוללות אותם.
מדובר על טיפול בסיבות בתוצאות הסופיות לעומת טיפול בסיבות המייצרות אותן [טיפול בסימפטומים של מחלה לעומת טיפול במחלה עצמה].
לדוגמא: תיקון "משמר" לעוול תרבותי הוא מה שמכונה היום ה"רב-תרבותיות של הזרם המרכזי": כפיצוי על זלזול אנו מבצעים "ייסוף" בערך של זהויות קבוצתיות מבוזות, אך משאירים על כנם את התכנים של אותן זהויות ואותן הבחנות קבוצתיות. תיקון "משנה" מכונה "דה-קונסטרוקציה".[11] גישה זו רוצה לפצות על זלזול בזהויות קבוצתיות שונות ע"י שינוי מבנה היסוד התרבותי. תיקון כזה לא רק מעלה את ההערכה העצמית של חברי קבוצות מבוזות אלא רוצה לשנות את תחושות ההשתייכות הקבוצתית והזיקה של כולם [ההדגשה במקור]. פרייזר מדגימה זאת על ה"מיניות המבוזה" – ההומוסקסואלים. התיקון ה"משמר" אשר קשור כיום לפולי' של הזהות הגאית [כך במקור] רוצה לייסף את ערך הזהות ההומואית והלסבית. התיקון ה"משנה" רוצה לערער את הדיכוטומיה בין "הומו" ל"הטרו" ולערער את היציבות של כל הזהויות המיניות המקובעות. לא כדי לשחוק את כל ההבדלים המיניים האנושיים, אלא כדי לשמור על הבדלים מיניים מרובים, בלי הבחנה של "טוב ורע" ביניהם.
ישנו הבדל מכריע בין שתי הגישות לתיקון העוול. התיקון המשמר לעוול התרבותי זה נוטה להבליט הבחנה קבוצתית והתיקון המשנה רוצה לערער את היציבות של ההבחנה הזו. ובכלליות, תיקון משמר נוטה לקדם הבחנות קיימות ותיקון משנה נוטה, בטווח הרחוק, לערער את היציבות של ההבחנות הזו בדרך ל"בניית" קבוצות חדשות בעתיד.
בתחום העוול הכלכלי, תיקון משמר הוא מדינת הרווחה הליברלית. זו מפצה על מצב סופי של חלוקה לא הוגנת, בזמן שהיא משאירה על כנו חלק ניכר מהמבנה הפוליטי-כלכלי שגורם לחלוקה לא הוגנת זו. הגישה רוצה להגדיל את החלק של קבוצות מקופחות כלכלית בלי לשנות את יותר מכך את מבנה המערכת הכלכלית. תיקון משנה לעוול כלכלי הוא ה"סוציאליזם" – רצון לפצות על חלוקה לא צודקת באמצעות שינוי של המבנה הפוליטי-כלכלי היסודי. לא רק שינוי של החלוקה הסופית [כמו בתיקון המשמר] אלא של חלוקת העבודה ושל תנאי הקיום של כולם. היא בוחנת את התיקונים הללו על מקרה מעמד [הפועלים] המנוצל. פרייזר מעידה כי סיוע ציבורי כחלק מתיקון משמר יכול לעזור, אבל משאיר על כנו את המבנה שיוצר את הקיפוח המעמדי שיגרום לכך שהמעמדות המנוצלים יצטרכו שוב ושוב את תיקונים משמרים אלו. כך, עם הזמן המעמד הזה עלול להראות אפילו כבעל זכויות יתר שזוכה ל"טיפול מיוחד" ולנדבנות שהוא אינו ראוי לה וגישה שמטרתה לפצות עוול חלוקתי תגרום לעוול של הכרה כלפי הקבוצה המקופחות. לעומת זאת, תיקון משנה – תיקון עומק – בתחום הכלכלי נוטה לערער את ההבחנה המעמדית ואף לקדם הדדיות וסולידריות ביחסי ההכרה. כך, גישה שמטרתה לפצות על עוול חלוקתי יכול לסייע אף לפצות על עוול הכרתי מסוים.
לסיכום - "חלוקה מחדש משמרת" יכולה להטביע סטיגמות על מקופחים ולהוסיף להם את עלבון האי-הכרה בנוסף לחיזוק ההבחנה המעמדית ואילו "חלוקה מחדש משנה" יכול לקדם סולידריות שעוזרת לפצות על חלק מעוולות ההכרה בנוסף לטשטוש של ההבחנות המעמדיות.
כעת אפשר לשאול - עבור קבוצות שנתונות לעוולות משני הסוגים, אילו שילובים של תיקונים יפעלו בצורה הטובה ביותר אם ברצונן לצמצם את ההפרעות ההדדיות שנובעות מהרצון להשיג חלוקה והכרה בו זמנית (דילמת החלוקה לעומת הכרה).
ד. מוצא מחוכם מן הדילמה: עיון מחדש במגזר ובגזע:
סוגי התיקון של עוול חברתי: [הטבלה מופיעה כך במאמר]
שינוי
שימור
חלוקה
סוציאליזם: שינוי מבנה העומק הכלכלי של החברה, טשטוש הבחנה קבוצתית. יכול לסייע לפצות על סוגים של אי-הכרה.
מדינת הרווחה הליברלית: הקצאה מחדש שטחית של סחורות לקבוצות קיימות. תומכת בהבחנה קבוצתית. יכולה לחולל אי-הכרה.
הכרה
דה-קונסטרוקציה: שינוי מבנה העומק התרבותי של החברה. טשטוש ההבחנה הקבוצתית.
רב תרבותיות של הזרם המרכזי: הקצאה מחדש שטחית של הכבוד לזהויות קיימות של קבוצות. תומכת בהבחנה קבוצתית.
בעזרת הטבלה אפשר לראות את האנלוגיה בין הסוגים השונים של התיקונים: הרב-תרבותיות של הזרם המרכזי היא האנלוגיה התרבותית של מדינת הרווחה הליברלית והדה-קונסטרוקציה היא האנלוגיה התרבותית של הסוציאליזם. גישות ה"שימור" נראות דומות והן נוטות לקדם הבחנה קבוצתית ואילו גישות ה"שינוי" נראות דומות והן נוטות לערער הבחנות קבוצתיות קיימות.
פרייזר בוחנת את ההשערות הללו על המגדר והגזע: מה קורה כאשר מנסים, לכאורה בניגוד לדילמת החלוקה לעומת ההכרה, לפעול לתיקון שני העוולות בו-זמנית באמצעות הצירופים הנ"ל?
פרייזר קובעת כי גם במגדר וגם בגזע, שילוב של תיקונים "משמרים" בחלוקה מחדש ובהכרה הינם בעייתים הרבה יותר מאשר שילוב של תיקונים "משנים" בחלוקה ובהכרה.[12]
השילובים של מה שהיא מכנה "פמיניזם סוציאליסטי" יחד עם "דה-קונסטרוקציה פמיניסטית" במגדר, ו"סוציאליזם דמוקרטי אנטי-גזעי" יחד עם "דה-קונסטרוקציה אנטי-גזעית" בגזע, יכולים להועיל הרבה יותר מאשר אפליה מתקנת לנשים או ללא-לבנים יחד עם ייסוף הערך התרבותי של הנשים והלא-לבנים. המגרעות שפרייזר מוצאת בביצוע השינוים הללו הם שצורות שינוי אלו רחוקות מאוד כיום מן האינטרסים והזהויות של רוב הנשים משום שאינן מקובלות היום והן גם רחוקות מאוד כיום גם מהאינטרסים והזהויות של רוב הלא-לבנים. [באסה..].
פרייזר מסכמת כי "הן לגבי מגדר והן לגבי גזע, המוצא המחוכם ביותר מדילמת החלוקה לעומת הכרה הוא סוציאליזם בכלכלה לצד דה-קונטרוקציה בתרבות",[13] אך בשביל שזה יקרה, צריך שאנשים יתנתקו מהקשר ה"שמרני" שלהם למבנים התרבותיים הקיימים של האינטרסים שלהם.
ה. סיכום: פרייזר חוזרת על כך שדילמת החלוקה לעומת הכרה היא אמיתית ואין צעד ברור באמצעותו אפשר לפתור אותה באופן מוחלט. היא טוענת ששילוב של סוציא' בכלכלה עם דה-קונסטרו' תרבותית מאפשר למצוא מוצא די טוב מהדילמה לגבי קולקטיביים דו-ערכיים כמו מגדר וגזע, כאשר מתייחסים אליהם בנפרד.
אפשר יש להראות שהשילוב הזה פועל גם בצורה רחבה יותר, כי הרי מגזר וגזע אינם נפרדים זה מזה [נשים שחורות, נשים לבנות, למשל], כמו גם מיניות ומעמד – אין אדם אחד שחבר רק באחד הקולקטיבים הללו. כך, המשימה היא לבחון כיצד אפשר להיחלץ מהדילמה ב"שדה" רחב יותר של קולקטיבים, עם ריבוי מאבקים המצטלבים בריבוי עוולות.
פרייזר מסבירה כי "עדיין" הפתרון שהיא נתנה קודם לכן יכול להיות הטוב ביותר עבור ריבוי מאבקים ועוולות. אחרי שהיא חוזרת ומסבירה מדוע, פרייזר טוענת שאם הדבר נכון, אז אפשר להתחיל ולהבין כמה הזירה הפוליטית בארה"ב רחוקה מהדרך הנכונה – האמריקאים "תקועים" ב"מעגל קסמים" של שיעבוד כלכלי ותרבותי אשר מדינת הרווחה הליברלית והרב-תרבותיות של הזרם המרכזי רק מחוללים תוצאות מעוותות. רק פנייה "לתפיסות החלופיות של חלוקה והכרה תוך שינוי חברתי והכרתי עמוק" תוכל להביא צדק לכל.
[זה סוף המאמר. פרט לכך שהמאמר הזה גורם לך לחשוב (..), צריך לנסות לקשר את זה לקורס: גייל דיברה על המאמר הזה - על השוני בין "פוליטיקה של חלוקה/אינטרס" לבין "פוליטיקה של הכרה" [חלוקה מול הכרה..] כמו גם על מחיקת ה"הבדל"/הבחנה קבוצתית (חלוקה) לבין לגיטימציה ל"הבדל"/הבחנה קבוצתית (הכרה) - בהקשר של ה"תיאוריה הפוליטית" של הרב-תרבותיות: מה ה"אידיאולוגיה" הרב-תרבותית ה"שמאלית" רוצה להשיג מבחינה פוליטית. (ה"בעיה" היא שאם פרייזר באמת צודקת אז המימוש הפוליטי של האידיאולוגיה הרב-תרבותית, לפחות זו הקיימת בצורת מדינת הרווחה ובצורת הרב-תרבותיות הקיימת, נידון לכישלון..)].
[1] ראה בהקשר זה קרל פופר, " מדע : השערות והפרכות".
[2] לדוגמא, את התיאוריה של מרקס ניתן להחיל על המציאות ונתקשה להפריכה – לעומת תיאוריית הכבידה של איינשטיין שניתן להפריכה על-סמך תצפיות אמפיריות.
[3] שואלים את האזרחים 3 שאלות: "האם צריך להשקיע יותר בשביל להקטין את האי-שיויון הכלכלי?", האם הממשלה צריכה לקחת חלק גדול יותא בניהול הכלכלה?" ו"האם צריך להרחיב את הבעלות הציבורית על התעשייה" [-הלאמה..]).
[4] אינגלהארט מעיר שבצורה פרדוקסלית למדי, הפוסט-מטריאליסטים נוטים להעדיף מטרות כמו איכות החיים והקהילה, אך נמצאים בחברות אשר בצורה מסורתית מדגישים בהן את עשיית הרווח/כסף, אפילו על חשבון ערכי הקהילה ואיכות החיים.
[5] אינגלהארט מעיר שהמפלגות ה"סביבתיות" לא פיתחו עדיין נאמנות של הבוחר או מערכת מפלגתית מאורגנת. כך, יכול להיות שהן יפתחו נאמנות כזו, אבל אם לא, כנראה שהבוחרים שלהם "יישאבו" ע"י מפלגות גדולות יותר שישנו את העמדה האידיאולוגית שלהן בשביל יותר מצביעים/קולות.
[6] בחלק הראשון של המאמר היא מבדילה בין עוולות תרבותיות לעוולות כלכליות ובין חלוקה ל-הכרה, אבל כמו שפרייזר מעירה בעצמה – "בעולם האמיתי קיימת תמיד חפיפה בין כלכלה לבין תרבות ובכל מאבק, כשמבינים אותו כראוי, מוצאים תביעות לחלוקה ול-הכרה גם יחד". לטובת הניתוח, היא מבצעת הבחנות מושגיות בין חלוקה והכרה.
[7] דוגמאות לעוול כלכלי: ניצול – לקיחת עבודה של אחד לתועלת של אחר, קיפוח – מניעת רמת חיים חומרית סבירה, או דחיקה לשוליים הכלכליים – הגבלה לעבודה בלתי יוקרתית או עם שכר נמוך.
[8] דוגמאות לעוול תרבותי: שליטה תרבותית – להיות כפוף לדפוסי פרשנות שמשויכים לתרבות אחרת הזרים לתרבות שלך או עוינים אותה, אי-הכרה – בתרבות אחרת משלך, מי שמחזיק בדפוסים תרבותיים אחרים משלך הופך ל"בלתי נראה" מבחינתך, או בוז – לעג, השמצה וזלזול ב"מצגים תרבותיים ציבורים סטריאוטיפיים" כלשהם.
[9] בעלי ההון שמנצלים את מעמד הפועלים ואת עבודתם לרווחתם האישית, הפועלים לא מקבלים מספיק ידה ידה ידה...
[10] השמות המלאים הם "תיקון תוך שימור" ו-"תיקון תוך שינוי", אבל עורכי הספר רצו לקצר ושלא נתבלבל.. J
[11] Deconstruction – ניתוח, דקונסטרוקציה (לפי מורפיקס).
[12] אני קיצרתי פה קצת ולא פירטתי את מהלך הטיעון שלה, אבל זו המסקנה הברורה שלה.
[13] מזכיר מאוד את מה שבל הוקס רשמה בעבודה על הפמיניזם..
רשומות
תגובה 1:
ממש עוזר לי לקראת סיום הסמסטר, תודה.
גם מחפשת סיכום מאמרים לקורס רטוריקה אם ידוע לך על סיכומים עדכניים.
הוסף רשומת תגובה